הבדלה - ה' צבאות עמנו
הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד
כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה'. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂון. מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה
לַה' הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה
ה' צְבָאות עִמָּנוּ. מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה
ה' צְבָאות. אַשְׁרֵי אָדָם בּטֵחַ בָּךְ
ה' הושִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְּיום קָרְאֵנוּ
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אורָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂון וִיקָר. כֵּן תִּהְיֶה לָנוּ
כּוס יְשׁוּעות אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.
בתחילת ההבדלה של מוצאי שבת, נוהגים לומר כמה פסוקים הלקוחים ממקורות שונים בתנ"ך, ומבטאים את ישועת ה' ואת הבטחון בה'.
אחד הפסוקים הוא:
"ה' צְבָאות עִמָּנוּ. מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה"
פסוק זה מופיע פעמיים בתהלים מ"ו, בפס' ח' ובפס' יב.
לחן: ר' שלמה קרליבך ביצוע: יצחק מאיר
גדולת המלך וענוותנותו
בספר תהילים אנו מוצאים פרקי מלוכה רבים. בפרקים אלו מתוארות תופעות רבות מחיי המלך והממלכה.
המלך הוא משיח ה' ונודע לו יחס מיוחד וקרוב אל האלוקים. תפקידים רבים לו בסידור ענייני המדינה, בדאגה לשלומה, לביטחונה ולחיי אזרחיה, אולם המעמד המיוחד של המלך, כפי העולה ממזמורי תהילים, הוא זה שמציין את המלך כמסמל את שלטון ישראל, שלטון עַם ה', ועל ידי זה את שלטון ה' עלי אדמות, ומכאן התפיסה המשיחית של המלכות בישראל שבאה לידי ביטוי בתהילים.
כבוד זה למלך ישראל מתעמק יותר בפרק ק"י. שם אין המשורר משאיר את המלך יושב על כסאו בעולמנו שלנו, אלא מעלה אותו סמוך לכסא ה': "לדוד מזמור נאום ה' לאדני שב לימיני" (ק"י, א).
קרבה זו מקבלת גוון אינטימי כשהמשורר מתאר את היחס בין המלך לאלקים כיחס בין אב לבנו: "אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" (ב', ז). יחס זה הוא שמסביר את הפנייה הבלתי-אמצעית של המלך לאלוקים ברגעי צרה בעתות מלחמה, שהרי כך נאמר לו לבן המתרצה אל אביו: "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי-ארץ" (ב', ח); ואכן, ערב צאתו למלחמה מעלה המלך עולות ומנחות בתפילה להצלחה בקרב.
פרקי תהילים מצביעים אף על אפקטים אחרים בחיי המלוכה, בפרק מ"ה בא תיאור יופיו החיצוני של המלך, יופי שמצא את ביטויו אף בהלכה: המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושים נאים ומפוארים, שנאמר (ישעיהו ל"ג, יז): "מלך ביפיו תחזינה עיניך", בפרק מ"ה אנו שומעים אף על המלכה ועל תהלוכת החתונה בבית המלוכה.
אולם גדולה זו של המלך אינה מונעת ממנו להכיר את ערכו לעומת הבורא. הוא אינו מגיע בשום פנים להאלהה של עצמו כשם שהגיעו מלכים במזרח הקדמון. אדרבה, הוא יודע את מעמדו כבשר ודם גם אם הוא יושב על כסא ה'. מכאן פסוקי תפילת המלך בפרק קמ"ד: "ה' מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו" (קמ"ד, ג).
