אחריות ה' על עולמו
לעומת התיאוריה של בלדד, כי הא-ל הדר במרום אמנם עושה חסד לשלוח אורו לכל היצורים, אבל לא איכפת לו גם אם גדודיו שודדים ורוצחים כאות נפשם כי הניח להם חופש פעולה ואינו אחראי לצדק ומישרים; לעומת צמצום זה של שלטון כולל פעיל מא-לוהים, היושב על כיסאו בשמים וצדקתו כאילו מתבטלת בארץ מתחת, מתקומם איוב עוד פעם בלעג שנון וכדי ליתן יתר תוקף לתלונתו הוא הופך את השיטה ונעשה מצדו למקנא קנאת המנהיג העליון נגד המעיזים להכחיש את התעניינותו בעולם התחתון בכלל, רק למען הצדיק אותו. הוא טוען:
מה עזרת ללא כוח, אתה הסניגור בלי חכמה לא-לוהים, מה עזרת לו בעשותך אותו למושל חסר כוח בעולמנו? במה הושעת לו, אם זרועו בלי עוז? ומה בזה העצה ממך והתושייה לרבים? (ב-ג). אל מי אתה מדבר ואיך היא הנשמה בקרבך המרשה לך לדבר דברים מסולפים כאלה? (ד). הכוונה הזאת בשאלת "ונשמת מי יצאה ממך" (ד) מתבלטת על ידי קריאת איוב אחרי כן בניגוד לזה בלשון שבועה: "כי כל עוד נשמתי בי" (כ"ז, ג) אנוכי לא אעשה שקר בנפשי כמוכם.
הרעיון הנשגב בנאום איוב הוא, כי הנשמה שבאדם, השכל והרגש שניתנו לו, הם העירבון היותר חזק והראיה היותר ניצחת לשלטון החסד שאינו פוסק מאת הא-לוהים, והרי רק מטעם זה אינו מבין את העוול שנעשה לו ולכל המקופחים.
איוב מזכיר כמה ממעשי גבורותיו של ה', וטוען שהם רק מעט מפעולותיו, ואיך נוכל לקבל דברי גנות, צמצום, על יכולתו?
סוף דבר: אין להסיר מה' את האחריות על מעשי עולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
בריאת העולם מנקודת מבטו של איוב
בפרקנו מתאר איוב, כהמשך לתיאוריו של בלדד, את 'רעם גבורותיו' של הקב"ה, בורא העולם.
"הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם: עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן: נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה: צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם: מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ: חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב: בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ" (ה-יג)
תיאורו של איוב מתרכז בחלק של מעשה הבריאה המתואר בספר בראשית ביום השני (השמים והמים העליונים) וביום השלישי (המים התחתונים ותהומותיהם). הוא מתאר את התבוננותו החודרנית של הבורא בשאול ובאבדון, את קיומם הרופף של הארץ ושל 'הצפון' החשוך ואחר כך את קיומם הרופף של השמים על עמודיהם. הוא מתאר את המים הרבים שבמרחבי האינסוף ואת נצחונו של הבורא על הים ועל שרו – רהב. הוא מתאר גם את בריאתם של יצורי השאול האימתניים, הרפאים ולוויתן נחש הבריח (ראה ישעיהו כ"ז, א).
איוב מתרכז בבריאה הבלתי מושגת, המפחידה, מטילת המורא. הוא שב אל עיקרי טענותיו הראשונות, שה' ברא את העולם כדי להטיל עליו את חיתתו, ולא כדי להצמיח ממנו ישועה. דבריו הם המשך טבעי לדברי בלדד שקדמו לו. בלדד טען שנכון מצדנו לירוא את הא-ל. איוב רואה זאת מזווית שונה – עד כמה לא צודק הא-ל, שלא ברא את העולם אלא להטיל עליו את פחדו.
לא הביאו בחשבון, לא בלדד ולא איוב, עד כמה הצמיחה החיובית, הנותנת תקווה, אף היא חלק ממעשה הבריאה.
צופר והחכמה הנעלמת
איוב שופך מילים לַשָוְא, דורש תשובות על משמעות חייו מפי א-לוהים, ומבקש לשחרר אותו מהם. "מי יתן תבוא שאלתי, ותקותי יתן א-לוה – ויֹאֵל (=ויתרצה) א-לוה וידַכְּאֵני (=יָמית אותי), יַתֵר (=ישחרר) ידו ויבַצעֵני (=ויחתוך חיי)" (ו, ח-ט), אך אילו באמת היה הא-לוה מקבל את הבקשה ומדבר עם איוב, אולי היה איוב מבין כמה לעג ובושה יש בדבריו. "ואולם מי יתן א-לוה דַבֵּר, ויפתח שפתיו עמך – ויַגֶד לך תַעֲלֻמוֹת חכמה..." (י"א, ה-ו).
תרומתו של צופר לוויכוח ברורה – יש לא-לוה חוכמה נעלמת, 'תורת סוד', שאילו ידענו אותה, אילו גילה לנו הא-לוה טפח ממנה, היינו מבינים למה קורים לנו מקרים קשים ואסונות, ובעיקר היינו מבינים שכל רע שקורה לנו הוא רק מעט מאד ממה שמגיע לנו, כי הוא ברוב חסדו לא פוקד עלינו את כל חטאינו, ולא נוהג עמנו במידת 'הדין', אלא עוזב את כובד עניינו ומתעלם מרוב פשעינו, ורק כאשר אנחנו 'גודשים את הסאה' הוא פוקד עלינו – "וְדַע – כִּי יַשֶּׁה (=יעזוב ויתעלם) לְךָ אֱ-לוֹהַּ, מֵעֲוֹנֶךָ" (=מרוב חטאיך)!
למשל, כמה פעמים עושים נהגים שטויות בכבישים, ולא קורה להם כלום? ולמה, בפעם המאה או המאתיים, כשקורה דבר, ועדיין רק פציעות, ממשיכים אחר כך לעשות אותן השטויות? ועל מה בדיוק בוכים כשקורה אסון?
למשל, כמה פעמים גבר מכה או מטריד אישה עד שהיא מעזה להתלונן? כמה פעמים גבר או אישה נענשים מן השמים על בגידות וניאופים? וכאשר קורה אסון – האם הם יודעים על מה ולמה?
כמובן, איוב יפריך גם את סוד החוכמה הנעלמת מפי צופר (אבל לא נקדים את המאוחר).
ואז חוזר צופר אל המסלול הדתי הידוע, כי ידיעת הסוד של החוכמה הנעלמת היא רק משאלת לב, ומי באמת יודע ומבין פלאי הבריאה וסודותיה?
מה נותר לצופר להציע לאיוב?
אליפז ששמע קול מן הדממה הציע לאיוב לקבל עליו את הייסורים באהבה, ואז יחזור ויחון אותו א-לוה בשלום ובברכה גדולה (ה, יז-כו) – בלדד, שדיבר בשם המסורת מדור ראשון והציב את משפט הצדק במוקד, הוסיף תנאי: "אם זך וישר אתה" (ח, ו), ואילו צופר עם סוד החכמה הנעלמת דרש מאיוב לחזור בתשובה (יא, יג-יט), להכין את הלב, להרחיק את הרוע ולפנות לא-ל בהכנעה, ולא בחוצפה. ואז יוכל איוב לרבוץ במנוחה, בחיים ולא בקבר, וכולם יראו שהא-ל חלילה לא רודף את איוב, ולא מתנכל אליו.
באדיבות אתר 929
הרשעים האמיתיים
איוב לא משיב במענה הזה לכתב האישום המזעזע שהגיש אליפז - זה שמור לסוף!
כהמשך רצוף לחושך המכסה אותו (כ"ג, יז) ואת העולם כולו, חוזר איוב למבט הכללי על רשעים מצליחים, אלה הדורכים באמת על יתומים ואלמנות, אביונים ועבדים, אלה שאליפז וצופר כאילו לא רואים, ושגם הא-ל הרואה הכל גם "בעד ערפל" (כטענת אליפז; כ"ב, יג), לא מתערב "בפעלם" - והשאלה הגדולה היא: למה?
מַדּוּעַ מִשַּׁ-דַּי לֹא נִצְפְּנוּ (=נגזרו) עִתִּים [לעשות דין ברשעים]?
וְיֹדְעָו [1] (=נביאים וחוזים) לֹא חָזוּ יָמָיו (=מתי יום הדין הגדול)? –
[והרשעים בינתיים] –
גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ –
חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ, יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה –
[שודדים] יַטּוּ אֶבְיֹנִים מִדָּרֶךְ, יַחַד חֻבְּאוּ (=התחבאו) עֲנִיֵּי אָרֶץ;
הֵן (=כמו) פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ [רשעים] בְּפָעֳלָם,
מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף, [אל ה]עֲרָבָה לוֹ (=לַטֶרֶף), [לשדוד] לֶחֶם לַנְּעָרִים.
[אבל אפשר שפסוק זה כבר עובר לתיאור הסבל] [2] –
הֵן (=כמו) פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ [אביונים] בְּפָעֳלָם,
מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף, [אל ה]עֲרָבָה לוֹ (=לַטֶרֶף) [למצוא] לֶחֶם לַנְּעָרִים;
בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ (=בשדה זרים) יִקְצוֹרוּ, וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ (=יאספו לֶקֶש) –
[עניים ועבדים] עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה;
מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ, וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר!
תיאור זה של אביונים וחסרי הכל בשדות של אחרים מתאים מאד להמוני העבדים בשדות הכותנה, התבואה והמטעים במדינות הדרום באמריקה, לפני מלחמת האזרחים, ערומים בגשם ובקור, חשופים לזרמי המים, בעודם מחבקים רק את הסלעים כדי שלא יישטפו בזרם; בהמשך (אחרי פסוק אחד שחוזר לרשעים), מופיע ההמשך של סבל העבדים בקיץ, כשהם ערומים, רעבים וצמאים, בעודם קוצרים ונושאים על גבם עומרים של תבואה, ודורכים יין ושמן.
בניגוד לעבדי בית ומשפחה [3] העבדות האכזרית ביותר בכל ההיסטוריה תמיד התרחשה בשעבוד המוני - אלפים ורבבות של עבדי מכרות או שדות, והיא הייתה הרקע למאורעות ששינו את ההיסטוריה, כמו יציאת מצרים, מרידות גדולות של עבדים (ברומא ובעירק), ומלחמת האזרחים בין הצפון לדרום באמריקה.
[חוזר לרשעים] –
יִגְזְלוּ מִשֹּׁד (=מיניקת שַד) [תינוק] יָתוֹם, וְעַל (=ועוֹלָל) עָנִי יַחְבֹּלוּ!
[חוזר לסבל עניים ועבדים, הפעם בקיץ] –
עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ, וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר;
בֵּין שׁוּרֹתָם [של זיתים] יַצְהִירוּ (=יפיקו שמן, יצהר),
יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ (=בעודם צמאים);
מֵעִיר [כבושה] מְתִים (אנשים) יִנְאָקוּ, וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים (=פצועי דקירה) תְּשַׁוֵּעַ –
וֶאֱ-לוֹהַּ? –
לֹא יָשִׂים (=לא יתערב) [לעצור] תִּפְלָה (=תועבה)!
הֵמָּה (=הרשעים) הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר (=אנשי חושך),
לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו [של הא-ל], וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו –
לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ, יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן,
וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב [במחתרת];
וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף (=לילה), לֵאמֹר:
לֹא תְשׁוּרֵנִי (=לא תְזָהֶה אותי) עָיִן, וְסֵתֶר (=מַסֵכַת) פָּנִים יָשִׂים;
חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים [לגזול ולהרוג],
יוֹמָם, חִתְּמוּ (=בבתים חתומים) לָמוֹ (=יסתתרו להם), לֹא יָדְעוּ אוֹר –
כִּי [פושעים] יַחְדָּו, בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת (=פוחדים מאור בוקר),
כִּי יַכִּיר (=יִראֶה) [בבוקר] בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת [אם מְזָהים אותו].
אחרי שתיאר איוב חוסר התערבות ברור של הא-ל במה שקורה בעולם בו רשעים מצליחים, וכנופיות פושעים פועלות ביום ובלילה, בגלוי ובסתר, מתחיל איוב לקלל את הרשעים ואת הפושעים, כפי שהא-ל היה צריך לקלל אותם, וכפי שאיוב מצפה ומאחל, שיקרה להם -
קַל (=נשטף) הוּא (=הרשע) עַל פְּנֵי מַיִם, תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ,
[יחיה בשממה] – לֹא יִפְנֶה [לחיי ברכה] דֶּרֶךְ כְּרָמִים;
צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג, [וכך יקרה לאלה אשר] שְׁאוֹל חָטָאוּ;
יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם (=משפחה בה נולד), מְתָקוֹ רִמָּה [בקבר],
עוֹד לֹא יִזָּכֵר, וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ [יבש] עַוְלָה (=רשעה);
רֹעֶה (=חי עם אשה) עֲקָרָה לֹא תֵלֵד, [וכשימות], וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב [לה].
