הבדידות והעלבון

 

בפרק השני של נאום הסיכום של איוב הוא מתאר מעט את ייסורי גופו, ומקדיש כמעט את כל הקינה לייסורי בדידותו ולעלבונות שהוא סופג. נוכל ללמוד מכאן היטב את חומרתה של הונאת דברים, את כוחם הקטלני של חיצי הלשון, את עוצמתו של כוח הדיבור שבפינו, של ה'שיימינג' הפושה בחברתנו ללא רחמים על חשד מוצדק ועל חשד פחות מוצדק.

מבין שורותיה של הקינה עולה ובוקעת השאלה, מה ראו רעי איוב, ואין כוונתי לשלושת רעיו שעסקנו בהם בהרחבה, אלא לשאר אנשי מקומו, להפוך את עורם ממכבדי איוב לבוזיו, לתוקעי סכינים בגבו בעת שעולמו חרב עליו, עם אובדן משפחתו, רכושו ובריאותו.

דומה, שאין מנוס מהמשך הקו שעלה בידינו בפרק הקודם. הכבוד הרב שקיבל איוב כשופט העליון בקהילתו (ושמא במרחב כולו), לא היה כבוד אמיתי. הוא לא היה אלא מעטפת דקה לפחד מן האיש העשיר והתקיף שעבדים סרים למשמעתו, האיש הבטוח כל כך בצדקת משפטו ובצדקת כל טענותיו. ברגע שהתמוטט, מצאו כל בעלי חובו מקום לגבות את חובם, את נקמתם ממנו. שמא חייב אותם בדין כדי לזכות יתום או אלמנה, אך לא בטוח שעשה זאת בצדק.

מה רבים הדברים שנוכל ללמוד מפרקנו על מעמדו הרופף של האיש העשיר והנכבד, הבטוח בצדקתו ובכוחו. לפתע הוא כמתעורר מחלום ומגלה, שידידיו הרבים אינם ידידי אמת. בשעת האמת הקשה אין לו בעולם אלא ידיד נאמן אחד, הקב"ה, העתיד להשיב את שבותו.

Volver al capítulo

Toldot: The Birthright - Lentil Stew Exchange

                 Esav comes home famished after a long day out in the field, and he is looking for something to eat. Yaakov has a kitchen brimming with good things, but he is missing one (spiritual) seasoning – and its name is Birthright. It seems that Esav, though, does not value the birthright’s spiritual benefits at all; moreover, he scoffs at its perceived importance. The transaction that emerges – the birthright in exchange for lentil stew – appears to be an excellent one, wherein all parties benefit and none lose out.

                Another point of view would be that the transaction is not equal or fair: Yaakov has the stronger position because he knows the value of the birthright that belongs to Esav. Esav believes that he is outwitting Yaakov and receiving a free meal, but Yaakov understands very well that he is acquiring – at no cost – something that is impossible to come by, even for all the money in the world.

                This “exchange” is reminiscent of ancient explorers and traders selling cheap colorful beads in exchange for gold and diamonds (to people who weren’t aware that these metals and stones were worth much more to these traders). Is this a fair deal?

                Most commentators assume that the transaction appears to be unfair. They rush to explain why Esav’s state of extreme hunger does not cancel the transaction, turning it into a contract that was signed under duress and thus invalid. They point out that even after Esav has eaten, the Torah clearly states “Esav scorned the birthright.” Others noted the difficulty arising from Esav’s acceptance of deal wherein he sells the birthright as a loss. They argue that there is additional monetary compensation that is not written in the text, i.e. Yaakov pays Esav in full for the birthright – the lentil stew is merely the symbolic act of the transfer.

            I would like to argue that, from the outset, the deal is a fair one. Deciding the question of the transaction’s fairness hinges on a key question: Does Esav sell the birthright out of his own free will?

It is important to determine whether the act was one of free will. But must we also determine whether Esav understood the significance of the birthright, and whether his motive for selling it is considered a reasonable motive for a reasonable person?

“Esav said: Here I am, going to die, and of what use is this birthright to me?” (Genesis 25:32).

The words that the Torah puts in Esav’s mouth are not connected to his immediate state of hunger. Esav’s words reflect a reasonable worldview, according to the Mishnaic Sages in Ethics of the Fathers: “Know where you came from, and where you are going”(3:1). Though Esav is young (fifteen years old), he constantly feels the dread of death which is looming. Awareness of death arouses thoughts of powerlessness, emptiness, and oblivion in Esav (See Hizkuni on Genesis 28:32). Kohelet also describes that “Man is going to his eternal home [i.e. the grave]” (Ecclesiastes 12:5) – he, too, faces the journey of life while constantl focusing on its endpoint, and minimizes the value of action and innovation. 

            What is the practical outcome of feeling constantly faced with oblivion? Esav concludes that the motto to live by is “eat and drink, because tomorrow we will die.” Being faced with death, according to Esav, dwarfs every possible achievement or acquisition that has an abstract or intangible aspect to it. He is left with survival as the highest value in life. Esav chooses to maximize hedonistic enjoyment of the moment. He chooses to view life as a one-time event to be used to its best advantage for man’s benefit.

            Yaakov’s ideological choice is the opposite of Esav’s: it places the moment of death as a an opportunity for self-reflection, a sensational insight that influences every moment of life, and which brings the question of eternity to the forefront. Minimizing the importance of the fleeting present moments defines the ability to make one’s mark– not only for the tangible benefit of the individual, but also as aan opportunity to leave a lasting legacy, one that may endure even after death. According to this approach, attaining eternal life occurs because of the unique memory that one  leaves behind—someone who invests in the future of his descendants, who endows his progeny with strength of character, knowledge, ideas, and insight.

            We can see that Yaakov and Esav have disparate worldviews that are rooted in different existential philosophical ponderings. From Yaakov’s perspective, Esav’s response seems ludicrous – and vice versa. All of these considerations point us to a transaction that is completely fair. The two parties consider the matterand express interest in the exchange as it stands. But now we find that what determines the fairness of a financial transaction is itself subject to a philosophical question: Does “taking advantage” occur only when one side is cognitively weaker, or does it also occur if he merely has faulty reasoning?  Is the determining factor freedom of choice and the awareness of free will, or is it some objective truth? The opinion claiming that Yaakov takes advantage of Esav requires that we view Yaakov’s outlook as superior, as does the midrash that describes Esav’s words as heretical. The liberal view would say that the transaction is fair because it involves the full and free consent of both parties, the crucial factor determining the validity of the deal.

            Contemporary legislative and legal systems debate about the definition of marriage. Marriage can be thought of as a legal connection binding a couple, a contract of which its content and obligations are subject to the full discretion and judgment of the connected parties. Alternatively, marriage can be viewed as a connection subject to a full, already-present system of rights and obligations of the two parties, ranging from sustenance to intimacy.

            It seems that the choice between these two systems touches on the ideological question of what is right. Is it right to impose values that seem worthy, or is it right to allow for space that will be filled in by reasonable, thinking people. Grappling with the idea of who has a grasp on truth is part of grappling with different values – the value of respect vs. the value of freedom. From the “values-based” outlook, Esav agrees to and wants the exchange. Additionally, Esav believes that the principles that apply to transactions need to be coherent within a worldview that values freedom – a worldview to which he subscribes, as we can see from his life decisions.  Esav’s philosophical stance is accepted; in Parashat Toldot, the Torah’s description presents the transaction as valid. Yaakov gains the birthright and the blessings, and Esav gains a lentil stew. 

        

Volver al capítulo

מי הוא רהב?

 

הרהב מוזכר מספר פעמים בתנ"ך. כך למשל בישעיהו: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נ"א, ט), בתהילים: "אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ" (תהילים פ"ט, יא), וכך גם באיוב: "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב" (איוב כ"ו, יב). מלבד במקרא לא מצאנו את השם רהב בספרות המזרח הקדום, אך מההקשר אנחנו יכולים לשער שיש קשר בין רהב ובין הפולמוס של המקרא עם התפיסות של המזרח הקדום.

רוב הפרשנים מסבירים שרהב הוא כינוי למצרים (כך למשל רש"י, אב"ע ורד"ק). לעומתם רמב"ן בפירושו לספר איוב מפרש שמדובר בים: "רהב - הים, והם הדגים אשר בתוכו, הגדולים, כדרך "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים" (תהילים ע"ד, יג)". כלומר ה' הרגיע את הים ואת היצורים שנמצאים בתוכו כאשר ברא את העולם. רהב בהחלט מתקשר גם אל התנין כפי שעולה גם מאיוב שמקביל בין רהב ובין נחש בריח (איוב כ"ו, יב-יג).

את המיתוסים על מלחמת האלים עם הנחש, הלויתן והים אנחנו מכירים מספרות המזרח הקדום. שם מופיע שהאלים הגדולים נלחמו במפלצות הים והצליחו למגר את כוחות העופל שאיימו על אלי היבשה. במקרא כמובן שכל זה אינו קיים, אך אנו יכולים למצוא בו הדים לתפיסות האלו. כך למשל איוב מתלונן לה' ואומר לו: "הֲ‍יָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר" (איוב ז', יב). בתפיסה של איוב התנין והים צריכים משמר מאת ה', כדי שהם לא ימרדו בו. 

הפחד מהים וממפלצותיו לא נעצר בימי קדם אלא המשיך גם לימי הביניים ואפילו עד היום. כך למשל הסיפור על המפלצת מלוך נס, שעדיין יש אנשים המחפשים אותה ואפילו הוצע פרס לאחרונה למי שימצא אותה. התנ"ך מדבר בלשון בני אדם ומתייחס למה שאנשים רגילים. כך התפיסות של המזרח הקדום הגיעו גם לתנ"ך, אך התנ"ך עידן אותן ולעיתים התפלמס איתן. כחלק מתיאורי הפאר והגדולה של ה' התנ"ך מייחס לו נצחון במלחמה עם מפלצות הים, למרות שמהתנ"ך עצמו עולה בברור שמלחמה כזו לא התרחשה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית א', כא) - ולא נלחם בהם, אלא הוא זה שברא אותם ושולט בהם!

בתמונה: מפה מימי הביניים. ניתן לראות בה בברור את המפלצות ששוכנות לתפיסתם באוקיינוסים.

(הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור)

Volver al capítulo

אל תהי דן יחידי

 

"וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי: בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי" (א-ד)

בפרקנו נושא איוב קינה על ימיו הטובים שקדמו למפולת. הוא אינו אומר דבר על עושרו הגדול, עבדיו ומקנהו הרבים שכלו בפשיטת הגדודים של שבא והכשדים ובאש שאחזה בצאן ובנערים, ולא על בניו הרבים שנהרגו באסון נפילת הבית. הוא אינו נושא קינה גם על בריאותו שחלפה ולא על כל דבר מתיאור הפורענויות שבאו לו מידי השטן בפרקים א'-ב'. קינתו עוסקת רק בכבודו הגדול, בסמכותו בעיני בני קהילתו ובמעמדו החברתי שאבדו. צא ולמד עד כמה יקר כבודו של איש זקן בעיניו, ועד כמה מצווים אנו לשמור עליו, וכמפורש גם בתורת ה' שניתנה לנו.

מן הפרק עולה פשר מעמדו הרם של איוב. איוב היה שופט, ואליו באה כל זעקה של יתום ואלמנה מפני עושקיהם. עוד עולה מן הפרק, שאיוב היה דן יחידי. גם אם ישבו עמו שופטים נוספים, איש מהם לא העז לחלוק על דבריו ועל מסקנותיו:

"לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי: אַחֲרֵי דְבָרִי לֹא יִשְׁנוּ וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי" (כא-כב)

אולי כאן מסתתר חטאו של איוב, שבשלו בא עליו הניסיון הקשה. שהרי כך לימדונו חכמינו (אבות ד', ח):

"הוא היה אומר: אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה"

גם אם נאמין לצדקת משפטו בדרך כלל:

"צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי:... אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ" (יד-טז)

שמא התקיים בו, ולו פעם אחת, בשל שיקול דעת מוטעה:

"אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא" (כ"ב, ט, מענה אליפז).

שמא בטחונו הגדול בצדקת משפטו הוא המביא אותו להטיח דברים קשים בשופטו, בקב"ה, שהרי אין כאיוב היודע משפט צדק מהו.

שמא כאן נחשפת חטאת איוב יותר מאשר בכל ההאשמות שהטיחו בו רעיו.

Volver al capítulo

בהלו נרו עלי ראשי

"מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי, בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ" (איוב כ"ט, ב-ג) 

 

ילקוט שמעוני, איוב כט, סימן תתקטז

למה הולד דומה במעי אמו? 

