על חוכמה ואמונה
בתרבות המודרנית, החוכמה, ההשכלה והמדעים ניצבים בצד אחד, והאמונה הדתית בהשגחה פרטית ניצבת בצד השני – יש אמנם יחידי סגולה, שחיים בשני העולמות במקביל, אבל גם רוב ה'דתיים' וה'חילוניים' חושבים, שהאמונה בהשגחה פרטית לא באה ממקור השכל, אלא ממקום עמוק יותר, מעל ומעבר לתחומי השכל.
בעולמו של ספר משלי, דווקא התבוננות החוכמה מביאה ליראת ה' (ראו לעיל, פרק י"ד), וגם לאמונה בהשגחה פרטית, שיוצרת סדר ומשמעות בחיי כל אדם. האקראיות המוחלטת שבה דוגלים רבים מהמשכילים המודרניים נראית בעיני החוכמה המקראית כהשקפת עולם מטופשת במיוחד.
יתר על כן, במזמורי תהילים ובחוכמת משלי מודגשת האמונה בהשגחה פרטית יותר מאשר בתורה, כי התורה מנחילה לנו את הסיפור הכללי של בריאת העולם ותולדות האנושות, הבחירה באבות ובזרעם, עַם בני ישראל היוצא ממצרים ומקבל תורה וארץ בתור 'כלל ישראל' - התורה כמעט שאינה עוסקת בהשגחה פרטית כשלעצמה, מחוץ להקשרים הכלליים, ואילו בתהילים ובמשלי, האמונה הזאת ניצבת במוקד דווקא מתוך החוכמה, הבינה והדעת. התורה פונה אל ההיסטוריה המכוננת עַם, ואילו החוכמה והשירה במקרא פונות אל עולמו המוסרי, המחשבתי והאמוני של היחיד. בתהילים, היחיד ניצב מול הכלל, ואילו במשלי, 'כלל ישראל' כלל אינו נזכר, ותבונתו של היחיד ומעמדו האישי לפני ה' הם הבסיס לחיים על פי החכמה ויראת ה' המקראית.
בדומה לתורה, אסור לגזול דל ולדכא עני (דברים כ"ד, י-כב), ואסור להסיג גבול בנחלה (דברים י"ט, יד), אבל הנימוק לא קשור בזיכרון של יציאת מצרים, אלא רק בהשגחת ה', שהוא יריב ריב דלים ועניים בכל מקום וזמן, כי הוא רואה ושומע כל מעשי אדם ומחשבותיו. גם בתורה (שמות כ"ב, כ-כו), ה' ישמע צעקת גר ועני, יתום ואלמנה, ויתערב, אבל ברקע עומד העינוי של בני ישראל במצרים.
מפתיעה ומרגשת היא החובה המוסרית להציל אנשים מהוצאה להורג אם רק אפשר (כ"ד, יא-יב), ולא להתחמק בטענה, שאנחנו לא יודעים בדיוק על מה ולמה, כי ה' רואה ושומע, וישיב למציל כגמולו, וינצור את נפשו.
בכל מקום עֵינֵי ה', צֹפוֹת רָעים וטובים (ט"ו, ג);
לאדם מַעַרְכֵי (=מחשבות) לֵב – ומֵה' מַעֲנֶה לשון (ט"ז, א-ד) –
כל דרכי איש זַך בעיניו – ותוֹכֵן (=אבל מביט לתוך) רוּחוֹת, [רק] ה' –
גֹל (=גַלֵה) אל ה' מעשיך – וְיִכֹּנוּ (=ויִתיַשרוּ) מַחשְבֹתיך –
כל פָּעַל ה', לַמַעֲנֵהוּ (=למען הרוצה בו) – וגם רשע [יפקוד] ליום רעה;
בִּרצוֹת ה' דַרכֵי איש, גם אויביו (=אויבו) יַשְלִם אִתוֹ (ט"ז, ז);
לב אדם יְחַשֵב דַרכּוֹ, וה' (=אבל רק ה') יָכין צַעֲדוֹ (ט"ז, ט);
[אפילו] שְאוֹל ואבדון (=גלויים) נגד (=לפני) ה', אף כי לִבּוֹת בני אדם (ט"ו, יא);
רחוק ה' מֵרשעים – ותְפִלַת צדיקים יִשְמַע (ט"ו, כט);
רבות מחשבות בלב איש – וַעֲצַת ה' היא תָקוּם (י"ט, כא);
אֹזן שֹמעת ועין רֹאָה, ה' עשה גם שניהם (כ', יב);
מֵה' מצעדי גבר – ואדם מה יבין [מֵהצפוי לו ב]דַרכּוֹ (כ', כד);
[כמו] פלגי מים, לב מלך ביד ה', על כל אשר יַחפֹּץ [ה'], יַטֶנוּּ (כ"א, א-ב) –
כל דרך איש ישר בעיניו [1] – ותֹכֵן (=אבל מביט לתוך) לִבּוֹת, [רק] ה';
אין חכמה, ואין עֵצה, ואין תבונה – לנגד ה' (כ"א, ל-לא) –
סוס מוכן ליום מלחמה – ולַה' (=אבל רק לה') התשועה;
אַל תִגזל דל כי דל הוא (=ואין לו מגן), ואַל תְדַכֵּא עני בשער (כ"ב, כב-כג) –
כי ה' יריב ריבם, וקָבַע את [משפט] קֹבעֵיהֶם (=הפוגעים בהם), נפש [תחת נפש];
אַל תַסֵג גבול עולם (=בנחלה), ובִשְׂדֵי יתומים אַל תָבֹא (כ"ג, י-יא) –
כי גֹאֲלָם חזק (=ה'), הוא יריב את ריבם אִתך;
הַצֵל לְקֻחים לַמָוֶת, ומָטים לַהֶרֶג אִם [תוּכַל], תַחשׂוֹך (=תציל; כ"ד, יא-יב) –
כי תאמר: הן לא ידענו [למה] זה [הורגים אותם] ?!
הֲלֹא תֹכֵן (=מביט לתוך) לִבּוֹת הוא יבין, ונֹצֵר נפשך הוא יֵדָע –
והֵשיב לאדם כְּפעלוֹ (=כִּגמוּלוֹ);
רבים מבקשים פני מושל (=אדם) –
ומֵה' (=אבל מֵה') משפט איש (כ"ט, כו).
____
[1] כ"א, ב מקביל כמעט בדיוק לט"ז, ב, ושניהם מבטאים את הפער העמוק בין מחשבות אדם על עצמו, לבין מה שה' רואה בלב האדם וברוחו.
באדיבות אתר 929
איך מדבר חכם?
המוסר והמצוות אינם עוסקים בשמירת הלשון במובן של החכמה, ואין אזהרת איסור נגד צעקות ודיבור בוטה. החכמה מטפלת בתחומי התנהגות הרבה יותר רחבים מאשר המצוות, כמו סגנון דיבור נכון ותוצאותיו, כמו שתיקה במקום הנכון (ראו להלן), כמו דיבור נכון בעת מתאימה, ובעיקר דיבור נבון וחכם.
חכמים מדברים בשקט, בנחת, מרגיעים, לשונם מרפאת פצעי נפש ולכן היא "עץ חיים", והטיפשים צועקים וצורחים, שופכים שמן רותח על עצבים מתוחים, ופעמים רבות זה גולש לאלימות פיזית, ואף גורם למוות - קטטות בין נהגים בכבישים ('הוא קילל אותי'), במסיבות ('הוא פגע בי'), וגם בבתי ספר, במקומות עבודה ובילוי.
אם יבינו כולם, שכל המסנן מפיו - 'איזה אידיוט, טמבל, מטומטם, חמור', המילים הללו חוזרות עליו ומעידות על סכלות ואיוולת מצידו, לפחות באותו רגע של כעס ועצבים, אולי זה ייפסק? אולי יינצלו כמה נפגעי קטטות? אולי נזכה לחיות באווירה אחרת, רגועה יותר, חֲכָמָה יותר?
מפאת ריבוי הפסוקים בנושא זה, הסתפקתי במובאות מפרקים י-טו:
מענה רַך ישיב חֵמה – ודְבַר עֶצֶב (=דיבור עצבני) יעלה אָף (=יכעיס; ט"ו, א);
לשון חכמים תֵיטיב דעת – ופי כסילים יביע אִוֶלֶת (ט"ו, ב);
שפתי חכמים יְזָרוּ (=יָפיצוּ) דעת ...// ופי אֱויל מְחִתָה (=שבירה) קְרֹבה (ט"ו, ז/ י', יד);
מַרפֵּא לשון, עץ חיים – וסֶלֶף בהּ (=לשון שקר) [תגרום] שֶבֶר בְּרוּחַ (ט"ו, ד);
שמחה לאיש במענה פיו [החכם], ודבר (=ודיבור נכון) בעִתוֹ מה טוב (ט"ו, כג);
מקור חיים פי צדיק – ופי רשעים יְכַסֶה (=יַסתיר) חמס (י', יא);
בשפתי נבון תמצא חכמה... // ואֱויל שפתים יִלָבֵט (=יִכָּשֵל; י', יג/ח/י);
מְכַסֶה (=מַסתיר) שנאה שפתי שקר, וּמוֹצִא דִבָּהׁ (=עלילות שקר) הוא כסיל (י', יח);
ברֹב דברים (=בדברי ריב) לא יחדל פשע – וחוֹשֵׂך שפתיו (=שותק), מַשְׂכּיל (י', יט);
כסף נבחר לשון צדיק... שפתי צדיק יִרעוּ (=ינהיגו) רבים... (י', כ-כא);
פי צדיק יָנוּב (=יָניב) חכמה – ולשון תַהְפֻּכוֹת (=לא אֲמינה), תִכָּרֵת (י', לא);
שפתי צדיק יֵדעוּן (=יְעוֹררוּ) רצון – ופי רשעים תַהְפֻּכוֹת (=חוסר אֲמינות; י', לב);
בפֶה חָנֵף יַשְחִת (=יגרום רעה ל)רעהו... / ...ופי ישרים יַצילֵם (י"א, ט /י"ב, ו);
בברכת ישרים תָרוּם קרת (=קִריה) – ובפי רשעים תֵהָרֵס (י"א, יא);
בפשע שפתים מוֹקֵש (=מלכודת) רע ... (י"ב, יג);
מפרי פי איש [טוב] ישבע טוב.../ יאכל טוב (י"ב, יד /י"ג, ב);
שְׂפַת אמת תִכּוֹן לָעַד – וְעַד אַרְגיעה [תֵעָלֵם] לשון שקר (י"ב, יט);
נֹצֵר פיו שֹמֵר נפשו – פֹּשֵׂק (=פותח) שפתיו מְחִתה (=שבר) לו (י"ג, ג);
בפי אֱויל [תָקוּעַ] חֹטֶר (=ענף מלא) גאוה – ושפתי חכמים תִשְמוּרֵם (י"ד, ג);
באדיבות אתר 929
המלך אמר!
בפרקנו יש מספר פסוקים שעוסקים במלך: "קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו. פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס. תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא. רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב. חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ" (י-טו). המלך מצטייר בפסוקים אלו כמי שממלא את חובתו כלפי ה' ולמעשה כמעט מייצג את ה' ואת הלך רוחו. כך למשל הביטוי "תועבת מלכים" מזכיר את הביטוי "תועבת ה'" (ה).
עם כל זה שהמלך הולך בדרך ה' דבר אחד בולט בחסרונו: היחס בין המלך והא-ל לא מצויין בפסוקים אלו. המלך מעוניין בצדק כי כך רצונו ולא כי כך רצון ה' "רצון מלכים שפתי צדק ודבר ישרים יאהב" – מתוך רצון אישי, ללא קשר לצו ה'. המלך מבין כי טוב לעולם ללכת בדרך הישר שהיא למעשה גם דרכו של ה' ("פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס"; יא).
בניגוד לתפיסה שעולה כאן, במזרח הקדום נהוג היה לומר שהמלך הוא שליח האל ולמעשה הוא עושה את מצוותיו לא כדי להרבות טוב בעולם אלא כדי למצוא חן בעיני האל. כך למשל אומר על עצמו חמורבי בהקדמה לקובץ החוקים המפורסם: "אנוכי חמרב, הרועה, בחירו של אנלל... המרומם את שמה של בבל, המיטיב את לב מרדך אדונו הניצב כל ימיו לשירות האסגל (=המקדש)... אשר מעשיו טובים בעיני אשתר (אלה)" (פרולוג לחוקי חמורבי, ע"פ תרגום של מ' מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, עמ' 105-108). חמורבי לא עושה את הצדק ושומע לאלים כי הוא חושב שכך נכון לפעול אלא מתוך רצונו שהאלים יאהבו אותו. על פי הפסוקים שבפרקנו המלך לא פועל בצדק מכיוון שהוא מעוניין לרצות מישהו אלא מכיוון שכך טוב לעולם: "רצון מלכים שפתי צדק" (יג).
בערך ההקשבה
"לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (י"ח, ב)
כאשר ידבר הכסיל בחכמה לא יחפוץ להבין ולדעת האמת כי אם להתפאר ולגלות לבו ועומק מחשבתו, על כן לא יאזין לדברי זולתו ולא יתיישב עליהם. וזאת תהיה לו לעדה כי לא יחפוץ בתבונה. כי אילו חפץ בה יקשיב לדברי חבריו ויתיישב בהם וישקלם במאוזני צדק למען יעמוד על האמת כי ברוב הדעת ישלם המחקר.
רבינו יונה גירונדי - חי בין השנים 1210-1264, מכונה גם 'החסיד'. מחבר הספר 'שערי תשובה' וחידושים על התלמוד הבבלי בשם 'עליות דרבנו יונה'. כתב גם פירושים על התורה, על ספר משלי ועל מסכת אבות.
איך אתה מדבר?
"שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א, כג)
מדרש משלי (בובר) פרשה כא סימן כג
אמר ר' ישמעאל: מלמד שמיתתו של אדם ותחייתו של אדם אינה נתונה אלא בלשון,
אם זכה ונצרהו הוא מחייהו,
ואם לאו הוא ממיתהו,
וכן הוא אומר: "מות וחיים ביד לשון" (משלי י"ח, כא).
מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע
אל תאמר הואיל ונתנה לי רשות לדבר הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש,
הרי כבר הזהירה התורה אותך "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים ל"ד, יד)
שמא תאמר שאתה מחסר [=מפסיד], אין אתה אלא משתכר [=מרוויח],
ורוח הקדש מצווחת "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א, כג),
אל תהי קורא כן, אלא 'שומר מצרעת נפשו'.
ותפילת ישרים רצונו
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (ח). לפי פסוק זה הקורבנות של רשעים אינם רצויים לפני הקב"ה אך תפילה של צדיקים, גם ללא קרבן, מתקבלת (כך ב'דעת מקרא'). אמנם רי"ק פירש אחרת: "זבח רשעים תועבת ה' – זבחם ותפלתם; והישרים – תפילתם וזבחם רצונו" כלומר רי"ק לא מחלק בין הקורבן לתפילה אלא טוען שהקרבן והתפילה של הרשע לא יתקבלו ואילו של הצדיק כן.
על פי הפירוש הראשון המסר של הפסוק לא עוסק בסוגיית הצדיק והרשע גרידא אלא גם בעבודת ה' הנכונה, המוכרת לנו גם מתוכחות הנביאים המגדילים את משקל המעשים שמלווים את הקרבנות ולולא אותם מעשים הקרבנות לא רצויים לפני ה' (ראו כאן מקבץ של מאמרים ופסוקים בנושא).
פסוק זה צוטט במגילת "ברית דמשק", מגילה כיתתית מימי הבית השני שנמצאה כחלק מהממצאים במדבר יהודה. אך שם בניגוד לכתוב אצלנו הניסוח מעט שונה: "אל ישלח למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות... ולטמא את המזבח כי כן כתוב: "זבח רשעים תעבה ותפלת צדיקים כמנחת רצון"" (ברית דמשק יא). אנשי הכת שינו את הפסוק כדי להבהיר בצורה ברורה: התפילות הן כמו הקרבנות. תפילת הצדיקים היא כ"מנחת רצון". כך האנשים שעזבו את ירושלים ואת עבודת המקדש הכשירו את התפילות כתחליף לקורבנות.
שומר פיו ולשונו
על כל זמן וזמן שאדם
שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כ"א, כג)
זוכה לחיי העולם הבא
לב שמח ורוח נכאה
"לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם" (משלי י"ז, כב)
כבר בארתי למעלה במה שנאמר "לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה" (ט"ו, יג),
שיש לב שמח ורוח נכאה,
שהלב בחיצוניותו שמח בטוב העולם הזה ובהצלחה
אבל רוחו הפנימי נכאה.
וטוב יותר עצבת לב ושלא יהיה רוחו נכאה,
ועל פי זה אמר - הלב השמח רק "ייטיב גהה", רצה לומר גוה, שהוא הגויה החיצונית, כמו שנאמר "לב שמח ייטיב פנים" (ט"ו, יג)
אבל רוח נכאה תיבש את העצם.
ועיקר האדם בפנימותו.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
חסד ואמת
"חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ, וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ" (כח)
חסד ואמת יצרו מלך = כשהמלך נותן ומיטיב לעם מעבר לחובתו (חסד), ויחד עם זה מקפיד לקיים את הבטחותיו, אומר תמיד את האמת, מסביר את ההגיון מאחרי כל פעולה שהוא מבצע, ועומד על כך שגם האזרחים ימלאו את חובותיהם (אמת) - האזרחים אוהבים ומכבדים אותו, וכך הוא שמור ומוגן מפני מרידות.
וסעד בחסד כיסאו = מעשי נתינה שהמלך עושה כלפי העם תומכים ומחזקים את הסמכות שלו בעיניהם, ומסייעים לו לבצע את תפקידיו העיקריים.
הדבר נכון לא רק לגבי מלך, אלא לגבי כל אדם שיש לו סמכות על הזולת, כגון: הורים ביחס לילדיהם. כדי לבנות סמכות הורית, עליהם להרבות במעשי חסד - בכל פעם שנותנים משהו לילדים, להדגיש שזה נעשה מתוך אהבה; וכן להפתיע את הילדים בנתינה מעבר למה שחייבים. בנוסף לכך עליהם להקפיד על האמת - להקפיד לקיים את הבטחותיהם, להגיד רק את האמת, וגם כשמענישים - להעניש במידה המתאימה ולהסביר את ההגיון שמאחרי העונש (עפ"י הרב ברוך רבינוביץ', תקליטור "חכמת שלמה", שיעור ראשון)
כמו כן, יש להקפיד שגם הילדים יגידו אמת ויקיימו את חובותיהם.
אותם חסד ואמת יצרו וישמרו על הסמכות של ההורים, והילדים יכבדו אותם כמו מלך ומלכה.
הדבר נכון גם בעולם העסקים, ובפרט בעסקי האינטרנט. חברות האינטרנט הגדולות, כגון גוגל ופייסבוק, זוכות בסמכות ושלטון בכך שהן עושות חסד - מספקות שירותים בסיסיים בחינם, וכך צוברות לקוחות שבסופו של דבר מביאים להן הכנסות, אם על-ידי צפיה בפרסומות או על-ידי קניית שירותים מתקדמים יותר.
הקושי העיקרי שהפסוק מציב בפנינו הוא לוותר על הכבוד - לא לנסות להשיג סמכות על-ידי כוח ותוקפנות, אלא על-ידי נתינה מתוך אהבה, אמירת אמת ועמידה בהתחייבויות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך