רבות ומגוונות הן התפילות שבספר תהילים שבהן באה לידי ביטוי הציפייה לישועה בעת צרה והבעת התודה בעת בואה.
אחד הדימויים השכיחים בתפילות אלה הוא דמוי הצרה הפוקדת את המתפלל לבור עמוק וקבר אפל, ומאידך גיסא את בוא הישועה לעלייה מעלה מעלה אל בית ה' ומאור פני ה' [1]
גם פרק כ"ח נאחז בדימוי זה ופותח בפסוק הראשון במילים:
"צוּרִי אַל תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי, פֶּן תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר" (א).
ובהמשך:
"אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן
דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם" (ג).
דהיינו: אל תמשכני ברשתם המורידה אותי שאולה.
ולעומת זאת קורא דוד:
"שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ,
בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (ב).
היינו: בבית מקדשך העומד בראש הרים ונישא מגבעות.
אלא שבפרק זה מצוינת שמחת ההודאה בביטוי ייחודי הנמצא גבוה מעל גבוה ואין דומה לו בכל המקרא, וכה אומר דוד המלך:
"ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי,
וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ" (ז).
מה פשר ביטוי יוצא דופן זה: "וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ"?
לכאורה מדובר בשיר הודיה, אלא שאם כך די היה לכתוב 'ומשירי אודנו' כדרך שאומר דוד בפרק ל' (יג): "ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ", או בפרק מ"ב (ו): "הוֹחִילִי לֵאלֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ" .
אפשר שלפנינו תבנית לשון עברית קדומה כדרך שסבורים חוקרי לשון המקרא. אך עם זאת נראה שתבנית לשון זו עצמה נועדה לשלב שתי מילים "הוד" ו"הודיה" ולרומם את ההודיה לביטוי נורא הוד.
המילה הוד במקרא, בשונה מהמילים המקבילות לה כגון: תפארת, הדר ויופי, מציינת לא רק יופי חיצוני או אפילו יופי הרמוני, אלא יופי גבוה המעורר יראת כבוד והתפעמות כדרך שאומר הכתוב באיוב (ל"ז, כב): "אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד", וכדרך שזוכה משה, בעמדו בנקרת הצור, לקרני הוד עד שיראים ישראל מלגשת אליו.
לכן אומר הכתוב בשעה שסומך משה ידו על יהושע: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ז, כ). הווי אומר: שעצם ההוד שניתן על יהושע הביא את העם לקבל את מרותו ללא צורך באמצעי כפייה חיצוניים [2].
לאור תובנה זו (אותה מציין עמוס חכם כאפשרות בפירושו 'דעת מקרא' לתהילים) נמצא שהביטוי "וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ" מבקש לציין כי מתוך מכלול שירי ההודיה שמביא המשורר, בוחר הוא בשיר ההודיה הגבוה והייחודי שהוא מיטב השיר שבפיו. ולפיכך לא 'משירי אודנו' אלא מִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ, היינו: משירי המיוחד שבו ההוד וההודיה נושקים זה לזה.
שיר זה הנישא אל על אינו בטל לעולם ומכוחו חותם המשורר את שירו במעבר מן היחיד לאומה:
"הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ, וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ
וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם" (ט).
וזוהי מידת "הוד שבנצח" של משה רבנו שקרני הודו לא בטלו לעולם [3]
------------------------------------------
[1] עיינו למשל בפרקים ל, לו.
[2] ראו: ׳הוד שבהוד׳, מעט מן האור לספר ויקרא, עמ׳ 214-220.
[3] נכתב ביום כ"ו לעומר שמידתו הוד שבנצח.
באדיבות אתר 929
