Ki Tavo: Telling God About Entering the Land

 

            Parashat Ki-Tavo begins with the mitzva of bikurim, which requires that a farmer bring his first fruits to the kohen administering in the Beit Ha-mikdash and recite a special declaration.  The syntax of the introductory declaration to be made by the farmer has troubled numerous commentators: "Higadeti hayom le-Hashem Elokekha ki vati el ha-aretz asher nishba Hashem la-avoteinu latet lanu" (26:3). This sentence literally translates as, "I have told the Lord your God this day that I have entered the land that the Lord had promised our forefathers to give us."  The obvious difficulty in this sentence involves the word higadeti – "I have told."  What does the farmer mean when he says that he has "told" God that he has entered the land?  This difficulty has given rise to alternate definitions of the word higadeti.  Most famously, perhaps, Targum Yonatan translates this word as "I give thanks and praise."  The farmer thus declares that he gives praise and thanks to the Almighty for bringing him to the land promised to the patriarchs.

 

            The Ketav Sofer suggests a different, particularly novel, reading of this verse.  He makes reference to the Rambam's comments in The Guide for the Perplexed, where he explains the purpose of bikurim as intended to foster a sense of control and restraint over one's physical instincts.  A farmer who has toiled and invested immense effort in cultivating the land and harvesting its produce is very eager to finally partake of the season's first fruits.  The Torah demands that he deny himself the first products of his labor and consecrate them to God, thereby training the farmer in the art of self-restraint.  This skill, as the Rambam discusses in several contexts, is necessary for a person to focus his attention, time and energies onto more meaningful and sublime pursuits, rather than focusing on physical and material pleasures and comforts.

 

            On the basis of this approach towards the mitzva of bikurim, the Ketav Sofer suggests an explanation for the aforementioned verse.  The farmer enters the Temple and declares that through his fulfillment of this mitzva, he "tells" – meaning, he expresses – the fact that he has "come into the land that the Lord had promised our forefathers to give us," that he perceives his life in Eretz Yisrael as his forefathers did.  As the Ramban notes in his commentary to a later verse (26:15), nowhere in God's promises to the three patriarchs does He describe the promised land as "a land flowing with milk and honey," an appellation that is used numerous times later in the Torah in reference to Eretz Yisrael.  Avraham, Yitzchak and Yaakov did not concern themselves with the delights and luxuries of the Land of Israel, and were content with the knowledge that this land is promised to their descendants insofar as it is the land chosen for them by the Almighty.  By bringing bikurim, denying himself the first of the land's produce, the farmer affirms that his perspective on the nation's existence in Eretz Yisrael is the same is that of the patriarchs, that he looks upon the soil he tills as "the land that the Lord had promised our forefathers."  He approaches the land not as a source of grain and sweet fruits, of wealth and luxury, but rather as an opportunity for Am Yisrael to actualize their spiritual potential and achieve the closest possible relationship with their Creator.

 

            According to the Ketav Sofer, then, the underlying purpose of bikurim is to reinforce the farmer's emotional and cognitive connection to his past, to the origins of our nation's existence in Eretz Yisrael.  Indeed, the mikra bikurimproclamation, presented by the Torah in the subsequent verses, briefly recalls the story of the Egyptian bondage, the Exodus, and Benei Yisrael's entry into the land.  As the nation works to cultivate and develop their country, they are obliged to never lose sight of their roots and the sacred purpose for which they are there.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

A Thought for Parashat Ki Tavo

After the commandments of the recitations over Bikkurim (the first fruits) and Ma’aser, the Torah then summarizes Moshe Rabeinu’ssecond speech with the words “This day, Hashem you G-d commands you to perform these statutes and laws, and you shall guard them and do them with all your heart and with all your soul” (Devarim 26:16).  On this verse, the Midrash Tanchuma states:

 

Moshe foresaw that with the destruction of the Beis HaMikdash, the mitzvah of Bikkurim would come to an end. To deal with that situation, Moshe established the practice of tefillah (prayer) three times daily."