[ואם רשע יתאושש ויתחזק] –
וּמָשַׁךְ אַבִּירִים בְּכֹחוֹ, יָקוּם וְלֹא [גם כשלא] יַאֲמִין בַּחַיִּין;
יִתֶּן לוֹ [הא-ל, לקום] לָבֶטַח וְיִשָּׁעֵן, וְעֵינֵיהוּ [בעודו צוֹפֶה] עַל דַּרְכֵיהֶם –
[ראוי לא-ל להתערב, כדי שיראו כולם איך הרשעים] –
רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ (=ואינם), וְהֻמְּכוּ (=והושפלו) כַּכֹּל יִקָּפְצוּן (=יֵעָקְרוּ),
וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת [שנקטף], יִמָּלוּ (=יִבּוֹלוּ).
וְאִם [הא-ל] לֹא [מתערב] אֵפוֹ –
מִי יַכְזִיבֵנִי (=יוכל לומר שכיזבתי)?!
וְיָשֵׂם (=ומי ישים) לְאַל (=לאַיִן) מִלָּתִי?!
______
[1] אבי-מורי ז"ל (ארץ המוריה - פרקי מקרא ולשון, עמ' 281-278) פירש: 'ויודעו הצדיק לא ראה את ימיו הטובים'.
[2] כך פירש אבי-מורי ז"ל, ארץ המוריה, עמ' 275-274.
[3] ראו בפרק על העבדות בהיסטוריה, בתוך: 'מקראות' לפרשת משפטים.
באדיבות אתר 929
למצוא דרך לאלוקים
איוב לא יודע איך מגיעים - הוא מבקש ומתחנן למצוא את הדרך, ולנהל משפט הוגן!
יש כאן שלב נוסף בהתפתחות המדהימה של שאיפת איוב העמוקה ביותר, ושוב, הביטוי המוביל הוא "מי יתן" - תחילה השאיפה להיגאל מן הייסורים במוות מהיר וקל, ולבסוף, השאיפה למצוא דרך לא-לוהים כדי להיגאל מן הייסורים ולחיות.
מעניין מאד לגלות, שצופר הנעמתי השתתף בתהליך, ואף שהתכוון להוכיח את איוב וללמדו מעט מן החכמה הנעלמת - איוב לקח את דבר צופר והפך את כיוונו - ולבסוף זה גם יקרה!
"מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי, וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ - וְיֹאֵל (=ויתרצה) אֱ-לוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי (=וימית אותי) - יַתֵּר (=ישחרר) יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי (=ויחתוך את חיי) - ...מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל? וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי"? (ו', ח-יא);
דברי צופר: "וְאוּלָם, מִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ דַּבֵּר, וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ - וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה... וְדַע - כִּי יַשֶּׁה (=יעזוב ויתעלם) לְךָ אֱ-לוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ"! (י"א, ה-ו);
תגובת איוב: "מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי, תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב [חֲרוֹן] אַפֶּךָ, תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי (=תִפקדֵני לטובה)... [ואז] תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ - לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף" (י"ד, יג-טו);
"מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ (=יֵחָקְקוּ) - בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת, לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן - וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם" [לְסַפֵּר צדקתי] (י"ט, כג-כה);
"מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ, אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ; אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט, וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת; אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי, וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי... שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ, וַאֲפַלְּטָה לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי"! (כ"ג, ג-ז);
איוב גם מבין, שמישהו חוצץ בינו לבין הא-ל, ואם רק יצליח להבקיע את המחיצה, הא-ל יבין אותו, והוא יבין "מַה יֹּאמַר לִי", ולא רק שלא יריב עמו בכוח, אלא אף ייתן לו כוח להיפטר "לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי", זה ('השטן?!) שמתעלל בו, ואי אפשר לדעת למה.
ועם כל זה, הייאוש עדיין מכסה את רצפת התודעה של איוב, כי הוא לא מוצא שום דרך להבקיע, ו'לעלות בחומה' - "הֵן קֶדֶם (=מזרח) אֶהֱלֹךְ, וְאֵינֶנּוּ - וְאָחוֹר (=מערב), וְלֹא אָבִין לוֹ - שְׂמֹאול (=צפון) בַּעֲשֹׂתוֹ [את דַרכּוֹ] וְלֹא אָחַז (=אֶחֱזֶה), יַעְטֹף (=יִפנֶה) יָמִין (=דרום) וְלֹא אֶרְאֶה" (כג, ח-ט), ולכן, החושך מכסה את איוב, "וּמִפָּנַי כִּסָּה אֹפֶל" (כ"ג, יז).
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
גַּם הַיּוֹם [1] [אשפוך] מְרִי שִׂחִי,
יָדִי כָּבְדָה עַל [גַבֵּי] אַנְחָתִי.
מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי [מקום א-לוה] וְאֶמְצָאֵהוּ, אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ (מכון כסאו) –
אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט, וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת –
אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי, וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי!
הַבְּרָב כֹּחַ יָרִיב עִמָּדִי?
לֹא, אַךְ הוּא יָשִׂם בִּי (=כֹּח) –
שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ, וַאֲפַלְּטָה (=ואֶנָצֵל) לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי (=המתעלל בי).
הֵן קֶדֶם (=מזרח) אֶהֱלֹךְ, וְאֵינֶנּוּ – וְאָחוֹר (=מערב), וְלֹא אָבִין לוֹ –
שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ [את דַרכּוֹ] וְלֹא אָחַז (=אֶחֱזֶה),
יַעְטֹף (=יִפנֶה) יָמִין (=דרום) וְלֹא אֶרְאֶה!
כִּי [הוא] יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי, בְּחָנַנִי (=ואם יבחן אותי), כַּזָּהָב אֵצֵא –
[כי] בַּאֲשֻׁרוֹ (=בעקבותיו) אָחֲזָה רַגְלִי, דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָט (=לא נָטיתי ממנה);
[שמרתי] מִצְוַת שְׂפָתָיו וְלֹא אָמִישׁ (=לא סַרתי ממנה),
מֵחֻקִּי (=ממנהגי) צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו.
וְהוּא בְאֶחָד (=בגְזֵרָתו המוחלטת), וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ –
וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה [כרצונו], וַיָּעַשׂ!
כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי (=מכסת יִסוּרַי), וְכָהֵנָּה [מכות] רַבּוֹת עִמּוֹ –
עַל כֵּן מִפָּנָיו אֶבָּהֵל, אֶתְבּוֹנֵן וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ!
וְאֵ-ל הֵרַךְ לִבִּי (=הפחיד אותי), וְשַׁ-דַּי הִבְהִילָנִי;
כִּי לֹא נִצְמַתִּי (=נפרדתי) מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ, וּמִפָּנַי [את הכל] כִּסָּה אֹפֶל.
___
[1] מכאן מסתבר, שהוויכוח נמשך ימים רבים, כפי שכתב עמוס חכם ב'דעת מקרא'.
באדיבות אתר 929
אבנים שחקו מים - פשט ודרש
"אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבָדְתָּ" (יט)
הפסוק, על פי פשוטו, מבטא את ייאושו של איוב:
לפי חלק מהפירושים, האבנים הנשחקות לנצח מסמלות את אבדן התקווה: "וכמו אבנים, אשר המים שוחקים מה מהם כאשר יעברו עליהם בתמידות, הנה המעט הנשחק לא תשוב למקומו; וכמו הספיחים של עפר הארץ, אשר המה ממעל, הנה בבוא שטף מים הלא בקל תשטוף אותם ולא יוחזרו למקומם; ודומה להם האבדת תקות האדם, כי לא יקוה לשוב לקדמותו אחר המיתה" (מצודות).
"אין תקווה ואין סיכוי לאדם כנגד כוחות הבלאי שבטבע, והוא יאבד ויכלה כאבן זו המתפוררת מפני המים הזורמים עליה" (הרב יעקב מדן, דף קשר מספר 756 - פרשת אמור ה'תש"ס).
לפי פירושים אחרים, דווקא לאבנים יש תקווה (כמו לעץ בפסוקים הקודמים), והן נזכרות כאן כניגוד לאדם: "אבנים אשר שחקו מים - בעברם עליהם תמיד, השטיפו ספיחיה של אבן ליהפך לעפר ולצמוח בו דבר... ותקות אנוש אינה כן, אשר מִשֶּיָּמוּת - אבדה" (רש"י, וכן מפרש המלבי"ם).
במדרש, בסיפורו של רבי עקיבא, הפסוק מבטא דווקא את ההיפך הגמור - דווקא את התקווה! : "מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי, למדני תורה! אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה" (אבות דרבי נתן נוסח א', פרק ו').
ר' עקיבא, כרועה צאן המכיר את עולם הטבע, למד משחיקת האבנים, שתמיד יש תקווה. גם אדם שליבו קשה כאבן, יכול בסופו של דבר להתרכך ולהבין את התורה שנמשלה למים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך