באדיבות ישיבת מעלות יעקב
בחזרה לגן עדן
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתמְֹכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (יח)
הביטוי "עץ חיים" מקשר אותנו לסיפור גן עדן. כפי שמציין א' הורביץ, הדמיון אינו רק בביטוי הזה אלא בפסקה כולה:
• הפסוק הראשון בפסקה מזכיר פעמיים את המלה "אדם": "אַשְׁרֵי אָדםָ מָצאָ חכָמְָה ואְָדםָ יָפִיק תְּבוּנָה" (יג) המילה "אשרי" ו"מאושר" המופיעות בראש היחידה רומזות למוטיב נוסף בסיפור גן עדן. שם מצאנו שה' קילל את הנחש ואת האדמה "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (בר' ג, יד). לשונות אר"ר ועצב הם ההפך מלשונות ברכה ושמחה הכלולות בלשון אשרי ומאושר.
• גן עדן היה מבורך בחומרים יקרים "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדלַֹח וְאֶבֶן הַשּׁהַֹם" (בראשית ב', יב). ואילו החכמה שווה כסף ופנינים "יְקָרָה הִיא מפניים מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיך לא יִשְׁווּ בָהּ. ארך יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמאֹולָהּ עשֶֹׁר וְכָבוֹד" (טו-טז). גן עדן היה מקום שלו. לחכמה יש דרכי נועם ונתיבות שלום "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נעַֹם וְכָל נְתִיבתֶֹיהָ שָׁלוֹם" (יז).
• אחרי חטא גן עדן נגזרה מיתה על האדם אך הדבק בחכמה זוכה לאריכות ימים "ארֶֹך יָמִים בִּימִינָהּ" (טז).
עיון בפסוקים מלמד שהכתוב מביא מרשם לחידוש הגישה לעץ החיים בפרט ולחזרה לגן עדן בכלל. מדוע חשוב לכותב ליצור את הזיקה בין החכמה לבין גן עדן? עיינו בתירוצו של א' הורביץ:
לפי בר' ב-ג, האדם ואשתו גורשו מגן עדן כי אכלו מעץ הדעת משום שהוא גרם להם שעיניהם נפקחו והם נהיו כאלוהים לדעת טוב ורע. בהשגת הדעת הפסיד האדם את כל שהיה לו בגן עדן: חיים, עושר, שלום ושלווה. הסכנה של ניצול החכמה לרעה משאירה את מורי החכמה שחברו את ספר משלי במצב מביך. מכיוון שהחכמה והדעת הם המצרכים המופקים והנמכרים על ידי חוגי הסופרים שיצרו את ספר משלי, לא יעלה על הדעת להאשים את החכמה והדעת בהתנהגות קלוקלת של האדם ובגורלו המר. לפיכך ספר משלי מלמד שהדרך חזרה לגן עדן, היא הדרך שבה יצאו.
באופן אירוני ופרדוקסלי, פתח היציאה הוא גם דלת הכניסה, הדעת והחכמה שהאדם קנה באי ציות לה' ושהובילו אותו לשאפתנות, חמדנות, ואף לגירוש מסביבתו האידאלית, יכולות גם להחזיר לו את ברכת גן עדן, וזה אם יימצאו ויופקו באמצעים כשרים כגון חינוך, שמיעה להורים ולמורים, לימוד מניסיון החיים, ובמיוחד יראת ה' שהיא ראשית חכמה. לאור תפקיד זה של הדעת בסיפור הגן, ספר משלי מתפלמס עם הרעיון שהחכמה (ודעת בכלל החכמה) וחיי נצח הם תרתי דסתרי ואינם יכולים לדור בכפפה אחת.
...בסיפור גן עדן האשה היא שהביא לאדם את הדעת וגרמה לו לאבד את מקומו ליד עץ החיים. ספר משלי מציג את החכמה בצורת אשה ("אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד" פסוק טז) אך הפעם אין פגם במעשיה כמביאה חכמה לאדם. הגורם שהביא לידי הרחקת האדם מעץ החיים והחיים האידאליים בסיפור גן עדן הוא הגורם המביא לידי התקרבות אליהם בספר משלי.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
בחינה בדרך לגדולה
"כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּו" (משלי ל', ה)
שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ב סימן ג
"כל אמרת אלוה צרופה" - אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה.
הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה:
בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, שכן אליאב אומר לדוד (שמואל א י"ז, כח): "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר", מלמד שהיה דוד מקיים המשנה "אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל". אמר ליה הקדוש ברוך הוא: נמצא אתה נאמן בצאן, בא ורעה צאני, שנאמר (תהלים ע"ח, עא): "מאחר עלות הביאו".
וכן במשה הוא אומר "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג', א) להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות ישראל, שנאמר (תהלים ע"ז, כא): "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן".
שמות רבה - מדרש אגדה לספר שמות. המדרש מורכב משני חלקים (חלק א - על פרקים א'-י'; חלק ב - על פרקים י"ב-מ') השונים זה מזה באופיים והם נוצרו, ככל הנראה, בזמנים שונים. החלק הראשון מאוחר יותר לשני והוא כנראה קיבל את צורתו הסופית רק לאחר המאה ה-11 אם כי נשתמרו בו בוודאי גם מדרשים קדומים. בחלק הראשון מובאים פירושים כמעט לכל פסוק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר. החלק השני הוא חלק מספרות 'מדרשי התנחומא' העוסק בפסוקים הראשונים של כל 'סדר מקראי', סדר הקריאה שהיה נהוג בארץ ישראל. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
וידוי חוזר
"כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כ"ו, יא)
תוספתא מסכת יומא (כפורים) (ליברמן) פרק ד
דברים שהתודה עליהן ביום הכפורים שעבר אין צריך להתודות עליהן ליום הכפורים הבא אלא אם כן עבר עליהן. עבר עליהן צריך שיתודה עליהן.
לא עבר עליהן והתודה עליהן על זה נאמר: "ככלב שב על קיאו" (משלי כ"ו, יא).
ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי זה משובח שנאמר "כי פשעי אני אדע, וחטאתי לנגדי תמיד" (תהלים נ"א, ה).
תוספתא - קובץ של ברייתות הלכתיות, אגדתיות וסיפורים מתקופת התנאים שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת בתלמוד, היא נערכה על ידי רבי חייא ורבי אושעיא, אם כי יתכן שלא מדובר בתוספתא שלפנינו. התוספתא מסודרת על פי סדר המשנה ומביאה הרחבות, דעות חולקות ועוד למובא במשנה.
אל תתהדר לפני מלך
"אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" (משלי כ"ה, ו)
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא פרק ז הלכה ג
מפני מה כהן גדול משמש [ביום הכיפורים] בשמנה כלים?
ר' חנניה חברון דרבנן אמר: כנגד המילה שהיא לח' ימים...
מפני מה אינו משמש בבגדי זהב? מפני הגאוה
אמר רבי סימון: על שם "אל תתהדר לפני מלך" (משלי כ"ה, ו).
אמר רבי לוי: שאין קטיגור נעשה סניגור,
אתמול כתיב בהם: "ויעשו להם אלהי זהב" (שמות ל"ב, לא) ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב?
אוזן שומעת ועין רואה - על כורחו של האדם
"אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם" (משלי כ', יב)
מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן ה
זה שאמר הכתוב: "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם" (משלי כ', יב), מה ראה שלמה לומר כן? וכי כל הגוף לא עשאו הקדוש ברוך הוא שאמר על האוזן ועל העין? אלא כל האברין של אדם עתידין ליתן דין, חוץ מן האוזן ומן העין, למה? אלא העין הזו רואה שלא בטובת אדם, והאוזן שומעת שלא בטובת אדם, אבל הידים אם אינו רוצה אינו גונב, והרגלים כך, לכך נאמר עין רואה ואוזן שומעת וגו'.