מקופל ומונח כפנקס, ושתי ידיו על שני צדעיו, ושני אציליו על שתי ארכובותיו, ושני עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, פיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי, שמא יהרוג את אמו.

וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לעמוד אפילו שעה אחת.

ונר דלוק (מונח) לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "בהלו נרו עלי ראשי" (איוב כ"ט, ג). ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא.

ואין לך ימים שאדם שרוי בהם בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם" (שם, ב).

 

 

 

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

מצבו של עם ישראל בגלות

Volver al capítulo

מה נמלצו

 

מַה נִּמְלְצוּ אִמְרֵי חָכְמָה   מִנֹּפֶת צוּף מָתוֹק טַעְמָהּ
לֹא תְסֻלֶּה בְּאַחְלָמָה   וְאַבְנֵי גָבִישׁ וְרָמָה
מְאֹד רָמָה וְנֶעֱלָמָה   וְנֶעֱלָמָה וּמְאֹד רָמָה
נֶאֱמָן לְיִשְׂרָאֵל   חֹק אֵל שָׂמָהּ
נְתִיבָהּ שָׁלוֹם וּשְׁבִילָהּ   מֵעֵץ הַחַיִּים שְׁתוּלָה
עַל לוֹמְדֶיהָ חֵן מַעֲלָה   נֶגְדָּם לְמָגֵן הִיא קָמָה
חֶמְדָה גְנוּזָה וְיָפָה   לִפְנֵי תֵבֵל הִיא נִשְׁקָפָה
אִמְרַת ד' צְרוּפָה   סָכָל וּפֶתִי מַחְכִּימָה
מֵאֶרֶץ מִדָּה אֲרֻכָּה   וְלֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ
אֱלֹהִים הֵבִין אֶת דַּרְכָּהּ   וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ


פיוט זה הינו פיוט לשמחת תורה המושר בפי יהודי בבל. הפיוט, שבמרכזו עומד שבח לתורה, מביא כינויים שונים שבהם נתכנתה התורה בפי דמויות מן המקרא ובפי חכמים. הפייטן העלום עושה שימוש רב בפרק כ"ח מאיוב ומשבץ אמירות שונות על החכמה המופיעות שם, כמו גם שיבוצים מתהילים.


מתוך אתר "הזמנה לפיוט"

Volver al capítulo

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת

Volver al capítulo

אטימות לדברי המסכן

Volver al capítulo

והחכמה מאין תבוא

 

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה: אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ: אֱ-לֹוהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ: ... אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ: וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (כ-כח)

בפרק זה מסתיים מחזור הוויכוח השלישי של איוב עם רעיו. מחזור זה אינו שלם. מענה אליפז במחזור השלישי הוא מענה שלם ומלא בתוכן. מענה בלדד הבא אחריו הוא מענה קצר ביותר, אין בו חידוש גדול, והוא שב בקצרה על דברי אליפז במחזור הראשון. מענה צופר כלל אינו קיים! אפשר (כך שמעתי בצעירותי ממו"ר הרב יואל בן נון) שאיוב עונה בפרקנו לטענת צופר שכבר אינה נשמעת, והיא מובלעת בדבריו של איוב העונה לו. בשני המחזורים הראשונים דיבר צופר בשמה של החכמה, ולא כאליפז שהתיימר לדבר בשמה של הנבואה ולא כבלדד שדיבר בשמה של מסורת אבות. וכך אמר שם צופר:

"וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱ--לוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה...: הַחֵקֶר אֱ--לוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא: גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (י"א, ה-ט)

הא-ל אינו מדבר עם האדם. על האדם מוטל למצוא את התשובות מחכמתו שלו. כך גם במענהו השני:

"וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר: לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי: מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי" (כ', א-ג).

איוב במענה בפרקנו סותר את דברי צופר. החכמה אינה באה לאדם מקרבו. מקומה רחוק ונסתר. א-לוהים יודע את דרכה והוא המנחיל אותה לאדם. הוא שלימד את האדם, שהחכמה והבינה הן יראת ה' וסור מרע, וכנאמר על איוב בתחילת ספרנו:

"אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ--לֹוהִים וְסָר מֵרָע" (א', א)

כאן, במשפט זה, תם הוויכוח עם הרעים, ונפתח מסע שיבתו הארוך של איוב אל א-לוהיו.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.