מה ראה אחאב לשחרר את אויבו הגדול בן-הדד מלך ארם? מחד, הייתה כאן הפרת דבר ה' ביד נביאו (רש"י לפס' כח), מאידך, היה בן-הדד אויב מושבע של אחאב. לא זו בלבד שהוא נלחם בו, אלא הוא התעלל בו וניסה להשפילו בעיני בני עמו ובעיני שריו. לשיא חוצפתו הגיעו דבריו בתחילת פרקנו: "... כה אמר בן-הדד כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם... כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו" (ג-ו). כלומר, גם בלא כל שיקול דתי היה זה לכאורה מעשה של שטות לשחרר אויב כה מושבע שכבר פגע קשות בממלכת ישראל ואשר הגיע עם צבאו עד לשערי שומרון.
את התשובה למעשה זה של אחאב מוצאים אנו במקור חיצוני. בתעודה אשורית מְסַפֵּר המלך האזורי שלמנאסר השלישי על מלחמה גדולה שניהל כנגד ברית של עמי המזרח התיכון, כאשר בראשם עמדו אחאב ובן-הדד! המקור מתאר את הקרב שהתנהל בעיר קרקר הסמוכה לנהר פרת בשנת 853 לפני הספירה. התעודה מובאת כאן לפנינו בתרגום עברי:
יצאתי מן הפרת וקרבתי לחלב. אנשי חלב יראו להילחם (בי) ואחזו ברגלי. כסף זהב - מסיהם קיבלתי. הקרבתי קורבנות לפני האל אדד של חלב. מחלב יצאתי וקרבתי לשתי עריו של ארחלג החמתי. לכדתי את אדנ, ברג וארגנ - ערי מלכותו. הוצאתי לי את שללו, רכושו (ו)חפצי היכלו (ו)הצתי את היכלותיו באש. מארגנ יצאתי ולקרקר קרבתי. את קרקר עיר מלכותו הרסתי, החרבתי באש שרפתי.
1200 רכב, 1200 סוסי פרשים, 20,000 רגלי של הדדעזר מארץ דמשק... 2000 רכב, 10,000 רגלי של אחאב הישראלי, 500 רגלי של בני, 1,000 רגלי של בני מצרים, 10 רכב, 10,000 רגלי של רגלי של בני ערק, 200 רגלי של מתן-בעל, 200 רגלי של בני, 10,000 רגלי של אדוני-בעל הסיאני, 1,000 גמלים של גנדבא הערבי, 1,000 רגלי של בעשא בן-רחוב העמוני (או מהר האמנה)
שנים-עשר מלכים אלה הוא הביא לו לעזרה (ו)הם נערכו נגדי לקרב מכריע. בכוח האדיר שנתן לי האל אשור, בכלי הנשק העזים שהעניק לי האל נרגל, ההולך לפני, לחמתי עמם. למן קרקר ועד גלזא הנחלתי להם מפלה ניצחת. בחרב הכיתי 14,000 מצבא לוחמיהם, כאדד המטרתי עליהם סופה. פיזרתי את גוויותיהם (ו)מילאתי את פני המישור בחילותיהם הנפוצים.
(ח' תדמור, בתוך: תולדות עם ישראל בימי קדם, עמוד 120)
ממקור זה ברור כי אחאב סיפק את צבא המרכבות הגדול ביותר, ובן-הדד את צבא הרגלים הגדול ביותר. יש להניח כי שלמנאסר איננו מתאר דברים בדיוקם המלא אודות מספר האבדות של ברית העמים שניצבה נגדו, ולא את תוצאות המלחמה. היה זה, למעשה, קרב שנסתיים בתיקו, ושלמנאסר חזר לארצו.
התנהגותו של אחאב, לאור אירוע זה, לובשת אור שונה לחלוטין. "ואני בברית אשלחך. ויכרת לו ברית וישלחהו" (לד). כתובים אלה רומזים לברית הצבאית שכרתו אחאב ובן-הדד כנגד אשור. מסתבר כי אחאב חשש שאם הוא יהרוג את בן-הדד וישתלט על ארצו, יעמוד לבדו מול האויב הגדול: אשור. הוא הניח שסיכוייו לעמוד מול אויב חזק זה קלושים המה. מכאן שניצחון מוחלט על בן-הדד וכיבוש ארם יהוו ניצחון לשעה שבעקבותיו הוא עלול לנחול מפלה כללית. הוא נהג, אם כן לכאורה, כמדינאי המרחיק ראות והחפץ את טובת עמו וטובת ארצו.
אם כן עולה השאלה הגדולה: מדוע קצף הקב"ה על אחאב קצף כה גדול? והרי המניע למעשהו של אחאב היה לכאורה פטריוטי ביותר. הוא אף ויתר למענו על כבוד אישי גדול ביותר שהיה נופל בחלקו לו הכה את בן-הדד ואת ארם מכה שלמה.
לפנינו התנגדות עקרונית לכריתת ברית צבאית עם עמי נכר. בבריתות מעין אלו טמונה למעשה ההשקפה כי הניצחון הוא ברוב חיל וכוח. בשעה שקיום מצוות התורה והליכה בדרכי ה' הם הערובה האמיתית לניצחון. אחאב ודאי צריך היה להיוועץ בנביא, שבישר לו מראש על כל האירועים עם בן-הדד, מה לעשות בארם בשעה שהאויב האשורי ניצב בשער.
השליחות הנבואית בשם ה' עולה גם על שיקולים מדיניים, אשר לכאורה השליטים השונים סוברים שהם הדרך הרצויה בה יש לילך.
עיני בשר ודם - ויהא חכם ונבון כאשר יהא - לא יראו למרחוק, כדברי ה' בפי נביאיו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
