חידה סתומה

 

סדרת המזמורים לו עד מא היא מערכת אחת, ה'מתכתבת' עם ספר איוב, מתפלמסת עם איוב ורֵעיו בביטויים דומים לשלהם, ומציעה גרסה אלטרנטיבית לוויכוח של איוב מול ה' - 'איוב שבתהלים'. מזמורי 'איוב' במערכת זו, הם שני המזמורים האמצעיים, לח ולט, מזמור לז מייצג את דברי 'הרֵעים לאיוב', ולו פותח בוויכוח הגדול המתחולל בנפש האדם פנימה.

דוד כאיוב?

המיוחד בזעקת איוב הוא הביטחון המוחלט של איוב בצדקתו, ולפיכך ייסורי איוב הנוראים מעוררים שאלה נוקבת על מידת הצדק והיושר במשפט ה' בעולם. מה שהכניס את איוב לתנך ומשם לספרות המופת העולמית הוא כמובן ההסכמה של ה' דווקא אתו ולא עם הרֵעים, כלומר שהייסורים באו על איוב "חִנָּם", ולכן, ספר איוב מוביל בציפייה דרוכה למענות ה' "מן הסערה", והחידה הסתומה של הבנת מענה ה' מטרידה עד היום המוני לומדים ומעיינים, ואנשי הגות.

מזמורי 'איוב' בתהלים חלוקים על איוב בדיוק בנקודה שהפכה אותו למוקד המחשבה הדתית והפילוסופיה הכללית - לא ייתכן כלל, שאדם יוכל להגיד בביטחון מלא, שמעולם לא חטא - ואף על פי כן, חובת המאמין, שכל גופו פצוע ואָכוּל מהנגע המתפשט בו, להודות בחטאיו, ועם זה לזעוק אל ה', ולצפות לישועתו המהירה, כי ייסורי המאמין מול הצלחות הרשעים מחלישים עד מאוד את האמונה, ועלולים לשמח את אויבי ה', ולהחשיך את העולם.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חרטה כואבת

Volver al capítulo

לשתוק ולהתבונן פנימה

Volver al capítulo

חגיגה כוזבת

 

הקדמה: סדרת המזמורים לו עד מא היא מערכת אחת, ה'מתכתבת' עם ספר איוב, מתפלמסת עם איוב ורֵעיו בביטויים דומים לשלהם, ומציעה גרסה אלטרנטיבית לוויכוח של איוב מול ה' - 'איוב שבתהלים'. מזמורי 'איוב' במערכת זו, הם שני המזמורים האמצעיים, לח ולט, מזמור לז מייצג את דברי 'הרֵעים לאיוב', ולו פותח בוויכוח הגדול המתחולל בנפש האדם פנימה.

"נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי" - ומה ראיתי?

הקול השני בוויכוח הפנימי הוא הקול 'המאמין', כמו קולם של הרֵעים באיוב - הרשעים יקבלו את עונשם לבסוף, וייכרתו ואינם, וגם 'החגיגה' שלהם על 'ההצלחות' היא כוזבת - במקום כפירה וייאוש, צריך להאמין ולקוות, ומן האמונה בנפילת הרשעים הצפויה, אפשר לשאוב כוח להתמודד מול התסכול.

מנשיא המדינה, מר ראובן ריבלין שמעתי בשם אביו, הפרופ' יוסף יואל ריבלין ז"ל, שהסביר לו בצעירותו מדוע אומרים (בברכת המזון) בלחש את הפסוק -"נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם"? כי ראינו!

הסתייגות דומה תופיע גם בספר תהלים, במזמורים הבאים, מזמורי 'איוב'.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

התגברות הטוב

Volver al capítulo

ועוד מעט ואין רשע

Volver al capítulo

הלוחש מבפנים

 

הקדמה: סדרת המזמורים לו עד מא היא מערכת אחת, ה'מתכתבת' עם ספר איוב, מתפלמסת עם איוב ורֵעיו בביטויים דומים לשלהם, ומציעה גרסה אלטרנטיבית לוויכוח של איוב מול ה' - 'איוב שבתהלים'. מזמורי 'איוב' במערכת זו, הם שני המזמורים האמצעיים, לח ולט, מזמור לז מייצג את דברי 'הרֵעים לאיוב', ולו פותח בוויכוח הגדול המתחולל בנפש האדם פנימה.