 

The question should be asked – what is the comparison between the commandment to bring the first fruits and the commandment to pray three times daily?  The Chiddushei haRim suggests the following comparison.  After a year of effort of toil, the farmer has waited impatiently for the fruits of his labour.  Finally, as they appear, the farmer is now required to turn these fruits over to Hashem, to acknowledge his dependency on Hashem throughout the process.  Similarly, people awake in the morning refreshed, with a whole day in front of them to do what they desire.  By dedicating the first part of the day to Hashem, and not to his own plans and goals, the person is acknowledging that everything that he is going to accomplish that day will come from Hashem.

 

A person may suggest that the above comparison is inaccurate, as the mitzvah of Bikkurim occurs once a year, while tefillah occurs three times daily.   The excitement of seeing one’s first fruits after a year of effort is much greater than the feelings people experience upon arising to their daily routine.  However it may be answered that it is for this reason that the Midrash chose to comment on this verse, and not previously when the actually commandment to give Bikkurim was discussed.    On the verse’s opening, Rashi comments:

 

This day – on each day, they should be new in your eyes, as if you were commanded them each day.

 

In other words, our goal is to arise each morning with the same excitement and enthusiasm as a farmer who is going out to harvest the fruits that he toiled over for an entire year.

 

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il
Volver al capítulo

חושך שבטו שונא בנו

 

הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ - שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (כד) הפך לפתגם שגור על לשוננו. פתגם זה יכול להתפרש בכמה דרכים שונות, לפי כמה משמעויות שונות של המילה "שבט" ושל המילה "מוסר":

1. שבט = מקל שמכים בו,  מוסר = ייסורים.

לפי פירוש זה הפסוק מלמד על חשיבותם של העונשים המכאיבים - גישה שהיתה רווחת בחינוך הילדים והתלמידים עד לפני דור או שניים: "המונע מבנו שבט מוסר, הנה לשנאה תחשב, כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעונו... האוהב את בנו, מייסרו בעת השחר" (מצודות).

הפסוק אינו אומר שצריך תמיד להשתמש בעונשים גופניים, אלא רק שלא צריך לחשוך ולמנוע אותם. פסוקים אחרים בספר משלי מלמדים שהדבר תלוי באופיו של הבן - ייסורים גופניים מתאימים לבן כסיל אך לא לבן חכם או נבון. אם כך, ייתכן שהשינוי בגישה החינוכית בימינו נובע מהעליה ברמתם השכלית של הילדים - היום יש פחות ופחות ילדים כסילים שראוי להכותם. 

ויש שפירשו: "השונא, הוא שהגיע למצב שכבר צריך להכותו והוא נמנע מכך מתוך חוסר יכולת לעמוד מול בכייתו. האוהב חייב להביא את בנו למצב שלעולם לא יזדקק להכותו, אלא יקדים תמיד להסביר ולהדריך לפני כל בעיה שעלולה להיווצר" (מקור לא ידוע)

2. שבט = משל לסמכות ושלטון, מוסר = ביקורת ותוכחה שמטרתם להסיר תכונות רעות.

לפי פירוש זה הפסוק מלמד על החשיבות של הצבת גבולות ומסגרות לילדים ולתלמידים (ראו מאמרו של י. איזנברג). 

3. שבט = משפחה.

""חושך שבטו" - חושך סביבתו ומשפחתו... לילד יש זמן מרדותו... לא להתנגד למרד זה אלא לראות ולהתחבר לנער כדי שנהיה במחנהו ולא ימרוד בנו - ההורים. אב שאינו נמנה עם מחנה ילדו המורד, מוצא עצמו כחלק ממה שהנער מורד בו, וכך יוצא לתרבות רעה, והאב - סופו ששונא את בנו ומתייסר" (ברק נגבי).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

רגע של עברית במשלי י"ד

 

"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" (א)

יש לשים לב שהמילה "חַכְמוֹת" מנוקדת בפתח, כך שמשמעות הפסוק היא שהנשים החכמות בונות את ביתן (ראה רש"י ומצודות).

כיום משתמשים בפתגם בשינוי קל של הניקוד שמשנה מעט את המשמעות: "חוכמת נשים בנתה ביתה" - החוכמה של הנשים היא הבונה את ביתן.


"לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר" (י)

משמעות הפסוק היא שרק האדם עצמו מרגיש את מרירותו וצערו, וכן את שמחתו. אדם אחד לא יכול להרגיש עד הסוף את התחושות של אדם אחר (ראה דעת מקרא).

חז"ל הרחיבו את המשמעות של פתגם זה, ונתנו לו תוקף הלכתי: לעיתים מתירים לאדם לעבור על איסור מהתורה במצב חולי, כאשר הוא חש כי נשקפת סכנה לחייו, אף כאשר רופא חולק על אבחנה עצמית זו, כי "לב יודע מרת נפשו".


"פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ" (טו)

בספר השורשים, מגדיר רד"ק את השורש פתה: "עניינו נטיית הלב לזולתו שלא על דרך האמת והשכל. ולפיכך נקרא השוטה פתי, לפי שהוא נוטה לכל דבר, כמו שאמר: פתי יאמין לכל דבר". משמעות הפסוק היא שהאדם הפתי סוטה בנקל מדרך הטוב, כי קל לשכנע אותו. 

בימינו משתמשים בביטוי כלפי אדם שקל לרמות אותו.


"בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן" (כח)

משמעות הפסוק היא שתפארתו של המלך היא בכך שיש לו עם רב, צבא גדול. לעומת זאת, כאשר אין איתו עם רב, יתגברו עליו אויביו והוא יפול (ראה ראב"ע ודעת מקרא).

בעולם ההלכתי משתמשים בפתגם זה בהשאלה כלפי הקב"ה, כדי לבטא את החשיבות של קיום מצוות בציבור, בקהל גדול, למשל: "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר: ברוב עם הדרת מלך" (רמב"ם, הלכות ביכורים, ד, טז).

Volver al capítulo

שמאל דוחה וימין מקרבת

Volver al capítulo

עד לא עשה ארץ וחוצות

 

ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

בְּטֶרֶם שְׁחָקִים וַאֲרָקִים נִמְתָּחוּ, ה' מֶלֶךְ 
וְעַד לֹא מְאוֹרוֹת זָרָחוּ, ה' מָלָךְ 
וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה, וְשָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ, ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד 
ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד 

וְעַד לֹא־עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת, ה' מֶלֶךְ 
וּבַהֲכִינוֹ יְצוּרִים עֲלֵי אֲרָצוֹת, ה' מָלָךְ 
וְעֵת יְקַבֵּץ נְפוּצִים מֵאַרְבַּע תְּפוּצוֹת, ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד 
ה' מֶלֶךְ, ה' מָלָךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד 


לשמיעת הפיוט בביצועי עדות שונות

 

מתוך 'אתר הפיוט והתפילה'

Volver al capítulo

בין הקובץ הראשון לשני

 

הקובץ השני (י'-כ"ד) בדומה לקובץ הראשון (א'-ט') מיוחס לשלמה, אך בניגוד לקובץ הראשון שכל פרק בו מתרכז בנושא מסוים ואפשר לדבר על לכידות מסוימת בכל פרק או קבוצת פסוקים, בקובץ השני אנחנו נתקלים בפסוקים בודדים או בצמדי פסוקים שהקשר ביניהם הוא לעיתים אסוציאטיבי בלבד.

כך למשל פרקנו עוסק ברמה העקרונית בחכם ובכסיל, בצדיק וברשע ובניגוד ביניהם. אלא שכותרת זו היא מאוד כללית. כך למשל פסוקים ד-ה עוסקים בחריצות ובעצלות והפסוקים שסביב יחידת פסוקים זו (א-ג; ו-ז) עניינם הגמול לצדיק ולרשע. 

באותו אופן אנחנו נתקל בפרקים הקרובים בפתגמים ובעצות לרוב שהקשר ביניהם הוא לא תמיד מובהק, ומשום כך ראוי לבחון ולעיין בכל ביטוי בפני עצמו.


עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב אביה הכהן

Volver al capítulo

סיפור על שתי נשים

 

פרקנו משווה בין אשת החכמה לאשת הכסילות ומשתמש באותם הביטויים כדי לתאר את שתיהן:

אשת החכמה (א-ו) אשת הכסילות (יג-יח)

 

חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה

 

אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה 

 
שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת

 


וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת לִקְרֹא...

 

 

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ

 

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ

 

לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי

 

מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם

 

עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה

 

וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ

אשת הכסילות מסתירה את חטאיה: "מים גנובים - ימתקו ולחם סתרים - ינעם" (יז). כך שמי שמגיע אל אשת הכסילות "ולא ידע כי רפאים שם" (יח). הכתוב מקביל בכוונה בין שתי הנשים כדי להדגיש את הבלבול שיכול להיווצר אצל האדם המתארח. כך למעשה ההזמנה של שתי הנשים לסעודה מנוסחת בדיוק באותה צורה: "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה (ו)חֲסַר לֵב (ו)אָמְרָה לּוֹ" (ד; טז)

האישה החכמה לא קוראת רק לאנשים החכמים אלא גם לאנשים הפתיים: "מי פתי יסר הנה!" (ד). בניגוד להזמנה של אשת הכסילות שמזמינה את הפתיים וחסרי הלב כי שם מקומם, אשת החכמה מבקשת מאותם האנשים שיעזבו את דרך הפתיים ויבואו לחיות בדרך החכמה: "עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה" (ו).

Volver al capítulo

בין דת למדע

 

ה' יצר חכמה לפני שיצר עולם, ועל פי החכמה יצר עולם – "ה' קָנָני [1] ראשית דרכו, קֶדֶם מִפעליו מֵאז… עד לא עשה ארץ וחוּצוֹת... בַּהֲכינוֹ שמים שם אני... בשׂוּמוֹ לַיָם חֻקוֹ..." (ח', כב-כט); לכן יש מעמד מיוחד, ראשוני, לחכמת הבריאה, זו שקדמה, ששימשה תכנית לבריאה, לעולם ולאדם; לכן גם המוסר הנובע מן החכמה יש לו מעמד ראשוני ומחייב כל אדם באשר הוא – אין מדובר כאן בתורה שניתנה לעם ישראל, אלא בחכמה ובמוסר המעצבים כל אדם, ומחייבים כל אדם.

רעיון יסודי זה הנרמז בישעיהו (מ', יב-יד) קיבל את ביטויו המלא כאן במשלי, ועל פיו נבנתה המחשבה היהודית לדורותיה, מראשוני הפילוסופים עד אחרוני המקובלים.

בורא עולם לא יצר כל יצור בפני עצמו יש מאין, [2] אלא ברא את החכמה, ועל פי קנה המידה של תכנית החכמה נוצר הכל – לכן, בכל מקום שהאדם מוצא סדר והיגיון וחוקיות בבריאה, הוא מגלה בזה את הקווים של התכנית הראשונית בה 'השתעשע' בורא עולם ביצירת עולמו וברואיו.

לכן, לא תיתכן סתירה בין דת (=אמונה בבורא עולם) למדע, גם אם המדע משתנה, ומגלה נפלאות חדשות לבקרים, כי האדם רק חושף את חכמת הבורא – כל הגילויים האלה הם תחנות במסע ההרפתקאות האנושי במרחבי החכמה הא-לוהית.

במשך דורות רבים החזיקו רבים מהפילוסופים ואנשי המדע בהנחת יסוד (=אקסיומה), שחוקיות הטבע מוכרחה לתת תמיד תוצאה ודאית [כגילוי השלֵמות של א-לוהים בעולמו]; כאשר הוכח קיומה של אי-ודאות [3] בפיזיקה קוואנטית, בהתנהגות של חלקיקים אלמנטאריים כגלים או כחלקיקי חומר, התברר שלא ניתן לחשב יחד את מיקומו של חלקיק וגם את תנועתו, וצריך לקחת בחשבון מרכיב סטטיסטי.

על זה אמר אלברט איינשטיין, שהאמין בוודאות: 'אינני מאמין, שא-לוהים משחק בקוביה' – ענה לו נילס בוהר: 'איש לא יאמר לא-לוהים במה לשחק'.

"וָאֶהיֶה (=החכמה) אצלו אָמוֹן, [4] ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת; משחקת בתבל ארצו, ושַעֲשֻעַי את בני אדם" (ח', ל-לא).
ואני הקטן מוסיף: אי הוודאות בטבע העולם, מאפשרת לבעלי תודעה את חופש הבחירה.

