מיהו ה"מַשְׂכּיל"?
לכבוד המזמור הראשון בתהלים המעוטר בתואר "מַשְׂכּיל" – הזועק על חשיבות הווידוי.
המשכיל של הרמב"ם הוא המבין וחושב בדרך הנכונה, והוא יכול להשכיל בדממה ובשקט, כמו שנהוג בספריות, בתרבות הקריאה השקטה.
ה"משכיל" המקראי תמיד חושב בקול, הוגה דברי היגיון בהגה, בשיר, בהמולת ויכוח, כמו שנהוג בבתי כנסת ובתי מדרש. על סף בית המדרש (של ישיבת הר עציון) שאל אותי פעם ידידי ד"ר צבי צמרת – 'יואל, איך אפשר ללמוד ברעש כזה'?
מתי ה"משכיל" המקראי דומם? רק בשעה קשה, בה אין כוח לומר מילה –
"לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹם, כִּי עֵת רָעָה הִיא" (עמוס ה', יג).
באדיבות אתר 929
בדרך לניתוח
כבר קראנו מזמורים דומים (כמזמורי הווידוי, ו ו-כה), וכבר גילינו גם מזמורים הפוכי סדר (כמו ט, כז), בהם תיאור הישועה פותח, ואחר כך, כמו הבזק לאחור, באים תיאורי המצוקה והתחנון מעומק הבור.
במזמור ל"א יש סדר ייחודי – זעקת התחנון הקשה על סף הייאוש מופיעה באמצע המזמור (י-יד), ואילו התיאור הבוטח רב העוצמה מופיע גם בתחילה (א-ט), וגם בסוף (טו-כה), ובביטויים כל כך דומים:
"בְּךָ ה' חָסִיתִי, אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם, בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי... מְהֵרָה הַצִּילֵנִי..." /
"וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי ה'... הַצִּילֵנִי... הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ, ה' אַל אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ".
לפני שנים אחדות, בדרך לניתוח בהרדמה (ומאז, בטיפולים שונים), צף ועלה בי בניגון ישן, הפסוק "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי – פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת". חשתי את משמעותו הרבה יותר מאשר בקריאת שמע על המיטה, אבל הרגשתי גם, שהעיקר כאן זו הפקדת הגוף בידי רופאים מעולים, שבסופו של דבר הם שליחי הבורא בעולמו-עולמנו (גם אם לא כולם יודו בכך), והתחלתי לשיר לעצמי – בידך אפקיד גופי – "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי...", עד שהורדמתי.
כשהתעוררתי, חזר השיר והתנגן בתחושת הודיה – "...פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת".
באדיבות אתר 929
רשע וטוב לו
בעיית הגמול והצדק האלוקי לא פסקה מעולם מלהעסיק את אישי המקרא, ואת עקבותיה של פרובלמטיקה זו אנו מוצאים כמעט בכל ספרי המקרא על רבדיו השונים.
יסודה של הבעיה הוא באמונת-אומן של האדם המקראי בשלטונו של הצדק בעולם, בהשגחתו של הבורא הגומל לאיש כגמולו ובעיקר בהנהגתו את הבריאה כולה. הנחות אלו התנפצו אלי סלע המציאות, אותה מציאות שהראתה כי יש רשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים, ויש צדיקים שמגיע להם כגמול הרשעים, ומאליה עלתה הברירה או שהעולם אינו עומד תחת השגחתו של האלוקים או שהנהגת העולם אינה בצדק. בתוך דילמה זו היתה רק הנחה אחת מוצקה וברורה: העובדה שבחיים ישנן תופעות של הצלחת הרֶשע.
בפתרון שאלה זו בפרקי תהילים כמה דרכים. בפרק ל"ז בונה דוד את הלך מחשבותיו על הארעיות שבהצלחת הרע ועל האמונה שסוף הכבוד והגמול הטוב לבוא, וכעין זה חוזר ביסודו אף בפרק צ"ב: "בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד" (צ"ב, ח).
בשני הפרקים האלה אין אנו שומעים על ויכוח. המשורר אינו מציג את עמדתם של הרשעים השואבים עידוד להמשכת מעשיהם מהצלחתם. כל פנייתו נושאת אופי של לימוד מוסר ולקח: "אל תתחר במרעים" (ל"ז, א), "אל תתחר במצליח דרכו" (שם, ז) וכו'. וכן במזמור צ"ב: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (צ"ב, ז) וכדומה.
אולם התשובה על הצלחת הרשע הזמנית אין בה בכדי להשקיט את המיית הלב הנסער על שגשוגם של פועלי האון, כי במה זכה אותו רשע להצלחה ולו גם זמנית וארעית?
תשובה על כך ניתן לקרוא במאמרו השלם של הרב הדרי
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל
יש פחד אלוקים
"נאום פשע לרשע בקרב לבי" (ב)
הצדיק התמים מכיר חלקת לשונו של היצר וקול דבריו הוא שומע, שאין דין ואין דיין, הכל מותר, "אין פחד אלוקים לנגד עיניו" (ב). הפשע מחליק בעיניו. אין הוא מדבר דווקא ככופר. לפעמים הוא מדבר גם בשם אלוקים, שאין פחד אלוקים בעולם; שאין הוא נוקם ונוטר; שאין הוא פוקד עוונות; שהוא וותרן. אלוקים הוא אלוקי החסד ואין הוא דורש מהאדם כלום. כל מה שיעשה האדם טוב בעיניו, והוא ממלא בזה את רצון האלוקים. שוב אין עון בעולם. הכל טוב ויפה. כל מה שבכוחו של האדם לעשות - יעשה, כי אלוקים אינו מחפש חטאים ואינו מרגל. שנואי בעיניו למצוא עון, ואין לפניו עולה: "כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא" (ג).
לבו של המשורר מתפתל בייסוריו בראותו כיצד זה היהיר מעוות את תמונת ה' בעולם, כיצד הוא מוציא מסקנות הפוכות משלטון חסדו של האלוקים עד כדי להכריז: אין פחד אלוקים.
אמנם, אמת היא שמדת החסד שולטת בעולם, ועל פיה שמים וארץ כוננו אלא שמידת החסד כרוכה באמונה, ואין אמונה אלא אמון שאנו נותנים בקדוש ברוך הוא והמשען שאנו נשענים עליו, שהוא מנהג עולמו במשפט ובצדקה. בחסדו ברא את העולם ובחסדו נוצר אותו. ברם, אין לשכוח שהוא "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד). וחסדו ואמתו-אמונתו הם שני רעים שאינם מתפרדים זה מזה. צדקת ה' היא פרי חסדו ומאמונתו נובע משפטו. צדקתו נשגבת כהררי אל ומשפטו מגיע עד תהום רבה, והכל מכוון לצדק את הבריות כולן, מאדם עד בהמה:
"ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים
צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה
אדם ובהמה תושיע ה'" (ו-ז)
החסיד התמים מעריך את יקרו של חסד אלוקים. הלוואי שכל בני אדם היו ראויים לקבל את חסדו ולחסות בצל כנפיו. מי ייתן והיו כולם זוכים לרוות מברכותיו של מקום וליהנות מזיו שכינתו בעולם שכולו טוב. הלא אלוקים הוא מקור חיים, ומאורו מאיר את עינינו. ממנו נובעים החיים בלי קץ והאור שאינו שוקע דר עמו במרום:
"מה יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" (ח-י)
אלא שלא הכל ראויים לזכות לברכת החיים והאור. והחסיד מבקש מאת אלוקים שימשיך חסדו וצדקתו רק לעובדי ה' ולהולכים בדרכיו, ולמנוע מרשעים אורם שלא יוכלו לבוסס ברגליהם הגסות את הישרים באדם. בהימנע מהם חסד אלוקים, מעצמם יפלו ולא יקומו שוב להמיט שואה על בני-אדם:
"משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב
אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני
שם נפלו פועלי און דוחו ולא יוכלו קום" (יא-יג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת