שבועת איוב על תומתו
השונות ועל התוצאות שאיוב מוכן לשאת בגינם. שימו לב לפערים בין עוצמת ה'חטא' המופיע בשבועה לבין הקללה שאיוב גוזר על עצמו. על מה לדעתכם הם מעידים?
ייסורי איוב
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
איוב בימי גדולתו
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
אליהוא הבוזי ואיוב מארץ עוץ
להבדיל משלושת "רעי איוב" ייחוסו ומוצאו של אליהוא מובאים בפירוט רב. מיהו אליהוא זה? ומה מוצאו?
השם "אליהוא" הוא שם נפוץ בתנ"ך, ודומה לשמות רבים אחרים. כמוהו גם מבנה השם "ברכאל" אופייני בישראל. השם "בוז" לעומת זאת, ייחודי יותר, ולכן ניתן להשתמש בו כמפתח לגילוי מוצאו של אליהוא.
"בוז" כשם עם מוזכר בירמיהו כ"ה,כג: "את דדן ואת תימא ואת בוז...".
מקורם של העמים העתיקים מופיע בספר בראשית כשמות האנשים - שורשיהם של האומות שיצאו מהם. ואכן, בבראשית כ"ב, כא-כג נאמר:
"את עוץ בכרו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם... ילדה מלכה לנחור אחי אברהם"
בהתייחסו לזמנו של איוב מציין המדרש: "ומה שאמר "ואת בוז אחיו" (בראשית כ"ב, כא) - הכוונה על אליהוא בן ברכאל הבוזי" (בראשית רבה נז, ד), ומדרש אחר: "בוז הוא זקנו של אליהוא בן ברכאל, חברו של איוב" (שכל טוב על הפסוק).
גם המפרשים, בבאורם לאיוב ל"ב, ב מתייחסים לפסוק זה: אב"ע מפרש 'הבוזי': "מבני נחור אחי אברהם" ומצטט "ואת בוז אחיו". וכמוהו מצודות דוד. אב"ע חוזר על המילים בהן השתמש כדי להציג את איוב (איוב א',א): "מבני בניו של נחור אחי אברהם".
גם רש"י בפירושו הראשון (א', א) מקשר בין איוב לאליהוא: "עוץ זה איוב. בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי..."
אם אליהוא הוא מזרע בוז, מה מוסיף הייחוס: "ממשפחת רם"?
רלב"ג ומצודות דוד מסבירים בפשטות שאליהוא היה ממשפחת איש אחד מזרע בוז, שהיה שמו רם. אך כיוון שהפסוק בבראשית כולל גם את אברהם, כשמכונה אליהוא "ממשפחת רם" למדים על קשר לאברהם.
כך מסביר תרגום יונתן: "מן גניסת אברהם" ורש"י מפרש: "(זה) אברהם". ואילו רלב"ג, שהבין "רם" במשמעות שונה, מסביר את הכינוי "בוזי" - "מבני בוז בן אחי אברהם". הקשר החשוב של אליהוא הוא לאברהם, ולכן אין צורך אף להזכיר את נחור.
על הדעות הנוספות למוצאו של אליהוא ניתן לקרוא במאמר המלא
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
פתיחה למענות אליהוא
על פי המתואר בפרקנו, אליהוא נכח במשך כל זמן הוויכוח הקשה בין איוב לבין רעיו, נכח בשתיקה ולא העז פניו כלפי הרֵעים הזקנים ממנו, וממילא על פי המקובל גם חכמים ממנו. אין סיבה לחשוב שאליהוא ישב שם לבדו. ישנם בספר רמזים לכך שבמקום נאסף קהל אנשים, אולי קהל גדול, והם האזינו לוויכוח הלוהט, לטענותיו השונות של איוב נגד הקב"ה ולטענות הרֵעים נגד איוב. השתיקה שנפלה במקום הייתה צפויה להביא את הקהל הנוכח להרשיע את הקב"ה או להרשיע את איוב. אליהוא (הנכתב לעתים בספר: 'אליהו' בלא אל"ף מסיימת) קינא לכבודו של ה'. הוא קינא גם לזכותו של איוב, שלצדקת דבריו האחרונים היו עדים רבים, ואף המקרא מעיד עליו שהיה תם וישר, ירא א-לוהים וסר מרע. השתיקה וחוסר המעש הביאוהו להעז פניו במקום גדולים, ולבקש נתיב שבו ניתן להבין את קיומה של מידת הדין גם כלפי אדם ישר דרך, וזאת מתוך הנחה שאין מי מאתנו מושלם ללא חטא וללא סכנת חטא ונפילה לתהום. כל אלה הביאוהו לבקש נתיב שבו תבואר גם סבלנותו של שופט כל הארץ כלפי רשעים שדרכם מצליחה, לבקש נתיב שבו משפטו של שופט כל הארץ, הנראה לכאורה מעוות אינו אלא ציפייה להתגלות בעוצמה גדולה יותר של דיין האמת.