מיהו 'הרשע שבלב'?

'הרשע שבלב' הוא הלוחש מבפנים: רשעים מצליחים וחוגגים - צדיקים מושפלים ונדרסים.

איך יודעים? מהכותרת של המזמור הבא (לז) –
"לְדָוִד, אַל תִּתְחַר[ה] בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה".

'הצדיק שבלב' מתאמץ להתמודד עם 'הרשע שבלב', כועס על יחסו לא-להים, ושר באזניו שיר תהילה לה' עם ציפיה לאור ה', שיאיר לו ויושיע אותו מגאוות הרשעים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

כי עמך מקור חיים

Volver al capítulo

באיזה עולם אתה בוחר לחיות?

Volver al capítulo

בין אויבים לשונאים

 

בפרק הקודם כבר הסברנו שמזמור ל"ה, משקף במדויק את הקרבות מול הרודפים, ואת מצוקת הנרדף מפני שונאיו. רק הכותרת ("לדוד") היא שהפריעה למתבוננים לזהות את צמד המזמורים: מזמור לד הוא תפילה שירית, מסודרת בא'-ב', בחילופי קולות דרמתיים בין פנייה אישית (באות שחורה), לבין אמירה כללית (באות כחולה). תפילה זו כולה היא הקדמה למזמור "לדוד" (לה) הלכוד בין אויביו (הפלשתים), לבין שונאיו (שאול ואנשיו).

כדאי לקרוא את ההקדמה לפרק לד כולה ולקרוא את שני המזמורים, בזה אחר זה.

לְדָוִד -

רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי, לְחַם אֶת לֹחֲמָי;
הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה, וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי;
וְהָרֵק חֲנִית, וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי,
אֱמֹר לְנַפְשִׁי – יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי.

יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי;
יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ, וּמַלְאַךְ ה' דּוֹחֶה (=הודף אותם);
יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת, וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם –
כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם, חִנָּם חָפְרוּ [בור] לְנַפְשִׁי –
תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע [מאין באה],
וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ, בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ –

וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּה', תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ;
כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ –
מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ.

יְקוּמוּן [נגדי] עֵדֵי חָמָס, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי (=יחקרוני);
יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי;
וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם [התפללתי עליהם] –
לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי, וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב;
כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי [עם שאול וביתו], כַּאֲבֶל אֵם קֹדֵר שַׁחוֹתִי [באבלם];
וּבְצַלְעִי (=ובצליעתי) –
שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ, נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים (=מַכִּים) וְלֹא יָדַעְתִּי [למה],
קָרְעוּ (=פתחו עלי פה) וְלֹא דָמּוּ (=חדלו);
בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג (אוכלי עוגות), חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ –

אֲ-דֹ-נָ-י, כַּמָּה תִּרְאֶה? [עד שתתערב] –  
הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם (=ממפלות שהם מכינים לי),
[הצילה] מִכְּפִירִים יְחִידָתִי (=נפשי היחידה);
אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב, בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ.

אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי [הנוהגים בי] שֶׁקֶר,
שֹׂנְאַי חִנָּם [בַּל] יִקְרְצוּ עָיִן;
כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ, וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ (=אנשים רגועים וטובים),
דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן;
וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם, אָמְרוּ [על מפלתי המתוכננת]:
הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵנוּ;

רָאִיתָה ה' אַל תֶּחֱרַשׁ, אֲ-דֹ-נָ-י אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי;
הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱ-לֹ-הַ-י, וַא-דֹ-נָ-י לְרִיבִי;
שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ ה' אֱ-לֹ-הָ-י –  

וְאַל יִשְׂמְחוּ לִי; אַל יֹאמְרוּ בְלִבָּם:
הֶאָח נַפְשֵׁנוּ, אַל יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ;
יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו, שְׂמֵחֵי רָעָתִי,
יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי [פיהם];

יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי,
וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה' הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ –
וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ, כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x