_____________________

[1] 'קונה' פירושו המקורי 'יוצר' – כקריאת שם של חוה לבן הראשון שנולד – "קניתי (=יצרתי) איש את (=עִם) ה'" (בראשית ד', א), וכדברי מלכיצדק ואברם – "...ה' א-ל עליון, קֹנֵה שמים וארץ" (בראשית י"ד, יט,כב).
[2] ראו רמב"ן לבראשית א', א.
[3] דה-ברולי (1924), שרדינגר (1926), והיזנברג (1927), ניסחו את העקרונות ואת המשוואות של עקרון אי-הוודאות בפיזיקה הקוואנטית, בהתאם למודל האטום שהציע בוהר (1913).
[4] ה' היה לחכמה שברא כמו אוֹמֵן לילדה, והיא "אָמוֹן" אצלו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

האישה הרעה

 

ברוב פרשיות התורה והנביאים, הגבר הוא האשם באונס (שכם, בראשית ל"ד; אמנון, שמואל ב י"ג), בפיתוי ("וכי יפתה איש..."; שמות כ"ב, טו-טז), בהוצאת שם רע (דברים כ"ב, יג-כט), והוא גם נשפט ראשון ונענש; גם בפרשת לוט בסדום, וגם בפרשת יהודה ותמר, הגברים אשֵמים ולא הנשים; אפילו איזבל ועתליה (מלכים-א י"ח, ד; י"ט, ב; כ"א, י-טו; מלכים-ב י"א, א-ב) מתוארות בעיקר כרוצחות, ולא כמפתות.

פיתוי הנחש את האישה בבראשית (ג') הוא חריג בתורה, ודווקא משם נטלה החוכמה והעצימה תיאורי פיתוי של אישה זונה (משלי ז', י-כ) שאין כמותם בכל התנך, כדי להעצים את האזהרה באזני "בני", מאישה כזאת ומהבית שלה. ומנגד, גם החוכמה המוסרית מופיעה כאישה. גם היא מזמינה אל ביתה, גם היא מחפשת כל דרך לשכנע בני אדם לבוא אליה, כי פֵרותיה טובים מכסף ומזהב (ח', יא, יח-כא).

החשיפה של ממלכת ישראל מימי שלמה לתרבות מצרים [1] – "מַרבַדים רָבַדתי עַרשׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן (=מעוצבות בד מ)מצרים" (טו), ולתרבות הפניקית – "וּבת צֹר... מִמִשבצות זהב לבושהּ... בהיכל מלך" (תהלים מ"ה, י-טז), מסבירה את המאבק הזה של חכמים בישראל מימי בית ראשון על החוכמה והמוסר (=האשה הטובה), נגד תרבות הזימה והפיתוי (=האישה הרעה).

בימי בית שני כבר פירש שמעון בן סירא [2] את 'החוכמה', לא רק על המוסר ויראת ה', אלא על התורה בכלל, כנראה, אל מול התרבות המתייוונת; בעקבותיו הלכו מדרשי חז"ל והפרשנים, [3] אלא שה'אישה הרעה' התחלפה בתקופות השונות, וזוהתה עם הנצרות המפתה ורודפת, ואחר כך עם פיתויי ההשכלה והמודרנה.

דור דור ומאבקיו – בעוד 'האישה הטובה' נשארת תמיד מזוהה עם דרך התורה, החכמה והמוסר, דרך הצניעות המכובדת, שגם היא יוצאת לשערים וקוראת לצעירים לבוא אליה, כי איננה יכולה להפקיר את הצעירים ל'אישה הרעה' עם הפיתוי ברחובות.

_________________________

[1] חשיפה זו גם מסבירה את ההקבלות הנרחבות של פסוקים במשלי עם החוכמה המצרית הקדומה, ועם ספר אחיקר הארמי; ראו ערך משלי באנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמ' 563-559.
[2] ייתכן, שהוא 'שמעון הצדיק' בלשון המשנה (אבות פרק א'); ספר משליו ממשיך את המקרא ברוח התורה, שהיא החוכמה העליונה, ויראת ה'; ראו בייחוד בן-סירא פרק א', ופרק כ"ד.
[3] מרש"י עד ביאור הגר"א למשלי.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x