בסיכום האישי של איוב את נפילתו הגדולה, האסונות והשחין שפקדו אותו, עם כל ייסורי הנפש וכאבי הגוף, כבר נדחקים הצידה יחד עם השבר והאכזבה מבגידת הרֵעים – העיקר כאן ממוקד בשתיים:
האחת היא ההשפלה, שאיוב חש מאותם נוודים, גנבים, שוכני נחלים ומערות, שכולם חוששים מפניהם, ושהוא עצמו לא נתן להם עבודה בשמירת הצאן מפני שאי אפשר לסמוך עליהם, והוא בז להם אפילו כעת, כאשר הם בזים לו ולועגים לו ומספרים זה לזה ב'נגינה': 'שמעת מה קרה לאיוב'? 'איך נפל לעפר האיש העשיר והשחצן הזה, שלא הסכים לתת לנו עבודה בצֹאנו'? 'תראו את השופט הזה המורם מעם, שהצדיק נושים וגבה חובות ממסכנים, וכולם השתחוו לפניו, זה שהסתכל על כולם מלמעלה למטה, ואיך א-להים הפיל אותו לאֵפר, מוכה שחין'?!
איוב חש ומבין איך מדברים עליו בכל מקום, אפילו בנחלים ובמערות, ואת ההשפלה הנוראה הזו הוא מתאר כשיא הסבל שעובר עליו.
והשנייה (שכבר שמענו ממנו עליה) היא המשטמה שהוא חש ביחסו של א-להים אליו, שמסר אותו ביד זה שמתעלל בו ('השטן'?!), והוא מתבונן בו במבט אכזרי. ושוב חוזר איוב במאמץ עליון ואחרון ללשון של פנייה ישירה:
"אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי! עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי! תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי! בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי"! (ל', כ-כא), רק כדי למקד את כל כוח האמונה בא-להים בתוך הייאוש הנורא מכל.
כך חש איוב את עצמו במבט מלמעלה, מא-להים, כמו במבט מלמטה, מהשוכנים בתחתיות ארץ, נתון בעומק ההשפלה, עם גודל המשטמה, בעולמו שחרב.
נקדים משהו מן המאוחר ונציין, שעל דבריו אלו יתחרט איוב בפירוש אחרי מענות ה' אליו "מִן הַסְּעָרָה" (ל"ח, א), וְיֹאמַר: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ – עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (מ"ב, ו). כלומר, ניחָם על טענת המשטמה האכזרית הפותחת במילים: "הֹרָנִי לַחֹמֶר – וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר" (ל', יט)!
ועוד נאמר כי אי אפשר לקרוא פרק זה בנאום הסיכום והסנגוריה של איוב על עצמו, בלשונו שלו, מבלי לשאול את השאלה הקשה – האם ייתכן, שהמעמד המכובד של איוב כשופט, והיחס המחפיר שלו (אפילו במצבו הנורא) לאנשים "בְּנֵי בְלִי שֵׁם" (ל', ח), עלובי חיים וחסרי כל, שחיים על גנבות ושוד כדי לשרוד, הוא הוא 'השטן' המקטרג עליו? ואיוב, אילו שמע שאלה כזאת, איך היה מתנפל עלינו?
באדיבות אתר 929