דמות זו של מלך ישראל היא שעמדה בוודאי לנגד עיני הרמב"ם שעה שכתב בהלכות מלכים פרק ב: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל ויהיה חנן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, ולעולם יתנהג בענוה יתרה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו מחשבתו להתם דת האמת ולמלאות העולם צדק".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל
הוחילי לאלוקים
פרקים מ"ב-מ"ג הם ביסודם מזמור אחד, וכדברי הרד"ק "שני המזמורים ענין אחד ודברים אחדים". הפרדת המזמורים מובילה לכך שלראשון חסר סוף ולשני הבסיס החוויתי האישי. הרציפות וההמשכיות שבין שני הבתים יוצרת חוויה אחת שלמה המוצאת את ביטויה בפניה המשולשת של המשורר אל נפשו: "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לאלוהים כי עוד אודנו ישועות פניו" (מ"ב, ו,יב, מ"ג, ה). פניה זו היא פזמון חוזר הקושר יחד את שלושת בתי המזמור.
א. הקשר בין שלושת הבתים במזמור בא לידי ביטוי באמצעים צורניים ואומנותיים רבים. עיינו במזמור וחשפו את הקשרים ההדוקים בין חלקיו. התייחסו בין השאר לחזרות מילוליות, למילים מנחות, לשדות סמאנטים, למצלול, וכו'. שימו לב לשימוש הייחודי ביחסת האני כמו "אל חי" (מ"ב, ג) "אל חיי" (מ"ב, ט), "אל סלעי" (מ"ב, י), "אל שמחת גילי" (מ"ג, ד).
ב. הפזמון המופיע במזמורים מ"ב-מ"ג שלוש פעמים הוא דיבור של האדם עם נפשו. חד שיח מעין זה מצוי גם בתהילים ק"ג, ב: "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" וכן במזמור קט"ו, ז: "שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי".
1. מדוע פונה בעל המזמור אל נפשו ומשוחח עמה בכל אחד משלושת הפרקים?
2 . מה ההבדלים בין שלושת ההופעות של הפזמון בפרקנו? האם לדעתכם יש להם משמעות מהותית?
3 . קריאת שלושת פסוקי המזמור בהקשרם מעניקה להם משמעות שונה. עיינו במזמור וקראו את דבריה של ד"ר לאה פרנקל על פרק מ"ב מתוך ספרה "פרקים במקרא":
לשון פסוקנו הוא כלשון מ"ב, יב. אולם ההקשר השונה מעניק לפסוקנו משמעות שונה מזו שיש לו במ"ב, יב. שם פונים דברי העידוד אל נפש רצוצה ושבורה: "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי" וגו'. כאן הם פונים אל נפש רגועה המתרוננת בתקוה לעתיד. בקריאה המסיימת מהדהד הביטחון המלא המובע ב "ואודך בכנור אלוהים אלהי".
ג. המשותף לכל בתי המזמור הוא אווירת הערגה והכמיהה. וכותב עמוס חכם בפירושו "דעת מקרא": "המזמור הוא תפילה של מי שהיה רגיל לעלות אל בית ה' לראות את פניו בשמחה ובחגיגה. ואולם עתה באה עליו צרה המונעת ממנו לקיים את מנהגו והוא מצטער על כך צער רב ושופך את נפשו בבכי ובגעגועים עזים לאלוהיו השוכן במקדשו".
1 . עיינו במזמור ובדקו למה עורג בעל המזמור? מה היחס בין מושאי הערגה שלו?
2 . עיינו במראי המקום המופיעים להלן בהם מופיע כמיהה לבית ה' להר קודשו למשכנותיו וחצרותיו: מזמור ל"ט, ח-י; ס"א, ה, ח; פ"ד, ה, ו, יג. מה היחס בין אזכור מקומות קדושים אלה לבין כיסופי בעלי המזמורים?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
גלות ואויב
פרקים מ"ב ו-מ"ג הם ביסודם מזמור אחד שנחלק לשלושה בתים עם פזמון אחרי כל אחד מהבתים. בבית הראשון (מ"ב, ב-ה) מתוארים געגועיו של המשורר לבית ה'; בבית השני (מ"ב, ז-יא) ישנה תלונה על המצוקה ובבית השלישי (מ"ג, א-ד) המשורר מבקש ישועה מהאויבים ומבקש להגיע למקדש. כאמור הפזמון נמצא בין בית לבית (מ"ב, ו; מ"ב, יב; מ"ג, ה).
