מיקוד בעבודת ה'

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מוסר אביך, ב

"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו) - צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת תפלתו וכונה רצויה באמנות הלב באותם הענינים של תפלתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים. כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב. ובזה הוא יודע אותו יתברך בתורותו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עוסק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך. 

 

 

הראי"ה קוק - הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בגריבה אשר בלטביה בשנת ה"א תרכ"ה (1865) ונפטר בירושלים בשנת ה"א תרצ"ה (1935). כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל היה הרב קוק דמות בעלת השפעה מרכזית בתולדות היישוב החדש שבארץ ישראל. אהבתו לחלוצים, אף לכופרים שבהם, ידועה ומפורסמת. עזבונו הספרותי והתורני הוא רחב ביותר - קבלה, פילוסופיה, הלכה, פירושים לגמרא, תשובות ופיוטים - בכתב יד ובדפוס.

Volver al capítulo

החכמה בתורה ובטבע

Volver al capítulo

התורה דורשת מאמץ

"אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (משלי ב', ד)

 

מדרש משלי (בובר) פרשה ב סימן ד

"אם תבקשנה ככסף" -

אמר ר' שמעון בן לקיש: אם אין אדם הולך אחר דברי תורה הם אינם הולכין אחריו לעולם

משל לאדם שיש לו פרגמטיא אם אין אדם הולך אחריה, היא אינה הולכת אחריו,

תמן תנינן [=שם שנינו], ר' נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך...

לפיכך "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" אלו דברי תורה שהן מחפשין ויורדין לעמקי התהום כך אם אדם מחפש אחריהם מתוך כך זוכה לחכמה ולבינה.

 

 

 

מדרש משלי - מדרש אגדה לספר משלי. המדרש מפרש את פסוקי הספר לפי סדרם. הוא נערך, ככל הנראה, בין המאה השביעית למאה ה-11 בארץ ישראל (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

קיום מצוות או זהירות מזנות?

"אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע" (משלי ה', ו)

 

"אורח חיים פן תפלס" - כך דרשוהו חכמים: סלסל הקב"ה מתן שכרן של מצות ולא פירשן כדי שלא יראה אדם מצוה שמתן שכרה מרובה וידבק בה ויניח שאר המצות,

וזה פתרונו: כדי שלא תפלס אורחות התורה אי זו ליקח ואי זו להניח, לכך "נעו מעגלותיה" - הניע הקב"ה נתיבותיה ולא הודיעם, זהו מדרש אגדה.

 

אבל לפי סדר המקראות, שכתוב אחריו "הרחק מעליה דרכך" (משלי ה', ח), נראה שעדיין לא הפסיק בענין אשה הזונה

וכן יש לפרש: "אורח חיים פן תפלס" - אל תשקול אורח חיים אצל אותה זרה לומר איזו לעשות זו או זו,

כי מעגלות הזונה נעו לשאול ולא תדע להזהר עד אשר תנוע ותפול.

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

לחיות את החכמה

Volver al capítulo

אנשים מפוקפקים

 

בנאום ההטפה השני בספר האב משבח את החכמה ומעודד את הבן ואת התלמיד לקנותה ולדבוק בה משום שבכוחה של החכמה להגן על הרודף וקונה אותה. החכמה תציל את החכם מסכנות האורבות לו ומשני סוגי אנשים לא רצויים: איש רע (יב-טו) ואשה זרה (טז-יט). ארבעת הפסוקים המתארים את דרכיה של האשה הזרה מקבילים לפסוקים המתארים את האיש הרע. הוא דבר תהפוכות היא החליקה אמריה. הוא הלך בדרכי חושך היא מעגלותיה אל רפאים. הוא עוזב אורחות יושר והיא עוזבת אלוף נעוריה. שני הטיפוסים האלה מתאפיינים בשקרים והולכים בדרכים לא ישרות.

א. מה הם מאפייניו של האיש הרע? מהם מאפייניה של האישה הרעה? עמדו על ריבוי לשונות הדרך בפסוקים וחשבו על משמעותם.