משני דברים נוספים בפרקנו יוכל הלומד להתרשם:
א. סבלנותו הרבה של אליהוא בעת שהזקנים, איוב ורעיו דיברו. היה לו מה לענות, אך הוא שתק. זקנתם וניסיון חייהם של איוב ורעיו היו אצלו סיבות לכבדם עד תום, עד שהם ישתקו ביוזמתם, בלא שהוא, הצעיר, יחתוך את דבריהם מפני דבריו.
ב. הכבוד לזקנים ולחכמתם לא גרר אצלו יראה, המובילה גם לאדישות, מן הצורך לקנא לאמת, לקנא לכבודו של הקב"ה ולכבודו של איוב עצמו. אך כל מי שחננו ה' במידת הקנאות לאמת יוכל ללמוד מאליהוא עד כמה גייס את כוח האיפוק וכוח השתיקה כדי שלא לפגוע בזקנים בעת שהללו נשאו את דברם.
צדקת איוב
בפרקו האחרון של נאום הסיכום מתאר איוב את חפותו מכל פשע העשוי להצדיק את מה שקרה לו. תיאור חפותו נותן לנו תמונה על החטאים העיקריים האורבים בכל דור ודור לאיש העשיר והחזק, שכולם חפצים בקרבתו.
א. הניאוף הוא חטא האורב לבעל הסמכות, למי שקשה לסרב לו, ובעיקר אם מדובר באישה, העלולה להיות חלשה יותר כלפי סביבתה. חטא הניאוף אורב לבעל הסמכות, משום שהוא מתקשה לקבל גבולות ואיסורים, שלא הוא עצמו קבע אותם כלפי סביבתו (ולא כלפי עצמו).
ב. עיוות המשפט כלפי החלש, ובעיקר כלפי העבד, הנחשב בחברה כ'אחר', כמי שאין לו זכויות משלו. משפט הצדק מניח מעצם טבעו שוויון בין הנידונים לפניו. אך ההנחה שעבד שווה לאדון והוא בעל זכויות כלפי האדון למרות שהוא קניינו של האדון וממונו, היא קשה ביותר לאדון.
ג. הרגישות המיוחדת לזכויותיהם של היתום והאלמנה עלולה להיות נוגדת את חוש הצדק ה'טבעי'. היא מוציאה את החזק והתקיף 'מקופח' בדינו, ובדרך הטבע הדבר קשה בעיניו. גם אי יכולתו לפעול לעתים בחוזק יד מחלישה בעיניו את כוחו, שעליו שקד כל ימיו.
ד. עיניו של העשיר והחזק מביטות פעמים רבות מעל לעולמם של קשי היום, והוא נוטה שלא לראותם כאנשים עם פנים אלא כצלליות מהלכות. הסבלנות שהוא מקצה אליהם עלולה להיות קטנה מכדי לדאוג להם לקורת גג, לבגד ולמזון.
ה. הוא בטוח בהצלחתו, ואינו נוטה לקבל באהבה ביקורת על דרכו. הוא עלול לנקום במבקרים אותו. יש לו גם נטייה לשמוח לאידם של מתחריו כדי להיוותר בבדידות מזהרת בצמרת.
ו. ביטחונו העצמי וגאוותו מרחיקים אותו בדרך ההיגיון מהיזדקקותו לקב"ה, וממילא מכל קשר חיובי אליו.
איוב מצהיר בפרק זה שהוא נקי מן העבירות הנזכרות. האם הוא צודק בכך או לא, הדברים יידונו בדברי אליהוא להלן. אך כל אדם באשר הוא עשיר, מכובד וחזק, חייב לקרוא פרק זה שוב ושוב כדי לדעת היטב ממה עליו להישמר.