מדרש תנחומא - מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
לא ניתן לברוח מה'
"בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים" (משלי ט"ו, ג)
מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א ד"ה בארץ מצרים
תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'" (יונה א', ג).
וכי מלפני יי' הוא בורח? והלא כבר נאמר "אנה אלך מרוחך וגו'. אם אסק שמים שם אתה וגו' אשא כנפי שחר וגו' גם שם ידך תנחני וגו'" (תהלים קל"ט, ז-י), וכתיב "עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ" (זכריה ד', י), וכתיב "בכל מקום עיני יי' צופות רעים וטובים" (משלי ט"ו, ג), "אם יחתרו בשאול וגו' אם יחבאו בראש הכרמל וגו' אם ילכו בשבי וגו'" (עמוס ט', ב-ד), ואומר "אין חשך ואין צלמות וגו'" (איוב ל"ד, כב). אלא אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הן, שלא לחייב את ישראל.
משל לעבד כהן שברח מרבו, אמר: אלך לי לבית הקברות מקום שאין רבי יכול לבא אחרי. אמר לו רבו: יש לי כניות כיוצא בך. כך אמר יונה: אלך לי לחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית שהגוים קרובי תשובה הן, שלא לחייב את ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר "ויי' הטיל רוח גדולה אל הים" (יונה א', ד).
מכילתא דרבי ישמעאל - מדרש תנאים לספר שמות, מבית מדרשו של רבי ישמעאל. המדרש מפרש הן את החלקים ההלכתיים והן את שאר הפסוקים בחומש ומכיל דברי אגדה רבים. המדרש עוסק רק ב12 פרקים מתוך 40 פרקי ספר שמות. המדרש מחולק לתשע מסכתות. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
מיהו הפתי?
"פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ" (משלי י"ד, טו)
שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ג
"פתי יאמין לכל דבר..." - מהו פתי? נער, שכן בערביא קורין לנער 'פתיא'.
דבר אחר - אין פתי אלא לשון פתוי כמה דתימא [=כמו שנאמר] (שמות כ"ב, טו): "וכי יפתה איש".
אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה, טירון היה משה לנבואה, אמר הקדוש ברוך הוא: אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו, אמר משה: הנני, מה אבא מבקש? אמר הקדוש ברוך הוא: איני אביך אלא אלהי אביך, בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא.
שמות רבה - מדרש אגדה לספר שמות. המדרש מורכב משני חלקים (חלק א - על פרקים א'-י'; חלק ב - על פרקים י"ב-מ') השונים זה מזה באופיים והם נוצרו, ככל הנראה, בזמנים שונים. החלק הראשון מאוחר יותר לשני והוא כנראה קיבל את צורתו הסופית רק לאחר המאה ה-11 אם כי נשתמרו בו בוודאי גם מדרשים קדומים. בחלק הראשון מובאים פירושים כמעט לכל פסוק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר. החלק השני הוא חלק מספרות 'מדרשי התנחומא' העוסק בפסוקים הראשונים של כל 'סדר מקראי', סדר הקריאה שהיה נהוג בארץ ישראל. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
זכרם של צדיקים ורשעים
"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י', ז)
משנה מסכת יומא פרק ג, י-יא
בן קטין עשה שנים עשר דד [= ברזים] לכיור שלא היו לו אלא שנים, ואף הוא עשה מוכני לכיור [= גלגל עץ שעל ידו משקעים את ה"כיור" בלילה לתוך בור של מים] שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה.
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב.
הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה.
נקנור נעשו נסים לדלתותיו והיו מזכירין אותו לשבח.
ואלו לגנאי, של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים.
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת.
הגרוס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד.
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.
על הראשונים נאמר (משלי י', ז): "זכר צדיק לברכה" ועל אלו נאמר: "ושם רשעים ירקב".
תוכחה שאינה נשמעת
"אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט', ח)
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון:
כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.
רבי אבא אומר: חובה
שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח).