רגע של עברית במשלי כ"ד

"בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן" (ג)

אזהרה זו סדורה על דרך הניגוד לזו שקדמה לה (ב). כלומר: לא בשוד ולא בעמל יבנה בית, אלא בחכמה (דעת מקרא).

משתמשים בפתגם זה כדי לומר שצריך הרבה חכמה כדי לבנות בית, הן מבחינת המבנה עצמו, והן מבחינה משפחתית.

"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (ו)

משמעות הפסוק באופן פשוט היא שהחכמה עדיפה על פני הכח (כפי שתואר בפסוק הקודם), כי צריך תחבולות ועצות כדי לנצח במלחמה (דעת מקרא).

חז"ל וחלק מהמפרשים הפכו את הביטוי למשל למלחמה ביצר הרע, כפי שמפרש מצודות: "על ידי תחבולות הדעת תוכל לעשות מלחמה מול היצר הרע המסית לעבירה".

"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (טז)

משמעות הפסוק (בהמשך לפסוק הקודם) היא שלא כדאי לרשע לפגוע בצדיק, מפני שגם לאחר נפילותיו הוא יקום, כי ה' עוזר לו.

בעברית המודרנית משתמשים בפתגם זה כדי לומר שלאדם צדיק יש היכולת לשוב לאיתנו ולהתאושש ממפלות בזכות הדרך הישרה שבה הוא הולך.

"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ" (יז)

בפתגם זה מזהיר החכם על מדרגה מוסרית גבוהה: לא זו בלבד שאין לנקום ולנטור, אלא אף אסור לשמוח בצרה שבאה על מי שעשה לך רעה (דעת מקרא).

"שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים" (כו)

ניתן לפרש פסוק זה בכמה דרכים (ראה בדעת מקרא):

א. הבעת חיבה למי שמשיב דברים נכוחים, דברי חכמה.

ב. כשאדם אומר דברים נכוחים האנשים שסביבו משיקים את שפתותיהם זו לזו, שותקים, ואינם יודעים מה להשיב (בעלי התוספות גטין ט ע"א).

ג. כמו "על פיך ישק כל עמי" (בראשית מ"א, מ) - יקבלו את דבריו ללא ערעור.

בעברית המודרנית משתמשים בביטוי זה כדי לומר שמישהו ראוי לשבח או לחיבה.

Volver al capítulo

בחכמה יבנה בית

"בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן

וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים" (ג-ד)

לחן: יעקב רוטבלט ביצוע: אלי הרצליך

Volver al capítulo

רגע של עברית במשלי כ"ג

"שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" (כב)

פתגם זה מזהיר את האדם שלא לבוז לאמו כאשר היא מזדקנת, מפני שהזקנה דווקא מעניקה לאדם נסיון וחכמה (דעת מקרא)

"אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (לא)

בעברית המודרנית, משמעות הביטוי "נתן עינו בכוס" היא התמכר לשתיית יין/אלכוהול. גם רש"י ומצודות פירשו כך את הביטוי, ולפי פירושם משמעות הפסוק היא שאדם שמרבה לשתות יין טועה בשיפוט המציאות, כי היין גורם לו לחשוב שהכל בסדר.

לעומת זאת, דעת מקרא ואבן עזרא פירשו שכוונת מילות הפסוק "כי יתן בכוס עינו" היא שמראהו של היין מושפע מיופיה של הכוס שהוא נתון בה.

Volver al capítulo

ישמח אביך ואמך

בטקס ברית המילה מברכים את ההורים שיזכו לגדל את בנם ולשמוח בו:

קיים את הילד הזה לאביו ולאמו

ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה

יִשְׂמַח-אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ (משלי כ"ג, כה)

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט"ז, ו)

Volver al capítulo

אם חכם לבך

אִם חָכָם לִבְּךָ בְּנִי יִשְׂמַח לִבִּי אָז גַּם אָנִי
קַח אֲמָרַי אִתְּךָ בְּנִי שְׁמֹר וֶאֱמֹר הִנֵּנִי

בִּרְכוֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ בִּרְכַּת אַבְרָהָם וְיִצְחָק
עָנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ יִקָּרֵא זֶרַע בְּיִצְחָק

רְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ יִהְיוּ סְבִיב שֻׁלְחָנֶךָ
יִשְׁלַח מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ נִצָּב עַל יַד יְמִינֶךָ

הַחָכְמָה וְגַם הַמַּדָּע נְתוּנִים לְךָ כְּדַרְדַּע
אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ דַּע כִּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע

מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא כִּי מוֹצְאִי חַיִּים מָצָא
כְּפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ רַב תְּבוּנָה גְּדוֹל עֵצָה

חִזְקוּ אִמְצוּ חָתָן כַּלָּה פְּרוּ וּרְבוּ לָעַד סֶלָה
וְלִי תִּהְיוּ עַם סְגֻלָּה עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל סֶלָה

פיוט במסורת יהודי חאלב, שמחברו הוא ר' אברהם ענתבי. השיר מושר בשמחת החתונה, והמשורר פונה בו אל החתן ומברך אותו בשפע ברכות - שהמרכזית בהן היא החכמה - חכמת השכל והלב, החכמה להמשיך ללכת בדרכי האב, החכמה להיות נכון לדבר ד', החכמה לדעת את האל - ומתוך כך יתברכו החתן והכלה ויזכו לחיים של צמיחה ופריחה, לצאצאים שימשיכו ללכת בדרכי אבותם ולשמירה והגנה מכל רע.

באדיבות אתר "הזמנה לפיוט"

Volver al capítulo

ענווה מביאה ליראת ה'

"עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" (ד)

הפסוק שלנו מלמד שיש קשר סיבתי בין מידות הנפש: מידת הענווה מביאה את האדם למידת יראת ה'. רבי פינחס בן יאיר הרחיב את הרעיון ותיאר מסלול שלם של התקדמות במידות הנפש (ירושלמי שקלים, ג, ג):

"וכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב". כל אחד מהשלבים הללו נרמז בפסוק מהתנ"ך, ונתמקד כאן רק בשלבים הקשורים לענווה:

קדושה מביאה לידי ענווה - על פי הפסוק (ישעיהו נ"ז, טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים", כלומר, קדושתו של ה' מביאה אותו לשכון עם הענוים והשפלים; ומכאן אפשר להסיק, באופן כללי, שאדם המקדש את עצמו נעשה עניו ושפל-רוח.

ענווה מביאה לידי יראת חטא - על פי הפסוק (משלי כ"ב, ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'". כלומר, בעקבות הענווה, מגיע האדם ליראה מפני ה', והוא ירא שלא לחטוא:

"כי כשיכיר בשפלות עצמו, יגדיל רוממות המקום, ותבוא בליבו יראת הרוממות..." (מצודת דוד)

"שורש הענוה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכוחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד שישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריותיו, והגם שישיג בעולם הזה מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות, ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו... ומחשבה זו סופה להכניס בלבבו יראת ה', שיירא מעשות דבר נגד רצונו" (מלבי"ם)

להדרגה בעבודת המידות יש חשיבות רבה. בעולם הרוח אפשר להתקדם בלי סוף, בתנאי שמתקדמים בהדרגה ולא מנסים לקפוץ בבת אחת למדרגה הגבוהה ביותר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

חינוך להתמודדות

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ"

הפסוק ממשיך: "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (ו).

כאן נמצאת לפנינו חכמת החינוך היהודית... אפילו מי שקורא את הפסוק באופן שטחי מבין מיד את ערכו הרב של הכלל הזה בחינוך: חנוך את בנך על פי הדרך שעליו ללכת בו במשך כל ימי חייו, זכור בחינוך בנך תמיד את עתידו... שימוש בכלל הזה של החינוך יכול לשפר הרבה דברים בטיפולם ובחינוכם הגופני הרוחני והמוסרי של ילדינו.

דוגמא בולטת תוכיח על החשיבות של חכמת חינוך זו:

מי לא יכיר הרבה משפחות עשירות ביותר אשר עושרן ואמידותן לא המשיכו להתקיים אחרי מותם של ראשי משפחות אלו... ההורים לא ידעו את השימוש המעשי בכלל החינוך שלנו: הם היו בעלי מאות ואלפים, ורמת חייהם הלמה הון זה... סגנון חיים זה נהפך להרגל לילדיהם, ועל כן אין הילדים יודעים לוותר על הנאותיהם המיותרות... הפסוק שלנו מלמד את ההורים העשירים לכוון את סגנון החיים בביתם בהתאם למצבם הכלכלי הצנוע של הבנים בעתיד...

יש לחנך ילד באופן כזה שגם העולם הגדול לא יהיה לו דבר חדש לגמרי ולא ירגיש בהכנסו לתוכו בגרויים חדשים שלא חונך להתגבר עליהם...

אם נרצה שילדינו יהיו חסונים נגד רוחות וסערות עלינו להרגיל אותם בעודם בגיל הרך לצאת החוצה ולהתהלך ברחובות למרות הרוחות העזות ולתת להם להתחסן נגד סערות וגשמי זעף. זהו כלל בתורת בריאות הגוף, ולכלל זה יש תוקף יתר בשטח הרוח והמוסר.

(קטעים מהמאמר "חנוך לנער על פי דרכו", מתוך הספר "יסודות החינוך" של רש"ר הירש)

רש"ר הירש - ר' שמשון רפאל הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. עמד בראש המאבק ברפורמים, ועם זאת דגל במודרניזציה, בגישת "תורה עם דרך ארץ". כתב ספרים רבים וביניהם פירושו לתורה.

Volver al capítulo

Why Kohelet is Worthy of Being in Tanakh

Chazal in several places tell that the book of Kohelet was initially deemed unworthy of being canonized as part of the Tanakh. Interestingly enough, Chazal in different contexts give different reasons for the ambivalence surrounding Kohelet. In Masekhet Shabbat (30b), the Gemara attributes the early Sages’ uneasiness about the book to the fact that “devarav soterin zeh et zeh” – it contains contradictory statements. Rather than presenting a clear, straightforward philosophical message, Kohelet contains numerous inconsistencies, as the Gemara proceeds to demonstrate. In Avot De-Rabbi Natan (1), however, we find a different reason for the ambivalence: “she-heim meshalot.” The book appears to lack substance and to offer only superficial observations and musings which do not deserve the lofty status of canonization. Finally, the Midrash (Kohelet Rabba 3:1 and elsewhere) says the Kohelet contains “devarim she-heim notim le-tzad minut” – words which could perhaps lead to heretical ideas.

The Sages nevertheless decided to include Kohelet in the canon, because, as the Gemara (Shabbat 30b) comments, it both begins and ends by alluding to the importance of Torah study.

Rabbi Jacob J. Schacter suggested viewing this analysis of Kohelet as symbolic of the problematic nature of human beings. We feature the same three flaws that made the Sages uneasy about Kohelet. We are awfully fickle and inconsistent, in temperament, attitudes and opinions. We are also lazy, and tend to prefer simplistic, superficial ideas and interests over depth, profundity and substance. Finally, we all occasionally struggle with doubt, as our skeptical, cynical tendencies push us to challenge the truth of God and Torah and dismiss the notion of religious responsibility. And thus, like the Sages’ attitude toward Kohelet, we might question whether we deserve to be included in the “canon,” whether we are worthy of membership in God’s special nation. With all our inconsistences, superficiality and doubts, we might write ourselves off and assume we have no place in the realm of sanctity and avodat Hashem.

The Gemara therefore emphasizes that Kohelet was ultimately included in the canon, because it begins and ends with the message of Torah study and observance. As long as we learn and seek to grow, and as long as we continue to observe to the best of our ability despite our failngs and shortcomings, then we indeed earn our rightful place among the “Scriptures.” As Rabbi Schacter writes: “…Kohelet teaches us that with all our inconsistencies, superficialities and skepticism we need not feel unworthy. We too can be considered part of the ‘Biblical Canon’—as long as we recognize the importance and centrality of ‘keeping His commandments.’” God created us as imperfect human beings and challenged us to struggle with our imperfections and work to overcome them. Although we will always remain flawed, we must never write ourselves off, and must instead continue to believe that God truly cherishes our efforts and wants us to continue working and struggling to grow and improve.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

מלך מלכי המלכים

החכמה מעדיפה זהירות, ונוהגת כבוד במלכים, כמעט כמו ביחס למלך מלכי המלכים. החכם לא יסתבך עם שליטים, ואף יראה בהם ערובה להרתעת פושעים, ואחריות ליציבות של צדק ואמת, ואפילו לחסד שישרור בארץ בזכות מלכים טובים, חכמים וחזקים.

מעניין, שזאת גם עמדה מוכרת בעולמם של חז"ל (אבות פרק ג, ב): "רבי חנינא סְגַן הכֹהנים אומר: הֶוֵה מתפלל בשלומהּ של מלכות, שאִלמלֵא מוֹרָאָהּ, איש את רעהו חיים בְּלָעוֹ"; זה גם יסוד מרכזי בהלכה של 'דינא דמלכותא', וגם ביחס למלך ישראל [1] – "מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול [שנאמר]: שׂוֹם תָשׂים עליך מלך (דברים י"ז, טו) – שתהא אֵימָתוֹ עליך" (כתובות יז עמ' א).

אבל החכמה רואה גם מלכים רשעים, רבי "מַעֲשַקוֹת" (כ"ח, טו-טז), והם אסון לעמיהם הנאנחים תחת ידם (כ"ט, ב); הנחמה היחידה היא בסופם הצפוי.

העימות העקרוני בין מלכות אדם לבין מלכות שמים נמצא במושג 'כבוד' (כ"ה, ב-ג). ברוּם שמים ובעומקֵי ארץ כבוד א-להים נסתר, ואילו מלכי 'בשר ודם' רוצים לחקור ולדעת כל דבר, ורק מחשבות לבם נפתלות ונסתרות עד "אין חקר"; אולם לבעיה חמורה זו יש במשלי (כ"א, א) פיתרון פשוט – משמים נקבעת דרכו של מלך בארץ, וה' הוא המכוון לב מלכים ושרים בהחלטותיהם, אל הכיוון הרצוי בעיניו, וגם אל סופם.

נַהַם כַּכְּפיר אֵימַת מלך – מִתְעַבְּרוֹ (=שׂוֹנאוֹ), חוטֵא [ל]נפשו (כ', ב);
נַהַם כַּכְּפיר זַעַף מלך – וּכְטַל על עשב רצונו [הטוב] (י"ט, יב);
מלך יושב על כסא דין, מְזָרֶה (=מֵעיף) בעיניו (=במבט עין) כל רע (כ', ח);
מְזָרֶה (=מְסַלֵק) רשעים מלך חכם – וַיָשֶב (=דרס) עליהם אוֹפָן [עגלה] (כ', כו);
חסד ואמת יִצְרוּ מלך [טוב], וסָעַד בַּחסד כסאו (כ', כח);

תועֲבַת מלכים עֲשוֹת רֶשַע, כי בצדקה יִכּוֹן (=יִתיַצֵב) כסא [רָאוּי] –
רְצוֹן מלכים [רְאוּיִם] שִׂפתֵי צדק, ודֹבֵר ישרים [מלך טוב] יֶאֱהָב;
חֲמַת מלך [כמו] מַלאֲכֵי מות – ואיש חכם יְכַפְּרֶנה (=יְכַסֶה ויַרגיע) –
בְּאור פני מלך חיים, ורצונו [הטוב] כְּעָב מלקוש (=מבשיל תבואה; ט"ז, יב-טו);

[כמו] קֶסֶם על שפתי מלך [אשר] במשפט לא ימעל פיו (ט"ז, י);
הָגוֹ (=הָסֵר) סיגים מכסף, וַיֵצֵא לַצֹרֵף כלי –
הָגוֹ (=סַלֵק) רָשָע לפני מלך – ויִכּוֹן בַּצדק כסאו (כ"ה, ד-ה);
ברב עם (=בעם חזק) הדרת (=הַצלָחַת) מלך –
ובאפס לְאֹם (=מדינה חזקה), מְחִתַת רָזוֹן (=משבר כלכלי; י"ד, כח);

רְצוֹן מלך לעבד (=עובד מטעמו, מנהל) מַשׂכּיל –
ועֶברָתוֹ (=וצרתו) תהיה [עבד] מֵביש (י"ד, לה);
[אִם] חָזיתָ איש מהיר במלאכתו – לפני מלכים יִתיַצָב [לתפקיד] –
בַּל יִתיַצֵב [לשָרֵת] לפני חֲשֻכּים (=אנשי חושך, פושעים; כ"ב, כט);
[כמו] אֲרי נֹהֵם ודֹב שוֹקֵק, מושל רָשָע על עם דָל –
נָגיד (=מושל) חֲסַר תבונות ורַב מַעֲשַקוֹת –
[מושל] שֹׂנֵא בֶצַע יאריך ימים [על כסאו] (כ"ח, טו-טז);

בִּרבוֹת צדיקים ישמח העם – ובִמשֹל רָשָע יֵאָנַח עם (כ"ט, ב);
מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש [מקבל] תרומות (=שוחד) יהרסנה (כ"ט, ד);
יְרָא את ה' בני, וָמלך (=וגם מִמלך), ועם שונים (=פושעים) אל תתערב –
כי פִתאֹם יקום אֵידָם (=אֲסוֹנָם),
וּפיד (=ובור נפילה מ)שניהם מי יודע (היכן מְחַכֶּה; כ"ד, כא-כב);
אל תִתהַדַר לפני מלך, ובמקום גדולים אַל תַעמֹד –
כי טוב אֲמר לְךָ עֲלֵה הֵנה [כשאתה איש פשוט] –
מֵהַשְפּילְךָ לפני נָדיב (=איש נכבד) אשר [כבר] ראו עיניך (כ"ה, ו-ז);

[כמו] פַּלגֵי מים, לב מלך ביד ה', עַל (=אֶל) כל אשר יַחפֹּץ [ה'] יַטֶנוּ (כ"א, א);
רבים (=נִכבָּדים) מבקשים פני מושל – ומֵה' (אך רק מֵה') משפט איש (כ"ט, כו);
כבוד א-להים הַסתֵר דָבָר – וּכְבֹד מלכים חֲקֹר דָבָר –
שמים לָרוּם וארץ לָעֹמֶק – ולב (=מחשבות) מלכים אין חֵקֶר (כ"ה, ב-ג);
מלך שֹפֵט בֶּאמת דַלים, כסאו לָעַד יִכּוֹן (=לעולם יעמוד; כ"ט, יד);

____________________________

[1] על היחס בין 'דינא דמלכותא' לבין מלכות ישראל, ראו בספרי, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, עמ' 376-360.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הרע שבעולם – מי אשם?

אִוֶלֶת אדם תְסַלֵף דרכו – ועל ה' יִזעַף לבו (י"ט, ג);
שֹמֵר מצוה שֹמֵר נפשו – בּוֹזֵה דרכיו (=דרכי ה' הטובות), ימות –
מַלְוֵה [על פי ה'] ה' חוֹנֵן דל, וּגְמֻלוֹ [ה'] ישלם לו (י"ט, טז-יז);
ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוֹסִף עֶצֶב עִמָהּ (י', כב);
צדקת תמים תְיַשֵר דרכו – וברִשעָתוֹ יִפֹּל רשע –
צדקת ישרים תַצילֵם – וּבְהַוַת (=ובאסון), בֹּגדים יִלָכֵדוּ (י"א, ה-ו);
צדיק מִצרה נֶחֱלָץ – וַיָבֹא רשע תחתיו (י"א, ח);
הֵן צדיק בארץ יְשֻלָם [כגמולו, לטוב ולרע] – אף כי רשע וחוטא (י"א, לא);
חַטָּאים תְרַדֵף רעה – ואת צדיקים יְשַלֶם טוב (י"ג, כא);

אדם אשם בעצמו במה שקורה לו, מפני שהוא נוהג בסכלות ולא בחכמה, והחכמה כוללת את יראת ה' (כאמור לעיל, פרק י"ד). אילו נהג אדם בחכמה וביראת ה' היה זוכה לכל הטוב שבעולם, כי זה פועל כמו חוקי הטבע בבריאה, והחכמה מגלה את המעשה הנכון ביראת ה', ומבטיחה את הגמול הראוי. אם אדם כועס על מה שקורה לו, מוטב שיעשה את חשבון נפשו, ולא יזעף על ה'.

משפטי חכמה כאלה מתאימים בדיוק לאליפז התימני (ולחבריו בִּלדַד וצופר), שבאו אל איוב הסובל, ואמרו באוזניו דברים דומים, מאוצרות החכמה של 'בני קדם' [1] (מענה אליפז, איוב ד', ז-ח, יז; ה', יז):

זְכר נא: מי הוא נקי אָבָד, ואיפֹה ישרים נִכחָדוּ?! –
כאשר ראיתי חֹרשֵי אָוֶן וזֹרעֵי עָמָל (=רשע) – [הם] יִקְצְרֻהוּ ...
הַאֱנוֹש מֵאֱ-לוֹהַּ יִצדָק?! ...
... ומוּסַר שַ-דַי אַל תִמאָס!

איוב כעס על דברי הרעים והתפרץ במר ליבו (מאיוב פרק ו' לאורך מענות איוב), וה' הצדיק דווקא אותו והרשיע את אליפז וחבריו, ומכאן מתבקשת מסקנה של סתירה חזיתית בין זעקות איוב ומענה ה', לבין חכמת משלי:

כעבור סוּפה, ואין רָשָע – וצדיק יסוד עולם (י', כה);
יראת ה' תוסיף ימים – ושנות רשעים תִקְצֹרנה –
תוֹחֶלֶת צדיקים שמחה – ותִקוַת רשעים תֹאבֵד (י', כז-כח);
אור צדיקים יִשְׂמָח – ונֵר רשעים יִדעָך (י"ג, ט);
אַל תִתְחַר (=אַל תִתחָרֶה) בַּמְרֵעים, אַל תְקַנֵא בָּרשעים –
כי לא תהיה אַחֲרית לָרָע, נֵר רשעים יִדעָך (כ"ד, יט-כ);

דברים אלה בדיוק אנו שומעים מפי בלדד השוחי (איוב י"ח, ה-ו) –
גם אור רשעים יִדעָך, ולא יִגַהּ שְביב אִשוֹ (=נֹגַהּ האש שלו יִכבֶּה לגמרי) –
אור חָשַך באהלו, ונֵרוֹ עליו יִדעָך ...;

והנה גם במזמורי תהילים אנו מוצאים עמדה זו, ובאותן מילים ממש (במזמור ל"ז, א-ד; ז-י):

לדוד,
אַל תִּתְחַר[ה] בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה –
כִּי כֶחָצִיר [יבש] מְהֵרָה יִמָּלוּ (=יתפוררו), וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן –
בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה (=תנהג ביושר);
וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ;
...אַל תִּתְחַר[ה] בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ, בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת –
הֶרֶף מֵאַף (=מכעס) וַעֲזֹב חֵמָה, אַל תִּתְחַר[ה ברשעים] אַךְ לְהָרֵעַ –
כִּי [בסוף], מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן, וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ;
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ, וְאֵינֶנּוּ;

אולם שם יש גם מזמורים אחרים עם עמדה הפוכה, אִיוֹבית (ל"ח,ל"ט, למשל), ומתוך הוויכוח, מזמורי דוד מייחלים ומקווים, שכך יהיה בסופו של דבר, בעוד במשלי זוהי עמדה קבועה ומוחלטת של החכמה, בכל זמן וללא עוררין.

אבל איוב מצידו, אחרי מענה צופר השני (איוב כ'), שואל במחאה מרה (איוב כ"א, ז-ט,יז):

מדוע רשעים יִחיוּ? עָתקוּ (=העשירו) גם גָברוּ חיל!
זרעם נָכוֹן (=ניצָב) לפניהם עִמם, וצאצאיהם לעיניהם!
בתיהם שלום מִפחד, ולא שֵבֶט אֱ-לוֹהַּ עליהם!
כמה [פעמים] נֵר רשעים יִדעָך ...??

הוויכוח הנוקב בין חכמת משלי, אליפז, בלדד וצופר, לבין איוב, ובתוך מזמורי תהילים, הוא כנראה ויכוח נצחי, שאפילו מענה ה' לאיוב "מן הסערה" לא שם לו קץ.

___________________________

[1] שלמה היה חכם מ"כל בני קדם" (מלכים-א ה', י), ואיוב (א', ג) היה "גדול מכל בני קדם".

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

רגע של עברית במשלי כ"ד

בחכמה יבנה בית

רגע של עברית במשלי כ"ג

ישמח אביך ואמך

אם חכם לבך

ענווה מביאה ליראת ה'

חינוך להתמודדות

Why Kohelet is Worthy of Being in Tanakh

מלך מלכי המלכים

הרע שבעולם – מי אשם?

Pages