בלי ליצנות

 

"בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל" (ו)

אחד הדברים המשפיעים על יכולתנו לזכור דברים הוא מידת החשיבות שאנחנו מייחסים להם:

"ביקש לץ חכמה ואין" - כשהלץ מנסה להיזכר ולשחזר את דברי החכמה שלמד, הוא אינו מצליח. הזלזול והבוז שהרגיש כלפי האנשים שלימדו אותם וכלפי הדברים שהם לימדו גרמו לכך שהזיכרון שלו "סינן" אותם, ועכשיו הם אינם בזיכרונו.

ועוד: הלעג של הלץ עלול לגרום גם לתלמידים אחרים לזלזל בחכמה, ולכן החכמים מרחיקים את הלץ מהלימוד, כפי שנאמר בכמה פסוקים במשלי:

"יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (ט', ז-ח)

"גָּרֵשׁ לֵץ - וְיֵצֵא מָדוֹן; וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן" (כ"ב, י)

לכן "ביקש לץ חכמה ואין" כלומר: כשהלץ מבקש ללמוד חכמה, אין מי שיסכים ללמד אותו.

לעומת זאת, "ודעת לנבון נקל" - אדם נבון יודע בבירור את הדברים שלמד, קל לו "לשלוף" אותם מהזיכרון כאילו הוא רואה אותם אל מול עיניו.

הוא הבין את החשיבות של כל דבר שלימדו אותו, הבין את הקשר בין כל דבר שלמד לבין דברים אחרים שהוא יודע, ואיך כל דבר משתלב בתמונה הכללית, ואף הסיק מהם מסקנות נוספות, ולכן עכשיו הדברים מסודרים היטב בזיכרונו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

להסיר את הקליפות

 

"בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ: עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ: אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ" (א-ד).

שלמה המלך בלשונו המוזהבת והשירית מתייחס למציאות שבה האדם מתחייב במקביל לשני אנשים התחייבויות סותרות. ראשית הוא מתחייב לרעהו הקרוב, ובמקביל מתחייב בתקיעת כף לאדם שני המכונה "זר". יתכן שהמתחייב עשה זאת בתמימות ויתכן שיש כאן מניפולציה. בכל מקרה שלמה קורא לאדם שיצר התחייבות וירטואלית, לרוץ להתנצל ולהתפייס.

הצליל העולה מהמילים הוא הסיומת של רעך… כפיך… פיך... עינך וכו'. הכל בהתייחסות אליך, כש"האני" במרכז. ראיית האדם את עצמו במרכז מביאה אותו למציאות היוצרת התחייבויות שאינו יכול לקיים. זו מציאות בלתי אפשרית שבמהותה פוגעת באחר.

המילים המתארות את ההתחייבויות הן מילים קשות: "תקעת", "נוקשת", "נלכדת", המבטאות ביתר שאת מציאות של "דין". מציאות הנועלת ומצמצמת את מרחב הפעולה של האדם כלפי השני. תהליך התיקון למציאות של דין הוא להתרפס, להתפייס ולהתרכך.

בימים הנוראים בכלל ובערב יום הכיפורים בפרט, אנו מתפללים שהקב"ה יהפוך את הדין לרחמים. בקשה זו חייבת לבוא לאחר שאנו בתוכנו הפכנו את עצמנו מאנשים בעלי אישיות דינית נוקשה וקפדנית (לרוב זה קשור לראיית האדם את עצמו במרכז), לאנשים בעלי אישיות רכה ענוגה וגמישה. אנשים שמוותרים ומרפים את אחיזתם ואינם חוששים לשחרר ולהרפות. אנשים שרואים את האחר לנגד עיניהם.

כשאנו רכים יותר הרי אנו חומלים ומרחמים, העולם מתמלא ברחמים וחמלה והמציאות משנה את הגזרה שבמהותה היא דינית.

ההתרפסות כלפי השני (שתנועתה רכה, ויתור והרפיה) משחררת ומתירה את כבלי ההתחייבויות.

_____________________

ובנימה אישית, מאז שנהרג בני אלחי, אני חש בכל בכי ובכי על אובדנו כיצד כבלי המוות שהינם במהותם מציאות של דין, נהפכים לרחמים, מתרככים ומתגמשים, ומכבלים לוכדים הם נהפכים לחוטי משי גמישים. וכך מתפרצת לה החמלה בשלל דמעותיה. דמעות שבמהותן הן תמיד רכות.

וכשנעמוד בראש ובראשונה לפני בורא עולם, וכן לפני חברינו, נזכור שהאדם דומה לבצל: מקלפים אותו ובסוף נשארת הדמעה הרכה המחוללת.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לפתור סכסוכים

Volver al capítulo

להלל את החכם?

 

כחלק מהאמירות של פרקנו אנחנו יכולים למצוא את האמירה: "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז" (ח) כלומר האדם יהולל על ידי אנשים אחרים בגלל חוכמתו ולא בגלל דברים אחרים. אפשרות אחרת היא להסביר שהאדם יהולל לפי רמת החכמה שלו, אם מעט אם רב.

בכל מקרה אפשר לעמת פסוק זה עם אמירה אחרת מספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ" (ירמיהו ט', כב). הנביא יוצא נגד אלו שמתהללים בגבורתם, בעושרם וגם – בחכמתם! לכאורה הפסוקים סותרים זה את זה: "לפי שכלו יהולל איש" מול "אל יתהלל חכם בחכמתו"!

אך גם אם נראה ששני הפסוקים מכוונים להיפך הגמור, שניהם למעשה מכוונים לאותה המטרה בדיוק. הנביא חותם את דבריו כך: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (שם, כג). הנביא מודיע שמה שחשוב הוא לדעת את ה' ולעשות משפט וצדקה. למעשה זהו המסר שגם ספר משלי מכוון אליו: "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" (כח) – דרך הצדקה סוללת את החיים ומרחיקה מהמוות.

אך כמובן שההבדל העקרוני בין דברי הנביא לבין העצה שבפרקנו נעוץ בשאלה מי המהלל: הנביא מדבר על אדם שמתרברב בחכמתו ומרוב התרברבות הוא שוכח את ה'. בפרקנו המצב הוא בדיוק הפוך. החכם לא מהלל את עצמו אלא מהולל בידי אחרים. והוא עצמו מבין שמקור החכמה היא מאת ה', כפי שראינו בפרקים הקודמים.

Volver al capítulo

בחרת דרך - בחרת גורל

Volver al capítulo

צדקה תציל ממוות

 

העצה "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (ד) משמעותה: ביום צרה וקושי, הכסף לא יועיל. מה שיכול להועיל הוא הצדקה, שהרי היא "תציל ממות". למעשה עצה זו לא באה רק במסגרת ספרות החכמה, אלא מופיעה גם בדברי הנביאים.

נקודה זו באה לידי ביטוי בצורה חריפה בפרקים הראשונים של נבואות ישעיהו. ישעיהו יוצא נגד העושר הרב שבממלכת יהודה: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו" (ישעיה ב', ז). וכך גם בביקורת על הנשים ביהודה: "בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" (שם ג', יח-כג).

האמירה של ישעיהו ברורה. לא רק שהעושר לא יציל ביום צרה, שהרי ה' הוא זה שיכול להפוך את העושר ברגע אחד לקללה ולחורבן (שם ג', כד-כו), אלא כדי שירושלים תינצל יש לדבוק בערך הצדקה, וכך נאמר בצורה ברורה בפסוק המפורסם: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם א', כז). הצדקה תציל את ירושלים מכיליון שהרי אז תשוב להיקרא עיר הצדק (שם א', כו). 

עוד על מאמר הכתוב "וצדקה תציל ממוות"

Volver al capítulo

יש נספה בלא משפט

 

"רָב-אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" (כג)

פסוק זה שבספר משלי פותח בפנינו פתח לדיון מענין בשאלת ההשגחה וחופש הבחירה של האדם.

תחילתו של הפסוק - משל מתחום כללי: "רב אוכל ניר ראשים". ופירושו: הניר שהרשים, העניים, חרשו, מביא רוב אוכל - למי? לאחרים, לעשירים, שלא עמלו באוכל זה. סופו של הפסוק, מרחיב את העוול המתואר בתחילתו: "ויש נספה בלא משפט". כמו שיש אדם העמל, ואחרים אוכלים מפרי עמלו, כך יש אדם הנענש, ולא על עוונו הוא.

הפסוק מתאר שני מצבים של עוול: עוול כאשר אדם נהנה מעמלו של זולתו, ועוול כאשר אדם סובל בגלל חטאו של זולתו.

מיהו הנספה בלא משפט? האמנם יתכן שאדם ייספה בלא משפט?

דוד המלך תיאר את דרכה של ההשגחה בקביעת גורלו של אדם:

"ויאמר דוד, חי ה',

כי אם ה' יגפנו,

או יומו יבוא ומת,

או במלחמה ירד ונספה.

חלילה לי מה' משלוח ידי במשיח ה'". (שמואל א כ"ו, י-יא)

בשני מקרים בא על האדם מוות בידי שמים במשפט: כאשר יומו בא, והוא מסיים את תפקידו בעולם; או כאשר בגלל חטאו מקצר ה' את ימיו.

לעומת זאת יכול אדם לגרום רעה לעצמו, לקצר את ימיו גם בלא שתגזור ההשגחה עליו מיתה. יכול הוא להמית עצמו, ויכול הוא גם להביא את עצמו למקום בו הסכנה שכיחה (כגון: "במלחמה ירד ונספה"). במקרה כזה יכול אדם להיספות בלא משפט א-להי, והוא נספה בגלל החוק הא-להי המכוון את העולם, וקובע את סדריו על פי חוקי הטבע שה' טבע במציאות. הוא נספה בגלל החוק הקובע כי אם אדם פוצע את עצמו - יכאב לו הפצע; ואם יהרוג עצמו - לא יחיה עוד.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

העולם אינו חידה

 
א. כידוע, ספר משלי הוא חלק מהספרים המכונים "ספרות החכמה". הספרים הנוספים בקטגוריה זו הם איוב וקהלת. אליהם מצטרפים כמה כתובים נוספים, במיוחד מזמורי חכמה בתהילים. בשונה מן החלוקה לתורה, ונביאים ספרות החכמה איננה מאופיינת במקרא עצמו כסוגה בפני עצמה. עם זאת, ישנם מאפיינים מובהקים לספרות החכמה. כדי לעמוד על ייחודה של ספרות החכמה השוו את ישעיהו א', י-יז למשלי פרקים י'-י"א תוך התייחסות לנקודות הבאות:
1. מה מקור הסמכות של כל אחד מן הספרים?
2. למי פונה ספרות החכמה?
3. מה נעדר ממנה?
 
ב. כדי להבין מהי ספרות חכמה ומהם מאפייניה, יש להבין שישנו שורש אחד משותף ומהותי לכל ספרות החכמה, שורש שהוא הבסיס להגדרת ייחודה והוא – הנחת החוקיות. וכך כותב פרופ' י' הופמן:
כולה סבה על ציר מרכזי אחד: החוקיות בעולם, חוקיות בתחומי היקום, החי, הצומח, החברה, האדם וא-לוהיו... הטענה שהעולם אינו חידה ללא פתרון, אלא יש בו חוקיות שניתן לגלותה בעזרת החכמה, היא הכוח המניע את ספרות החכמה... החיפוש אחר חוקיות הוא צורך אנושי בסיסי ביותר. חשוב לאדם לחוש שאין הוא תועה בערפל החיים, אלא יכול לנווט את דרכו לפי חוקים שהוא מכיר.
 
הנחת החוקיות מוצאה בהכרה שיש סדר עולם, סדר עולם משמעו לפי הגדרתו של פוקס:
הנחת חוק אוניברסאלי השולט כאוטומיזם מאקרוקוסמוס ובמיקרוקוסמוס, המקנה לכל תופעות היקום תבנית קבועה והמקיף את התחומים של יסודות הטבע, של המוסר האנושי, של החברה ושל הפולחן. מושג זה מהווה את ההנחה היסודית של החכמה במצרים, ומשם עבר לחכמה הישראלית. סדר העולם מקיף את ספירת הטבע, ספירת הפרט והספירה החברתית. בספירת הטבע סדר העולם מתגלה בקביעות התופעות, בנצחיותן ובאי השתנותן, בספירת הפרט הוא מתגלה במערכת של סיבה ותוצאה ובמערכת של מוסר וגמולו ובספירה החברתית הוא מתבטא במערכת ההיררכית שנתפסת כמערכת על היסטורית שבראשה עומד המלך. כל עקרונות החכמה ותורותיה מושתתים על הנחת יסוד זו. העובדה שיש סדר עולם חוקי ובלתי משתנה גוזרת שהקשרים בין תופעות בטבע, בחיי הפרט ובחברה אינם משתנים לפי הזמן והמקום וכך פעולה א' מביאה תוצאה א' בכל זמן ובכל מקום. הכרה זו מובילה לתפיסה שהעולם אינו חידה ללא פתרון, יש בו חוקיות. את החוקיות השלטת בעולם אפשר לגלות באמצעות החכמה.
 
רפרפו בפרקים י-כב ומצאו פתגמים שמציגים חוקיות בתחומי החי, הצומח, החברה והאדם.
 
ג. כיוון שכל מה שקורה הוא תוצאה של פעולה קודמת, הדרך לחשיפתה היא באמצעות הקשבה למסורת הדורות מצד אחד ותצפיות והסקת מסקנות מצד שני. באמצעות שתי דרכים אלה ניתן לנסח הוראות וכללי חכמה שיסייעו לאדם ליצור התאמה בין התנהגותו לבין סדר העולם. וכך הוא יוכל להשיג 'יתרון' במהלך חייו. ההנחה הבסיסית של החכמה הייתה שמי שמתאים את עצמו לחוקיות, מי שפועל בהתאמה לסדר העולם, יכול לזכות בגמול הנשגב: חיים ארוכים ומאושרים מתוך שפע גשמי, כבוד ושם טוב ומי שלא מתאים את עצמו לחוקיות – דרכו לא תצלח
מהי הדרך לקנות חכמה? רפרפו במשלים בקובץ השני ומצאו הוכחות לשתי הקביעות שלעיל.
 
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
Volver al capítulo

רצף המשלים

 
א. רפרפו בפרקים י'-כ"ב ובדקו מהם הנושאים שבהם עוסקים המשלים. ניתן לראות שהמשלים בספר משלי מסודרים שלא על פי נושאיהם. ואכן, בספרות החכמה הדידקטית הפתגמים אינם ערוכים על פי קשר ענייני, אלא על פי אמות מידה סגנוניות, כגון מילות מפתח ו/או קשרים אסוציאטיביים, מדוע? עיינו בדבריו של פרופ' הופמן:
 
האופי האנתולוגי של ספר משלי הוא עדות לפעילות איסוף ענפה ורבת שנים של משלי חכמה, שהחלה ככל הנראה באיסוף של פתגמים בודדים ובצירופם לקבצים, שלא שונו בעיקרם עם עריכתם בספר. לפיכך אין לתמוה שנושאי המשלים חוזרים ונשנים בכמה קבצים ואף באותו קובץ ממש, ולפעמים חוזרים המשלים על עצמם בווריאציות קלות בלבד. האופי האנתולוגי של הספר גם מסביר מדוע אין המשלים סדורים על פי נושאים: משלים על חכם וכסיל, חרוץ ועצל, עשיר ועני, צדיק ורשע פזורים ברבים מן הקבצים. בתוך הקבצים עצמם אפשר לא אחת לאתר מקבץ של משלים בנושא אחד, אך גם אז הרצף הנושאי נקטע על ידי משלים בנושאים אחרים. לדוגמה בפרק י, הפותח את הקובץ 'משלי שלמה' שלושים ושניים פסוקים, וכמחציתם עוסקים מפורשות בצדיק וברשע, אולם פרישתם אינה יוצרת רצף הדוק מאוד בנושא זה. דוגמה נוספת: בפרק יד ארבעה עשר פסוקים מתוך שלושים וחמישה עניינם החכם והכסיל או האוויל, ואולם אף כאן הם לא רוכזו יחד, אלא פזורים לאורך כל הפרק. הרושם הוא אם כן שלא אחת הרצף מקרי או אסוציאטיבי, אף הדבר שונה מקובץ לקובץ.
 
ב. מדוע בחר מסדר הספר רצף שאין בו סדר והיגיון ברורים? עיינו בדבריו של פרופ' י' הופמן ועמדו על שתי תוצאות הלוואי אשר משרתות את מגמת הספר:

תוצאה אחת היא בתחום האסתטיקה. ארגון המשלים בחטיבות שכל אחת מהן עוסקת בעניין אחד, הוא נאות מבחינה דידקטית, אך יש בו מסכנת השעמום האורבת לכל חיבור שעניינו הטפה מסודרת. סידור דידקטי שיטתי כזה הוא מאולץ, כפוי על המציאות, ואינו משקף את חיי היומיום. לעומת זאת גיוון בנושאים נותן לרצף המשלים צביון חיוני יותר וקרוב למציאות, ולפיכך הוא לא רק מעניין יותר, אלא גם משכנע יותר, בהציגו מעין תמונת עולם אמיתית. התוצאה האחרת היא בתחום הרעיוני. רצף לא מסודר לכאורה של כתובים בנושאים שונים מטשטש את ההבדלים שבין התחומים ובין הדמויות הסטראוטיפיות שהמשלים עוסקים בהם ( צדיק - רשע ; חכם - כסיל ; חרוץ - עצל ; עשיר – עני).


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

הכל גלוי לפניך

Volver al capítulo

Pages

x