באדיבות ישיבת מעלות יעקב
תפילתו של גר
המזמור מחולק לשלושה חלקים (ב-ד, ה-ז, ח-יד). אורכם של שני החלקים הראשונים שווה, ולעומת זאת החלק החותם את המזמור הינו ארוך יותר ובו מופיעה מסקנת המזמור. בעל המזמור מתאר סבל וכאב שנגרמו לו כתוצאה מחולי או מאויבים שייסרו אותו. בתחילת המזמור הוא נחוש בדעתו לא להתלונן, אך המאמץ להחריש את רגשותיו רק מגביר את כאבו, והוא מתחיל לדבר. לאחר הרהור בהבלותם של חיי האדם הוא מגיע למסקנה שאין לו תקוה כי אם בה', והוא פונה אליו בתפילה.
חלק ג – תקוה ותפלה לה' (פס' ח-יד)
א. חלק זה מתחיל בתואר הפועל "ועתה" (פס' ח), שמציין את נקודת המפנה בתוך המזמור, ומכאן מופיעה מסקנת הדובר. מהי לדעתכם מסקנתו של המזמור?
ב. שימו לב שלמרות הדמיון בין פסוק י לפסוק ג, קיים פער גדול בין הפסוקים, פער המשקף את ההבדל בין חלק ג של המזמור לחלק ב.
1. לאור הבדל זה, מה המסקנה אליה הגיע הדובר בחלק השלישי?
2. עיינו גם בפרשנותו של הרד"ק לפסוק י, האם אתם מסכימים עם פירושו?
רד"ק תהלים פרק לט פסוק י: נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית, ואין לי על מי שאצעק חמס, כי לא באו לי המכאובים מיד בני אדם אלא מידך, לפיכך נאלמתי כי גם עליך אין לי לצעוק חמס כי הכל הוא סיבת פשעי.
ג. הביטוי בפסוק יג "כִּי גֵר אָנכִֹי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי" הינו תיאור יוצא דופן. להבנת משמעות הביטוי עיינו בויקרא כ"ה, כג. קראו גם את פרשנותו של עמוס חכם לפסוק ונסו לחשוב מדוע משתמש בעל המזמור בתיאור זה.
עמוס חכם: גר ותושב הוא איש שבא אל ארץ נוכריה, וחוסה בבני הארץ, והם הסכימו שישב עמהם בארצם הוא ובניו אחריו, ואף על פי כן ישיבתו נחשבת לישיבת עראי, ואין הוא נעשה לאזרח הארץ, לא הוא ולא בניו אחריו, אפילו לאחר דורות רבים. דמה המשורר את חיי האדם לישיבת עראי, שיושב גר ותושב בארץ, שהיא נחלת ה'. והדברים מיוסדים על דברי התורה: "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כג). וכוונת המשורר לתפלה ותחנונים: הואיל ואני נחשב כגר עמך, הושיעני בצרתי, שמחובת אדוני הארץ להגן על הגרים המצויים על אדמתם. ואף לגר אין לו אל מי לפנות בצרתו כי אם אל פטרונו שהוא חוסה בו.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
שני עולמות
"הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהילים ל"ט, ה)
הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה: כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי, מוטבע על חקים טבעים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי. ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כאחד מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה, וזה שאמר שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה: "קצי", הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם, "מדת ימי", הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען "אדעה מה חדל אני" מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון...
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
מלשינים עליך דוד!
"בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ, מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ, עֹשֵׂה רְמִיָּה... אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה" (תהילים נ"ב, ב-ו)
דברים רבה (וילנא) פרשת שופטים פרשה ה סימן י
אמר רבי שמואל בר נחמן: דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין [=מלשינים], לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין. תדע לך, כשבקשה איזבל להרוג כל נביאי ה', מה עשה עובדיה? הטמין אותן במערות, שנאמר (מלכים א י"ח, יג): "ואחביא מנביאי ה'... חמשים איש במערה". ולא היה אדם שאמר לאחאב כך וכך עשה עובדיה.
אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד היו הכל אומרים עליו לשון הרע לשאול, שנאמר (תהלים נ"ב, ב): "בבוא דואג האדומי" וגו' (תהילים נ"ד, ב): "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול". לפיכך היו נופלים במלחמה.
דברים רבה - מדרש אגדה לספר דברים השייך למדרשי התנחומא. הוא נערך בארץ ישראל, ככל הנראה בין סוף המאה השישית לתחילת התשיעית. השם 'רבה' נוסף לשם המדרש, ככל הנראה בהשפעת מדרשי אגדה לספרים אחרים בתורה שנקראו 'רבה'. המדרש אינו מפרש את הספר על פי סדרו, אלא מתמקד בפסוקים הראשונים בכל סדר, הפסוקים שקראו בשבת בבית כנסת לפי המנהג הארץ ישראלי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
צידוק הדין ובקשה לישועה
א. המזמור נחלק לארבעה חלקים. בחלק הראשון (ב-ד) המשורר מתאר את סבלו ואת ניסיון איפוקו. בחלק השני (ה-ז) המשורר מדבר על הבל החיים. בחלק השלישי (ח-יב) מבקש המשורר מה' שיסיר ממנו את הייסורים ובחלק הרביעי (יג-יד) מסיים המשורר במה שהיה אמור לפתוח בו: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה" (השווה למשל לתהילים י"ז, א).
ב. מדוע מבקש המשורר רק בסוף המזמור שה' ישמע לתפילתו? מדוע הוא לא פותח את התפילה בבקשה זו? למעשה המשורר מעיד על עצמו שהוא לא התכוון כלל להתלונן על המצב: "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני" (ב), אך מכיוון ש"חם לבי בקרבי" הוא לא מסוגל עוד לשתוק ולכן "דברתי בלשוני" (ד).
ג. מה מבקש המשורר בבקשה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" (ה)? הרי המשורר עונה על שאלת תוחלת חייו רגע אחרי הבקשה: "הנה טפחות נתתה ימי (=את ימי סופרים בטפח, מידה קטנה) וחלדי (=חיי) כאין נגדך" (ו). ייתכן שהפסקה הזו היא רק ההכנה לתפילה. הרי בראשית המזמור המשורר מודיע שהוא מתאפק, ולכאורה זו פסקת הקדמה לדבריו: פסקה שאין בה בקשה אלא מוטיבים מספרות החכמה (חיי האדם הם הבל, האדם כאין וכאפס לעומת הא-ל, חוסר ידיעת האדם את העתיד להתרחש ועוד). כך גם נראה שהפסקה הבאה מתחילה במילה "ועתה" (ח) כשינוי ממה שנאמר עד עתה: בשני החלקים הראשונים המשורר מקדים דברים לתפילה, והתפילה עצמה היא רק בשני החלקים האחרונים.
ד. בניגוד לחלק ממזמורי התלונה, המשורר כאן לא מבקר את דרכי הקב"ה, ומקבל עליו את הדין. קבלת הדין נמצאת באופן בולט דווקא בפסקה המרכזית של בקשת המשורר: מחד המשורר מבקש "מכל פשעי הצילני, חרפת נבל אל תשימני" (ט) אך מיד אומר "נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית" (י). וכך גם בהמשך "הסר מעלי נגעך מתגרת ידך אני כליתי" (יא) מבקש המשורר ובסוף הפסקה טוען "אך הבל כל אדם" (יב) – חיי האדם הם הבל, ומכאן עולה שאין סיבה להושעת האדם. בפסוק האחרון קבלת הדין של המשורר יוצרת כמעט קושי בקריאה: "השע ממני ואבליגה - בטרם אלך ואינני" – האם המשורר בטוח במוות שלו? אם כן מה הוא מבקש מה'? המשורר נוקט בדואליות מסוימת: מחד, מצדיק עליו את הדין ומאידך מבקש מה' הושעה מהדין.
לא ירד אחריו כבודו
"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ... אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהילים מ"ט, יג-יח)
ספר כד הקמח אבל [א]
"ואדם ביקר" - זה היקר שהוא הממון, לא ילין עמו במותו. וכן הכתוב אומר: "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו".
ומשלו רבותינו ז"ל משל למה הדבר דומה? לכרם שהיא גדורה סביב ונכנס שם שועל אחד דרך חור שהיה בכותל. והיה השועל רעב ביותר אכל מן הענבים עד שחזר שמן ולא היה מחזיק את עורו. בא לצאת מן החור אשר בא בו ולא יכול. מה עשה? הרעיב עצמו עד שחזר כחוש ויצא משם.
כן יקרה לאדם בענין תענוגי העולם הזה וברבוי הכסף והזהב הכל ישאר בכאן ומאומה לא ישא בידו. אבל אם החזיק בתורה ובמעשים טובים ובמתן הצדקה, זה לפניו ילך.
רבנו בחיי - רבנו בחיי בן אשר, חי בסרגוסה שבספרד. נפטר בשנת 1340. פרושו לתורה כולל ארבע שיטות: פשט, דרש, שכל (שימוש בחכמות שונות), וקבלה. מרחיב את דברי הקבלה שהרמב"ן מביא בקיצור ובהסתר.
אל תעזבני ה'!
בסוף המזמור המשורר מתחנן על נפשו: "אל תעזבני ה', א-להי אל תרחק ממני" (כב). בכל המזמור כולו פונה המשורר אל ה', והוא מניח שה' יכול להושיע אותו אם ישמע לתפילתו. למשורר אין ספקות, הוא בטוח שה' לא עזב אותו, אך הוא מודע לאפשרות כזו ולכן מתחנן בפני הקב"ה: "חושה לעזרתי אדני תשועתי" (כג).
האם הקב"ה יכול לעזוב את האדם? בהרבה ממזמורי תהילים יש בקשה של המשורר שה' לא יעזוב אותו (ע"א, ט; ועוד). בתפיסה האלילית האל בהחלט יכול לעזוב. כך למשל במזמור האכדי "אהלל את אדון החוכמה" (מה שמכונה איוב הבבלי) מופיע: "למן היום (אשר) שמו בֵּל [ללילה]/ והגבור מַרְדֻךְּ [עלי] קצף/ עזבני אלי, נחבא במסתרים/ נסה אֵלָתִי רחקה [מעלי]/ נסוג מלאכי הטוב, תוך ימיני... (מתוך: ש' שפרה, י' קליין, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עמ' 547-548). את התפיסה שהאל יכול לעזוב אנחנו מוצאים גם בפי הגולים בספר יחזקאל: "כי אמרים אין ה' ראה אתנו, עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח', יב). יחזקאל מתפלמס עם התפיסה הזו, ואולי מכיוון שהיא מתאימה לאמונה האלילית. בתפיסה המקראית הא-ל אמנם מביא טובות ורעות כאחד ואף יכול לחזור בו אך ה' לא עוזב את האדם. בניגוד לכך בתפיסה האלילית, על הייסורים אחראיים אלים מזיקים אחרים ולכן האל האישי חייב לעזוב את האדם בעת צרה.