מהי הצרה שפוקדת את המשורר? נראה שישנם שני נושאים ששוזרים את המזמור. הנושא הראשון והברור של המזמור הוא הכמיהה של המשורר לשוב אל בית ה'. המזמור נפתח בתקווה של המשורר "מתי אבוא ואראה פני א-להים" (מ"ב, ג). עניין זה חוזר גם בבית השני: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שִׁירֹה עמי תפילה לאל חיי" (מ"ב, ט) – המשורר נזכר במה שהיה במקדש, ומודגש שוב בבית השלישי: "יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך ואבואה אל מזבח א-להים..." (מ"ג, ג-ד).
מעבר לעיסוק בגעגועי המשורר למקדש, הוא גם מתמודד עם אויבים. האויבים גם נזכרים בכל בית, אך הם נזכרים בהדרגה. בבית הראשון האזכור שלהם מינימליסטי: "באמר אלי כל היום איה א-להיך" (מ"ב, ד). בבית השני הם נזכרים כבר בשמם: "למה קדר אלך בלחץ אויב... חרפוני צוררי" (מ"ב, י-יא). בבית השלישי העיסוק באויבים הוא הרחב ביותר, וכך גם נפתח הבית "שפטני א-להים... מאיש מרמה ועולה" (מ"ג, א).
מהו הרקע של המזמור? המשורר לא נמצא קרוב לבית ה' וכנראה גם לא בירושלים. המחלוקת העקרונית היא האם יש להבין את המזמור כמייצג את האומה כולה או שאולי מדובר במזמור של אדם יחיד. רש"י למשל הבין שהמזמור עוסק בזמן שאחרי חורבן הבית: "צמאה נפשי – כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל" (ובצורה דומה פירשו גם ראב"ע ורד"ק) ולפי כך לשיטתו המזמור הוא מזמור לאום. עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא' מביא בשם אביו שאולי המזמור עוסק באדם שנמצא בצפון הארץ, בדן, ומנוע מלבוא לבית ה' משום ש"עובדי העגל שבדן, מסיעתו של ירבעם בן נבט, עכבוהו ומנעוהו מלעלות לירושלים". חכם צודק בטענתו שמהמזמור נשמע כאילו בית ה' קיים, ולכן הפירוש שמדובר בגלות בבל פחות נוח. אולם המשורר מעיד על עצמו שהוא רחוק מירושלים: "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (מ"ג, ג). לכן אולי יהיה נוח יותר לפרש שהמזמור מוסב על אדם שגלה בגלות יהויכין (גלות החרש והמסגר): המקדש עדיין עומד בירושלים, אך המשורר נמצא בגלות
(ניתן לעיין עוד: עמ' 366-367 ,E .G. Briggs ,the book of Psalms ( ICC ) vol 1)
חולה עליהם
א. המזמור נחלק לשלוש פסקות: בפסקה הראשונה (ב-ד) המשורר מדבר על ה"משכיל אל (ה)דל" (=האדם שמתבונן במה שאירע לדל ולומד ממנו לקח) ועל כך שה' ישמרהו. בפסקה השנייה (ה-י) עובר המשורר לדבר על עצמו ועל מחלתו ובפסקה השלישית (יא-יג) מביע המשורר את בטחונו בה'. בפס' יד נעסוק בהמשך.
ב. המזמור כולו עוסק בצרה אחת שמביאה לאחרת: המשורר חולה ("רפאה נפשי"; ה) ועומד על סף מוות ("מתי ימות ואבד שמו"; ו). בעקבות מחלתו אויביו (ו) ואנשי שלומו (י) של המשורר שמחים לאיד וחושבים עליו רעה. בעקבות דבריהם מבקש המשורר מה' "חנני והקימני ואשלמה להם" (יא).
ג. המזמור שלפנינו דומה במידה רבה מאוד למסופר בספר ירמיהו, שם הנביא מתמודד עם אויביו ואנשי שלומו. ירמיהו מתמודד עם אנשי ענתות ובתחילה כלל לא יודע שהם חושבים עליו מחשבות (ירמיהו י"א, יח-כא). וכמו אויבי המשורר (שמצפים "מתי ימות ואבד שמו"; ו) גם אויביו של ירמיהו מעוניינים ומצפים למותו ("ונכרתנו מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד"; ירמיהו י"א, יט). כך גם מבקש ירמיהו מה' רפואה וקושר זאת לאויבים שרודפים אותו: "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה... יבשו רדפי ואל אבשה אני" (ירמיהו י"ז, יד-יח). וכמו המשורר גם ירמיהו נאבק עם אויביו ועם אנשי שלומו: "כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב הגידו ונגדינו כל אנוש שלמי שמרי צלעי – אולי יפתה ונוכלה לו ונקחה נקמתנו ממנו" (ירמיהו כ', י).
ד. הפסוק האחרון שבמזמור לא בהכרח קשור לגוף המזמור אלא הוא חותם את הספר הראשון של תהילים. למעשה זהו אינו המקרה היחיד בו יש פסוק חותם לספר מתהילים וכך למעשה גם בספר השני (ע"ב, יט-כ), בספר השלישי (פ"ט, נג) ובספר הרביעי (ק"ו, מח). ועיין עוד בפירוש דעת מקרא בסיכום המזמור.
כניסת הכלה להיכל
"וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם, כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהילים מ"ה, יג-יד)
"ובת צר במנחה פניך יחלו עשירי עם" (יג) -
בת צור היא הבת שבפסוק יא, היא המלכה הנישאת למלך ישראל...
"כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (יד) -
בת המלך נכנסת פנימה בלוית כל כבודה, כל החפצים היקרים הראויים לה. כבודה הוא רכוש רב, כמו "וישימו את הטף ואת המקנה ואת הכבודה לפניהם" (שופטים י"ח, כא). הכתוב מתאר כאן את כניסת הכלה בת המלך להיכל.
דעת מקרא - מפעל פרשנות לתנ"ך, שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. ייחודו של הפירוש הוא בלשונו הבהירה, ובשילוב בין פרשנות מסורתית לממצאי המחקר התנכ"י המודרני (התואם את המסורת), בעיקר בתחומי הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מחברים רבים השתתפו בכתיבת ספרי דעת מקרא. הפירוש לספר תהילים נכתב על ידי עמוס חכם.
ונחשבת כצאן טבחה
הפיוט "אש תוקד בקרבי" מאת ר' אברהם אבן עזרא, הנאמר כקינה בתשעה באב, משווה בין הטוב שהיה לישראל בצאתם ממצרים לבין הייסורים שבאו עליהם ביציאתם לגלות בעקבות חורבן ירושלים:
אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי. בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם...
זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה, כַּצּאֹן לַטִּבְחָה בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
הפיוט "אום אני חומה" מאת ר' אלעזר הקליר, הנאמר ב"הושענות", מונה את מעלותיו של עם ישראל:
אֹֽם אֲנִֽי חוֹמָֽה.
בָּרָֽה כַּֽחַמָּֽה.
גּוֹלָֽה וְסוּרָֽה.
דָּֽמְתָֽה לְתָמָֽר.
הַֽהֲרוּגָֽה עָלֶֽיךָ.
וְנֶֽחֱשֶֽׁבֶת כְּצֹֽאן טִבְחָֽה.
זְרוּיָֽה בֵּֽין מַכְעִיסֶֽיהָ.
חֲבוּקָֽה וּדְבוּקָֽה בָּֽךְ
ארבעת השורות האחרונות שהובאו כאן מתארות את הקשר המיוחד של עם ישראל לה', אשר למרות הייסורים העוברים עליו ממשיך להיות דבק בה'. תיאור זה משתמש במילים מתוך תהלים מ"ד פס' יח-כג, ותואם את כוונת הפסוקים שם: "כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ... כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה"
על עניין זה ראו גם את הפוסט של הרב אלחנן סמט 'כי עליך הורגנו כל היום'