משלי ב' - מבנה הפרק

 

 

{א} בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: {ב} לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה:

{ג} כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ:

{ד} אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה:

 

{ה} אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא:

{ו} כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה:

{ז} (וצפן) יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם:

 

{ח} לִנְצֹר אָרְחוֹת מִשְׁפָּט וְדֶרֶךְ (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר:

{ט} אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב:

{י} כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם:

{יא} מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה:

 

{יב} לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:

   

{יג} הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר – לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ:

{יד} הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רָע –  יָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע:

{טו} אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם:

 

{טז} לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה:

{יז} הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה:

{יח} כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ:

{יט} כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים:

 

{כ} לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר:

 

{כא} כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ:

{כב} וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּ וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה:

 

Volver al capítulo

הפתי, הלץ והכסיל

 

הדוברת בפסוקים כ-לג היא החכמה עצמה הנקראת "חכמות". היא מוכיחה את הנבערים מדעת: הפתיים, הלצים, והכסילים הדבקים בקלקלתם לא מאונס אלא מרצון. הם אוהבים וחומדים את מומם ושונאים את רפואתו. הנחת החכמה הדידקטית היא שניתן לאדם לשנות את דרכיו ואת מידותיו, ואם איננו משנה אותם הרי זה מרצונו החופשי. הפתיות, הלצון, והכסילות אינן מומים מולדים או תורשתיים חשוכי מרפא כי אם ניתנים לתיקון. השקט והביטחון האמיתיים באים לא מהתעלמות מהחכמה, כדרך הפתאים, הלצים והכסילים אלא משמיעה והקשבה לחכמה. הנאום נפתח בלשונות של השמעת קול (תרנה, תתן קולה, תקרא, תאמר) ונחתם בלשון שמיעה, כאילו הקולות נקלטו ונתקבלו.

החכמה פונה לפתי, ללץ ולכסיל. מי הם שלושת הטיפוסים הללו?

1. הפתי מוזכר בספר משלי 14 פעמים. הוא גזור משורש פת"ה שמשמעותו שידל ושכנע. הוא אדם חסר חכמה, ומתברר שהפתי נתון להשפעות חיצוניות לטובה ולרעה. עיינו בפסוקים הבאים בספר משלי:

פרק ט': (ד) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ.

פרק י"ד: (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.

פרק י"ט: (כה) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת.

פרק כ"א: (יא) בַּעֲנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת.

פרק כ"ב: (ג) עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ.

מהו מומו העיקרי? האם הוא סובל מבעיה מוסרית? האם הוא בר תקנה?

2. הלץ שהוא ציניקן ולגלגן מוזכר בספר משלי שלוש עשרה פעמים. עיינו בפסוקים הבאים:

פרק ט': (ז) יסֵֹר לֵץ לקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. (ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.

פרק י"ג: (א) בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לא שָׁמַע גְּעָרָה.

פרק י"ט: (כט) נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים.

מהו מומו העיקרי? האם הוא סובל מבעיה מוסרית? מה אופיו?

3. הכסיל מוזכר בספר משלי 48 פעמים. יש הסבורים שכסילות היא ביטחון עצמי מופרז והכסיל הוא אדם החושב שהוא יודע הכול אך למעשה אינו יודע. עיינו בלקט הפסוקים הארוך המתאר את הכסיל (משלי כ"ו, א-יב). מהו מומו העיקרי? מה מאפיין אותו?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מדרש שלמה

 

פרקנו מציג את החכמה בתור האמצעי המוביל ליראת ה': "בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך, להקשיב לחכמה אזנך, תטה לבך לתבונה... אז תבין יראת ה' ודעת א-להים תמצא" (א-ה). המחבר פונה אל בנו הביולוגי או אל השומע ומנסה להבהיר שהדרך ליראת ה' היא ההליכה אחר החכמה.

בניגוד למה שנאמר כאן, משורר קהלת כופר בכך שהחכמה תוביל ליראת ה': "כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת-לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה" (קהלת ח', טז). קהלת מאוכזב מהחכמה, ומסיק כי לא ניתן להשיג את הכול באמצעות החכמה. אמנם בפרק שלאחר מכן קהלת מבין את ערכה של החכמה, אך נראה שהוא נמצא במחלוקת עם הכתוב אצלנו, שהחכמה מובילה ליראת ה'.

למעשה גם מחבר משלי עצמו מבין שהחכמה היא לא הקלף המנצח שהרי "מזמה תשמר עליך... להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפכות" (יא-יב). המשורר מזהיר את השומע להתרחק מאיש רע ובהמשך גם מאשה זרה שמייצגים את ההליכה שלא בדרך ה' ופוגעים בחכמה ובדרכה שמובילה ליראת ה'.

המעבר הזה מהעיסוק בחכמה לעיסוק באישה הזרה מזכיר היטב את דרכו של שלמה המלך. פרקי שלמה בספר מלכים (א'-י') מלאים בהערכה לחוכמתו ולגדולתו של שלמה, אלא שהאישה הזרה הפכה את הקערה על פיה: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת... וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת-לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו" (מל"א י"א, א-ו). כך מחבר ספר משלי מביא כדוגמה את שלמה כדי להבהיר כי על אף שהולכים בדרך החכמה יש להיזהר ממכשולים אחרים שגורמים לסטות מן הדרך.

Volver al capítulo

תורת החכמה

 

הכתוב בספר משלי אינו אחיד ביסודו, אם כי כולו בא מתקופה קדומה בערך. אבל אם גם חכמים שונים הגוהו, יש בו בכל זאת מבע אחד, ובכלל הדברים לפנינו תורה אחת - תורת החכמה. מן הראוי לנו אפוא שנעמוד ונתבונן באמרי תורה זו, לראות מה היא באה ללמדנו.

מלבד ספר משלי יש לנו במקרא עוד שני ספרי חכמה מובהקים: איוב וקהלת, אבל בעוד שבספר איוב מתעצם אדם עם א-לוהיו, שואל לנתיבות עולם ולדרכי אל בארץ; ובקהלת נואש האיש מלמצוא סדר במעשים הנעשים תחת השמש, ספר משלי הוא ספר הבטחון: בטחון באל ובדרך ישר באדם: ארץ ניתנה ביד צדיק, לפחות לפני הצדיק. אין לו לאדם אלא ללכת בדרך תום. לשמור מוסר, לשחר את הטוב, לירא את השם, להיות חרוץ במעשה - וארץ ניתנה לו: דרכו נכונה לפניו ופעלו שלם לו ולזרעו אחריו.

יש עין צופיה. "שאול ואבדון נגד ה'" - אומר המשל – "אף כי לבות בני אדם" (ט"ו, יא), ויש גמול אמת - לצדיק ולרשע: איש איש כמעשה ידיו: "צדקת תמים תישר דרכו, וברשעתו יפול רשע" (י"א, ה) ויש סדר מוסרי בעולם: "צדיק לעולם בל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ" (י', ל) או בלשון אחרת: "לא יכון אדם ברשע, ושורש צדיקים בל ימוט" (י"ב, ג). ולא רק בחייו יזכה הצדיק "ולבניו יהיה מחסה" (י"ד, כו), אלא גם זכרו יקויים בארץ: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (י', ז). ואפילו אם רואה אדם רשע מצליח והשעה משחקת לו הנה יודע שזו בת חלוף, וסוף דבר "נר רשעים ידעך" (כ"ד, כ).

מתוך האמונה השלימה השולטת כאן, שהצדיק הוא העושה מצוות החכמה, המטה לבו לתבונה למען ילך "בדרך טובים", עולה כאן ממילא גם השוואה המיוחדת, שבעצם הצדיק האמיתי הוא גם החכם האמיתי, ואילו הרשע הוא גם אויל ועצל: "שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו" (י', כא). לאמר לך: האויל כאן הוא הניגוד לצדיק והוא עומד כאן במקום הרשע. כיוצא בזה במקום אחר: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח" (י"ד, טז). מעשי החכם הם מעשי צדיק, כשם שלהפך - דרך האויל הוא עצם דרך הרשע; "ותועבת כסילים סור מרע" (י"ג, יט). הוי אומר: החכמה מראה דרך ישר לאדם והיא דרך ההצלחה. מהן מידותיה של דרך ישרה זו, אותן מלמד ספר משלי.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

רעת השוחד והגזל

"כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א', ט)

 

מדרש משלי (בובר) פרשה א סימן יט

"כן ארחות כל בוצע בצע" - משל לאדם שנטל חכה והשליכה לים, וראה אותו דג גדול, כסבור שהוא כלום ובלעה ונתפש, אילו היה מרגיש אליו, כלום היה מאבד את נפשו?! לכך נאמר "את נפש בעליו יקח", כך כל מי שנוטל שוחד אין בידו כלום, ומאבד את הממון, ובסוף הוא מאבד נפשו.

אמר ר' יוחנן: כל הגוזל מחבירו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

 

 

 

מדרש משלי - מדרש אגדה לספר משלי. המדרש מפרש את פסוקי הספר לפי סדרם. הוא נערך, ככל הנראה, בין המאה השביעית למאה ה-11 בארץ ישראל (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

ה' והחכמה

 

בחלק השלישי של הפרק (כ-לג) מובאים דברי ה"חכמה": "עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם?!" (כב) החכמה מוכיחה את הפתים והלצים. אותם פתים לא מעוניינים לשמוע את תוכחת החכמה (כה) ולכן היא מאיימת עליהם שתפגע בהם (כו-כז). עוד מבטיחה החכמה כי לא תתייחס אליהם בזמן הפורענות (כח) וכל זאת משום ש"תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו" (כט). מהדברים האלו נשמע שהחכמה היא יישות בפני עצמה שמדברת, מוכיחה את השומעים ואף מבטיחה להם הבטחות.

קשה שלא לשים לב לדימיון הרב שיש בין פסקה זו ובין נבואות תוכחה שנמצאות בספרי התנ"ך האחרים. נשמע כביכול שה' הוא זה שדובר כאן בשם החכמה. לספרות החכמה בתנ"ך יש מאפיינים מסוימים, כמו העיסוק במהות החיים, בחוקיות שקיימת בעולם, העיסוק באדם, וגם אזכור החכמה כיישות עצמאית (ראה עוד: י' הופמן, "ספרות החכמה: איוב, משלי וקהלת", בתוך: ספרות המקרא מבואות ומחקרים). ביטויים מסוימים מבהירים שמדובר בטקסט נבואי ש"מתחפש" לטקסט שכתוב כטקסט חכמתי. כך למשל "יען קראתי ותמאנו... ואין מקשיב" (כד) המזכיר את דברי הנבואה "יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם ותעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרתם" (ישעיהו ס"ה, יב); או "יען דברתי אליהם ולא שמעו ואקרא להם ולא ענו" (ירמיהו ל"ה, יז) ועוד. גם ההבטחה שהחכמה לא תענה בשעת הצרה: "אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני" (כח) מופיעה בספר מיכה באופן דומה: "אָז יִזְעֲקוּ אֶל ה' וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם" (מיכה ג', ד).

כך שבפרק הראשון של ספר משלי יש הצהרה ברורה: החכמה אינה ערך עצמאי אלא היא שייכת אל המסרים הדתיים שעולים מספרות הנבואה. החכמה שייכת לקב"ה וכך מי שהולך בדרך החוכמה הולך בדרכי ה'. 

Volver al capítulo

כי לקח טוב

 

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (ד', ב)

"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (ג', יח)

"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (ג', יז)

בפסוקים אלה אנו נוהגים ללוות את ספר התורה אל ארון הקודש, ולכן אנו רואים במילים אלו שבח לתורה. אולם לפי הפשט וההקשר של הפסוקים בפרקים במשלי, פסוקים אלה משבחים את החכמה והמוסר.

בפרק ג' נאמר: 

"אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ
יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ
אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם 
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר
" (ג', יג-יח)

ובפרק ד' נאמר:

"שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה 
כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזֹבוּ
" (ד', א-ב)

Volver al capítulo

הלל בשיר ובניגון

Volver al capítulo

משירת החסידים לנקמה בגויים

Volver al capítulo

אל מרחבי אינסוף

 

המזמור החותם – חותם את מזמורי "הַלְלוּ יָ-הּ", ואת הספר החמישי בתהלים הוא ספר ההודיות, ההלל, ושירי המעלות עד "הַלְלוּ יָ-הּ", וגם חותם את ספר תהלים כולו; המזמור מתוכנן כולו אל הפריצה הגדולה אל מרחבי אינסוף – "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ".

אין כאן התבוננות בטבע, ולא בהיסטוריה, אין כאן סליחות ותחנונים, אין כאן נקמה בגויים, ולא עמידה מול רשעים, לא מאבק נגדם עם ציפייה לישועת ה', ולא התמודדות עם 'הצלחותיהם' עד יבוא יומם וגמולם מיד ה' – כל אלה מילאו וגדשו את מזמורי תהילים, וגם במזמורי "הַלְלוּ יָ-הּ" מצאנו אותם;

הגיע העת להתרומם מכל אלה אל הלל נקי – 13 הילולים:
היכן יהללו?
על מה יהללו?
איך יהללו?
מי יהלל?

יהללו במקדשו של א-ל (=שם שמבטא צמצום האינסוף בתוך הסופי), במקום הקודש המתגלה בעולם ("בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"), ולעומת זה במקדשו העליון, "בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ"; יהללו על גבורות ה' וגם על רוב גודלו וחסדו, יראה ואהבה, צמצום ושפע, דין ורחמים.

יהללו בקולות התקיעה הפשוטים, שלֵמים וארוכים, המבטאים שמחה וחג, גם כינוס העם, וגם זיכרון – יהללו בכל כלי התזמורת שבמקדש – ויגיעו עד לצִלצָלים המשמיעים גם קולות ארוכים ויפים, וגם תרועת שבר וצרה, תרועת מלחמה, מסעות תלאה, וצפירות אזהרה – מ"תֵקַע שׁוֹפָר" עד "צִלְצְלֵי תְרוּעָה" –  (וכאן אוסיף שַי לשנה החדשה, להבנה יותר מעמיקה של משמעות התקיעות):

כבר בפרשת החצוצרות בתורה (במדבר י', א-י) מוסבר בפשטות ההבדל בין 'תקיעה' ל'תרועה', כי במלחמה – מריעים, וביום שמחה ומועד – תוקעים, ובשניהם יש 'זיכרון' לפני ה'; בהתכנסות "הַקָּהָל, תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ", ובמסע המחנות אל תלאות המדבר – "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה – וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת... תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם";

סדר התקיעות המקובל וידוע ביום התרועה, יום הזיכרון של ראש השנה נקבע בדיוק לפי הרעיון הזה של המסעות, יוצאים ממחנה אחד (=תקיעה בקול פשוט ושלם), סופגים ומתמודדים עם כל תלאות הדרך הקשה (=קולות שברים ותרועה), ושבים אל מחנה אחד (=תקיעה סוגרת, בקול פשוט ושלם).

בדיוק כך בחיי אדם. מתחילים בילדות, בשלמות, בשמחה, בקול תקיעה פשוט – יוצאים אל השברים והתרועות, אל דרך התלאות, הכישלונות, המשברים והחטאים – ומתפללים לסיים בקול התקיעה הפשוט. שימו לב: כל צופרי האזעקה למיניהם (צופר דומה לשופר!) מריעים קולות שבר, מיללים וזועקים, ואילו צפירת זיכרון והרגעה היא תקיעה שלמה וארוכה. שימו לב עוד: מסדרים ממלכתיים בכל העולם מלווים בתרועת חצוצרות, שמשמעה אחד – יש לי/ לנו כוח להרוג, קבלו  אותי/ אותנו בכבוד! ואילו במסדר הזיכרון לפני מלכות ה', אנו פותחים תמיד בקול השלם והפשוט, וגם מסיימים בו, ואין תרועות-שבר נשמעות לבדן. ואז חוזרים למזמור ולשאלה – מי יהלל?

והנה פורצת קריאת "הַלְלוּ יָ-הּ" מפי "כֹּל הַנְּשָׁמָה", ויוצאת מכל המקצבים ומכל ההגבלות אל מרחבי אינסוף, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ – הַלְלוּ יָ-הּ".

אכן, מכל השירה הישראלית, קולע אל משמעות הסיום של ספר תהלים, השיר (שמרית אור וקובי אשרת): הללויה לעולם – הללויה ישירו כולם – במילה אחת בודדה – הלב מלא בהמון תודה... והעִנבָּלים הגדולים – יהדהדו בהמון צלילים – ואיתנו הם יאמרו: הללויה – הללויה, עם השיר – הללויה על יום שמאיר – הללויה על מה שהיה – ועל מה שעוד לא היה – הללויה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x