והחכמה מאין תבוא
"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה: אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ: אֱ-לֹוהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ: ... אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ: וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (כ-כח)
בפרק זה מסתיים מחזור הוויכוח השלישי של איוב עם רעיו. מחזור זה אינו שלם. מענה אליפז במחזור השלישי הוא מענה שלם ומלא בתוכן. מענה בלדד הבא אחריו הוא מענה קצר ביותר, אין בו חידוש גדול, והוא שב בקצרה על דברי אליפז במחזור הראשון. מענה צופר כלל אינו קיים! אפשר (כך שמעתי בצעירותי ממו"ר הרב יואל בן נון) שאיוב עונה בפרקנו לטענת צופר שכבר אינה נשמעת, והיא מובלעת בדבריו של איוב העונה לו. בשני המחזורים הראשונים דיבר צופר בשמה של החכמה, ולא כאליפז שהתיימר לדבר בשמה של הנבואה ולא כבלדד שדיבר בשמה של מסורת אבות. וכך אמר שם צופר:
"וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱ--לוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה...: הַחֵקֶר אֱ--לוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא: גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (י"א, ה-ט)
הא-ל אינו מדבר עם האדם. על האדם מוטל למצוא את התשובות מחכמתו שלו. כך גם במענהו השני:
"וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר: לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי: מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי" (כ', א-ג).
איוב במענה בפרקנו סותר את דברי צופר. החכמה אינה באה לאדם מקרבו. מקומה רחוק ונסתר. א-לוהים יודע את דרכה והוא המנחיל אותה לאדם. הוא שלימד את האדם, שהחכמה והבינה הן יראת ה' וסור מרע, וכנאמר על איוב בתחילת ספרנו:
"אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ--לֹוהִים וְסָר מֵרָע" (א', א)
כאן, במשפט זה, תם הוויכוח עם הרעים, ונפתח מסע שיבתו הארוך של איוב אל א-לוהיו.
איוב בימי שפוט השופטים היה
"וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי:... הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ" (א-יב)
הגמרא עוסקת רבות בשאלה באיזו תקופה חי איוב. חלק מתשובותיה היסטוריות וחלקן היסטוריוסופיות. נעיין באחת מהן הקשורה לפרקנו:
"רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, שנאמר: "הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו" (איוב כ"ז, יב), איזה דור שכולו הבל? הוי אומר: זה דורו של שפוט השופטים" (בבא בתרא ט"ו, ב).
הלומד תמה, מה ראיה יש כאן בשל פסוק אחד בספר הגדול, המזכיר את המילה 'הבל', לדורותיהם של 'שפוט השופטים', שלדעת רבי אלעזר הם הבל, בלא שהביא לכך כל ראיה מן המקראות?
שמא חז"ל, כדרכם במקומות רבים, הביאו את הפסוק שיש חידוש בדרשתו, אך הסתמכו בעיקר על פסוקי הפתיחה לפרקנו. הבה נשווה אותם לדבריה של נעמי בספר שנכתב על ימי 'שפוט השופטים', מגילת רות:
"וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי" (א-ב)
"וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א', כ)
נעמי תמשיך ותאמר "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי" (שם). היא תאשים את הקב"ה בצרותיה, ותטיל עליו את האחריות עליהן. שרשרת האסונות שקרתה לה אכן דומה לאסונותיו של איוב. בסופם היא נותרה ללא משפחה וללא רכוש. המגילה מסתיימת כספר איוב בנחמה לעת זקנתה ובתקווה חדשה, אך נעסוק בתלונות על הקב"ה:
"ואמר ר' יוחנן, מאי דכתיב: ויהי בימי שפוט השופטים? דור ששופט את שופטיו" (בבא בתרא ט"ו, ב).
שופטנו הוא הקב"ה, ורק לפניו נעמוד למשפט ולצדק. האומנם נוכל אנו, נעמי, איוב או כל אדם אחר לשפוט את שופטנו?!
ולגבי הקשר שראה רבי אלעזר לדברי איוב "ולמה זה הבל תהבלו" – ניתן ללומד להסיק לבדו את מסקנתו:
"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ--לֹוהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל:... כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱ-לֹוהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת י"ב, ז-יד).