שירה אובייקטיבית
המזמור אחוז בקודמו - אין לו כותרת עצמאית, והוא פותח ברינת צדיקים, שבה חתם המזמור הקודם (לב). אחרי החשיבות העצומה של ההודאה בחטאים כפותחת שער לעמידה לפני ה' בטהרה, בא מזמור שמסכם בקיצור מפליא (כב פסוקים) את עיקרי האמונה היהודית מתוך התורה, דורות רבים לפני הרמב"ם, אבל לשון הזעקה, הלשון האישית, מפנה מקום לשירה אובייקטיבית על עיקרי אמונה ויושר -
דבר ה', יסוד הבריאה - יושר, צדקה ומשפט;
ה' ברא שמים וארץ בדברו ובמאמרו;
הארץ קיימת בזכות נסיגת מי הים, ועל כן, "יֹשבי תבל" צריכים להתיירא מדבר ה';
הגויים השולטים בעולם עולים ויורדים, קמים ונופלים, אבל "עצת ה' לעולם תעמֹד";
ה' בחר לו עם עולם "לנחלה לו", שילמד לעולם אמונת ה';
ה' משגיח על "כל יֹשבי הארץ", משלם גמול לגאים, ומציל את הבוטחים בישועתו;
על כל אלה עלינו לשיר ולהודות;
באדיבות אתר 929
מיהו ה"מַשְׂכּיל"?
לכבוד המזמור הראשון בתהלים המעוטר בתואר "מַשְׂכּיל" – הזועק על חשיבות הווידוי.
המשכיל של הרמב"ם הוא המבין וחושב בדרך הנכונה, והוא יכול להשכיל בדממה ובשקט, כמו שנהוג בספריות, בתרבות הקריאה השקטה.
ה"משכיל" המקראי תמיד חושב בקול, הוגה דברי היגיון בהגה, בשיר, בהמולת ויכוח, כמו שנהוג בבתי כנסת ובתי מדרש. על סף בית המדרש (של ישיבת הר עציון) שאל אותי פעם ידידי ד"ר צבי צמרת – 'יואל, איך אפשר ללמוד ברעש כזה'?
מתי ה"משכיל" המקראי דומם? רק בשעה קשה, בה אין כוח לומר מילה –
"לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" (עמוס ה', יג).
באדיבות אתר 929
בדרך לניתוח
כבר קראנו מזמורים דומים (כמזמורי הווידוי, ו ו-כה), וכבר גילינו גם מזמורים הפוכי סדר (כמו ט, כז), בהם תיאור הישועה פותח, ואחר כך, כמו הבזק לאחור, באים תיאורי המצוקה והתחנון מעומק הבור.
במזמור ל"א יש סדר ייחודי – זעקת התחנון הקשה על סף הייאוש מופיעה באמצע המזמור (י-יד), ואילו התיאור הבוטח רב העוצמה מופיע גם בתחילה (א-ט), וגם בסוף (טו-כה), ובביטויים כל כך דומים:
"בְּךָ ה' חָסִיתִי, אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם, בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי... מְהֵרָה הַצִּילֵנִי..." /
"וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי ה'... הַצִּילֵנִי... הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ, ה' אַל אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ".
לפני שנים אחדות, בדרך לניתוח בהרדמה (ומאז, בטיפולים שונים), צף ועלה בי בניגון ישן, הפסוק "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי – פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת". חשתי את משמעותו הרבה יותר מאשר בקריאת שמע על המיטה, אבל הרגשתי גם, שהעיקר כאן זו הפקדת הגוף בידי רופאים מעולים, שבסופו של דבר הם שליחי הבורא בעולמו-עולמנו (גם אם לא כולם יודו בכך), והתחלתי לשיר לעצמי – בידך אפקיד גופי – "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי...", עד שהורדמתי.
כשהתעוררתי, חזר השיר והתנגן בתחושת הודיה – "...פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת".
באדיבות אתר 929