ב. מהו היחס בין פסוקים ד-ח לבין פסוקים י-כב? עיינו בדבריו של א' הורביץ:

פסוקים ד-ח מאירים באור אחר את הסכנה הטמונה באיש המדבר תהפוכות ובאשה הזרה. בדומה לסכנה הממשית שתוארה לעיל א', ח-יט, הסכנה האורבת לתלמיד בחלק העיקרי של פרק ב' היא סכנה הנובעת מהמעשים הרעים עצמם. יש חשש פן ייפגע הנער על ידי האנשים שייתקל בהם. הם אינם ישרים ולכן יש להיזהר מהם. גם הסכנות האורבות לו מהאשה הזרה (כגון אהבה נכזבת, קנאת הבעל וכיוצא באלה), נובעות מעצם ההתחברות אל אשה הפכפכה ומפוקפקת. יש להניח כי נער מתבגר יחסר נסיון בהתחברות לאנשים רעים ובהתחברות לאשה זרה. אולם, הפסוקים המשניים מלמדים שיש ערכי טוב ורע שאינם נובעים מהגיון וניסיון בלבד. אלה ערכים מוחלטים הנובעים מיראת ה'. אין להתחבר לאדם רע או לאשה זרה לא רק בגלל הסכנה שבדבר אלא מפני שהדבר עצמו רע ובלתי מוסרי. הרוע של האיש המסוכן והאישה הזרה הוא הרוע של פגיעה במערכת מוסר אלוהית דתית, ותפקיד החכמה במערכת זו לעזור לתלמיד להינצל בפגיעה במערכת זו.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

הכל תלוי בנקודת המוצא

Volver al capítulo

bd

Volver al capítulo

פרקטיקה זה כאן

 

הפרק נחלק לשלושה חלקים על פי הפניוֹת שבפרק. החלק הראשון פותח ב"שמעו בנים מוסר אב" (א); החלק השני פותח ב"שמע בני וקח אמרי" (י) והחלק השלישי פותח ב"בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך" (כ). למעשה קשה לראות את שלושת החלקים האלו כמנותקים זה מזה. בחלק הראשון מספר האב מדוע הוא מעוניין להעביר את המסרים לילדיו: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו!" (ב) ואז הוא מספר ש"בן הייתי לאבי" (ג) ולאחר מכן מספר מה אביו אמר לו, כשהוא היה ילד. בשתי היחידות הבאות פורט האב את המסרים לילדיו.

למעשה המסרים שמובאים בפרק מובאים בסדר התפתחותי. החלק הראשון עוסק בחכמה: "קנה חכמה קנה בינה... ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה" (ה-ז). החלק השני אמנם פותח גם הוא בחשיבותה של החכמה: "בדרך חכמה הריתיך הדרכתיך במעגלי ישר" (יא) אך עיקר דבריו מוסבים על הבריחה מהרשעים: "בארח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים... כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו... דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו" (יד-יט). החלק השלישי לא עוסק בחכמה ולא ברשעים אלא דווקא בהערות פרקטיות: "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך... אל תט ימין ושמאול, הסר רגלך מרע" (כד-כז).

נראה ששלושת החלקים מציגים את ההדרכה לחיים לפי המחבר: יש לדבוק בחכמה ולעזוב את דרך הרשע. אך בכל זאת גם אם דבקים בחכמה ועוזבים את דרך הרשעים יש להיזהר ולנקוט באמצעי זהירות "כי ממנו תוצאות חיים" (כג). ההדרכות הפרקטיות הן אלו שיובילו את האדם בסופו של דבר לחיים האידיאליים, ולא רק הידבקות או הרחקה מערכים מסוימים. 

Volver al capítulo

וקשרתם על גרגרתיך

 

ישנן הקבלות רבות בין פרקנו ובין פרק י"א בספר דברים:

משלי ג' דברים י"א

בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ: כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:

  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה... וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה'
לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ

וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ
כַּבֵּד אֶתְ ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית, כָּל תְּבוּאָתֶךָ  עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה
וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
מוּסַר ה'  מוּסַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם
וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָה

 

מעבר לביטוי "מוסר ה'" שנזכר רק בשני הפרקים האלו בלבד, אחת ההקבלות שיש להן אולי השלכות פרשניות היא בין הפסוק "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" ובין הפסוק "וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם".

הפירוש הפשוט של הפסוק "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" הינו כפי שפירש רלב"ג: "כתבם על לוח לבך - רוצה לומר, שיהיה ענינם מצוייר בלבך תמיד". כך למעשה אפשר להבין כי יתכן והכתוב שבספר דברים לא בהכרח מתכוון למצוות תפילין כפי שרגילים לפרש, אלא לאמירה כללית שהדברים צריכים להיות קרובים לאדם. כך למעשה פירש רשב"ם בדברים: "לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח', ו)". אין הרשב"ם מנסה לומר שמצוות תפילין אינה מהתורה חלילה, אלא שברמת פרשנות הפשט אין הפסוק מתאר בהכרח תפילין אלא שהדברים יהיו "לזכרון תמיד". הפסוק מפרקנו מחזק את ההנחה של הרשב"ם, שהרי לא סביר שפרקנו עוסק במצוות תפילין אלא באמירה המטאפורית לגבי זכרון הדברים וקרבתם אל לבבנו, והכול כדי לשמור את התורה.

Volver al capítulo

Pages

x