עצת דניאל לנבוכדנצאר
פרק ד' עוסק גם הוא בגאוותו של נבוכדנצאר ובשליטת הקב"ה בעולם, באמצעות סיפור בו המלך הגדול נע הלוך ושוב בין שיא הכבוד האנושי ובין השפלה מוחלטת של חיים כחיה בשדה.
1. פרק ד הוא פרק יוצא דופן בספר ובמקרא - הפרק כולו מצוטט מפי מלך נכרי ומסופר מנקודת מבטו, ולכאורה היינו מצפים למצאו בדברי ימי בבל ולא בתנ"ך.
א. קראו את הפרק בתשומת לב, ונסו לעמוד על מטרתו ועל מסריו העיקריים.
ב. כיצד המסרים העולים מן הפרק משתלבים בסיפורים הקודמים בספר?
היעזרו גם במדרש המחבר באופן ציורי בין פרקי הספר:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן לג:
[וה' פקד את שרה]. זש"ה "וידעו כל עצי השדה כי אני ה'" וגו' (יחזקאל יז כד), מי הן עצי השדה? ר' יעקב בר אחא אמר אלו בני אדם, שנאמר כי האדם עץ השדה (דברים כ יט), "השפלתי עץ גבוה", זה נבוכדנצר. "הגבהתי עץ שפל", זה חנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש. "הובשתי עץ לח", זה בלשצר. "הפרחתי עץ יבש", זה דניאל.
2. בפס' כד מייעץ דניאל לנבוכדנצאר כיצד להימלט מן הגזירה. נסו לשער מדוע יעץ לו מה שיעץ. עיינו במקורות הבאים, מהן הדעות השונות ביחס לכוונתו של דניאל בנתינת העצה?
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א:
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ר' יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר: (דניאל ד') "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך" [לכן המלך עצתי תיטב עליך, וחטאיך בצדקה פדה, ואת עוונך בחנינת עניים, אז תהיה ארכה לשלותך].
שמות רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה כד ד"א ואלה:
... אמר לו: (דניאל ד) "מרי חלמא לשנאך ופשריה לערך". מי שדורש המקרא הזה עושה לדניאל מטיח דברים כלפי מעלה, שאמר לנבוכדנצר "מרי חלמא לשנאך", אין שונאו בעולם יותר מן הקב"ה שהחריב את ביתו והגלה את בניו, ועוד גם ישראל היו שונאיו והיה מקלל אותן, אלא נתן דניאל לבו כנגד הקב"ה ואמר מרי שבשמים הבא את החלום לשונאך זה.
אמר נבוכדנצר לדניאל ראיתי בחלומי ... כיוון שאמר לו החלום, אמר לו מה אעשה? היאך את מוליכני, אמר לו (דניאל ד') "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרוק".
אמר לו הקב"ה אני מסרתי את הצדקה לאברהם, שנא' (בראשית יח) "כי ידעתיו למען אשר יצוה" ואתה אומר לרשע וחטאיך בצדקה פרוק?! אלא אמר לנבוכדנצר עשה צדקה ופתח אוצרך שראה לישראל שיצאו ערומים מירושלים ולא היה בידם שוה פרוטה, לכך אמר לו שיעשה צדקה, פתח אוצרותיו והיה מפרנס לישראל י"ב חדש (דניאל ד) "ולקצת ירחין תרי עשר" וגו'.
שמע נבוכדנצר בת קול שהיו מתרגשין, אמר: הקול הזה מהיכן הוא? אמרו לו: אותן העניים שאמרת לתת להם חלק והיינו מחלקין להם י"ב חודש כמו שאמרת. אמר: אילולי נכסים שהיו לי מהיכן הייתי בונה כל המדינה הזאת לכבודי, שנאמר (דניאל ד) "ענא מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא", ואני מבזבז כל נכסים אם ילכו נכסי אין לי כבוד, נעל את האוצרות.
כיוון שאמר כך ענה אותו בת קול מן השמים שנאמר (דניאל ד) "עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל", מי גרם לו לישב בשלווה י"ב חדש? הצדקה. ומה אם הרשע כך ישראל על אחת כמה וכמה, הוי (ישעיהו נו) "שמרו משפט ועשו צדקה".
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
חיי היהודים בגלות
למעשה קידוש השם של דניאל בימי דריוש המדי ולנס שאירע לו יש דמיון למעשה קידוש השם של שלושת חבריו: חנניה, מישאל ועזריה בימי נבוכדנצאר ולנס שאירע להם (ג') . והדמיון בעניין גרר אחריו דמיונות לשון.
שתי הפרשיות של קידוש השם, זו של שלושת הנערים שם, וזו של דניאל כאן, השפיעו השפעה עצומה על מלכי הגויים - נבוכדנצאר ודריוש, ושניהם הביעו התפעלותם מאלקי ישראל, ואין לך קידוש השם גדול יותר מזה בקרב הגויים. כל גדולי המלכות שחשו אל כבשן האש ונכחו שם בצאת הנערים מהכבשן ללא פגע, ראו בעיניהם את גודל הנס שאירע. אמנם כאן - בפרשת גוב האריות - נכח רק המלך בלבד בעת שדניאל יצא שלם מגוב האריות, אך דריוש כתב אגרת לכל רחבי ממלכתו שאלקי דניאל הצילו מיד האריות בעשותו אותות ומופתים מופלאים.
שני סיפורי המעשים באים להמחיש לדורות את הסכנה שיהודי הגולה נתונים בה, אם מצד גזרות המלכות שיש בהן כדי להעבירם על אמונתם ודתם, ואם מצד קנאת הגויים בהצלחת היהודים.
עם זאת, שני הסיפורים מלמדים לדורות ש"אף בהיותם בארץ אויביהם" מתקיימת בהם ההבטחה האלקית: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" (ויקרא כ"ו, מד). וכשם שנתקיים בשלושת הנערים "כי תלך במו אש לא תכווה" (ישעיהו מ"ג, ב) כך נתקיים בדניאל "על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין" (תהילים צ"א, יג). בכולן נתקיימו דברי המשורר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהילים צ"א, יא). כל ההבטחות האלה נאמרו ליראי ה' ולבוטחים בו.
עם כל הדמיון בין הפרשות, מן הראוי לעמוד על ההבדלים שביניהן: מעשה כבשן האש ארע ככל הנראה זמן לא רב אחר שדניאל וחבריו סיימו חוק לימודם ונתמנו לתפקידים בכירים במלכות בבל. חנניה מישאל ועזריה היו בעת גזירת הצלם נערים צעירים לימים. ואילו סיפורו של דניאל בגוב האריות ארע אחר מפלת בבל, ואחר עליתו של דריוש על כסא המלכות. כאן דניאל הוא אדם זקן, בן שמונים שנה ומעלה. הכתובים כאן רומזים למערכת יחסים מיוחדת במינה ששררה בין דריוש לדניאל, יחסים של חיבה והערכה. תחילה בקש דריוש תחבולות למלט את דניאל מגורלו המר להיות מושלך לטרף האריות (טו), אחר כך פנה דריוש לדניאל ואמר לו "אלהך... הוא ישזבנך" (יז). דאגתו הרבה של המלך לגורלו של דניאל מוטעמת בפסוק יח, וביחוד בפסוקים כ-כא, המתארים את קימתו החפוזה של המלך עם אור השחר, כשהוא קורא וזועק בקול עצוב לדניאל המצוי באותה העת בבור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דניאל, עמ' קנה-קנז
גזרת דריווש
בפרק שלפנינו יש מספר קשיים, ביניהם: אם דריווש ידע, כפי שנראה מפסוק יז, שדניאל מתפלל, ולא רצה ברעת דניאל, איך גזר את הגזירה האוסרת להתפלל ל"כָּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ... לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא" (ח) – לכל אל ואדם מלבד אל המלך עצמו?
המפתח להבנת הפרק, לעניות דעתי, נמצא בדברי דניאל: "וְאַף קָדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת" (כג), ובפירוש בעל המצודות: 'ואף לפניך המלך לא עשיתי דבר השחתה, וכאומר הנה בדבר התפילה לא ייחשב למרד, כי אני ואתה חייבים בכבודו'.
דריווש, כפי שנראה לומר, הכיר בגדולת הקב"ה וברוח הקודש ששרתה על דניאל, מכיוון שיש להניח שהוא הכיר את ההיסטוריה הבבלית, ובפרט את אשר ארע בלילה של משתה בלשאצר (ה').
מכאן נראה שכאשר גוזר דריווש את הגזרה על התפילה וכולל בגזרתו את "כל אֱלָהּ" (ח), בעיני השרים הוא כולל גם את הקב"ה, אבל בעיני דריווש הקב"ה אינו "כל אֱלָהּ", אלא מעל לכל! נראה שהוא מאמין בהקב"ה שהוא נעלה מכל אלוהים, ורק כאשר מלשינים על דניאל ומצטטים לו את גזרתו בפניו הוא מזהה את התרמית. אלא שאין לו דרך לעקוף את דתי מדי ופרס.
דריווש רוצה להוכיח את עליונות הקב"ה, ולהראות שאין עבודתו יתברך נכללת בגזרת "כל אֱלָהּ". הוא רואה בניסיון של גוב האריות מבחן קריטי לטיעון הזה, ולכן הוא מסכים לו, אך גם מברך בכל ליבו את דניאל שבזכות התפילה יינצל.
לאחר שדניאל יצא בשלום, ואפילו לא נשרט, כפי שמתברר בהמשך, ברור שהוא לא עבר על דבר המלך. עכשיו יכול דריווש להוציא כתב לכל מלכותו על גדולתו של הקב"ה, כפי שהוכחה בנס זה, בניגוד לטענת השרים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
מדוע לא השתחוו חנניה מישאל ועזריה לצלם?
לאחר חלום הצלם, בונה נבוכדנצאר פסל גדול שכולו זהב. הפסל הגבוה מזכיר לנו את חטאה של בבל הקדומה - בניית מגדל שראשו בשמיים וכל תכליתו מרידה בקב"ה. חנניה, מישאל ועזריה מסרבים להשתחוות לפסל ומוטלים לכבשן האש. מסירות הנפש שלהם והצלתם הניסית היו לסיפור מכונן בעל השפעה דתית עצומה לדורות.
1. עיינו בתיאור הצלם, מהן מידותיו? כיצד הוא נראה? כיצד הוא מתייחס למסופר בפרק הקודם?
היזכרו בסיפור מגדל בבל (בראשית י"א), האם תוכלו למצוא קשרים בין מגדל בבל לפרקנו? מהי משמעותם לדעתכם?
2. סיפורם של חנניה מישאל ועזריה היווה דוגמא ומופת למוות על קידוש ה' לאורך הדורות, ורבים דנו בפרטי הסיפור ובסיבות להחלטת הנערים לנהוג כפי שנהגו.
מדוע לא השתחוו חנניה מישאל ועזריה לצלם?
עיינו בקטעים המצורפים מפסחים נ"ג ע"ב ומכתובות לג ע"ב ובראשונים המפרשים אותם. כיצד הם הבינו את הפרק? מאיזה פסוק הם מדייקים את פרשנותם? נסו לסמן לעצמכם את האפשרויות שעמדו בפני חנניה, מישאל ועזריה לאור הפרשנות.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג עמוד ב:
תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש [ולא עבדו עבודה זרה]
נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים [במכות מצרים], ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז) "ובאו ועלו בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך". אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, [ובכלל זאת כיון שנצטוו מה' להציק למצרים באו ונכנסו לתוך התנורים הלוהטים] אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה [שצריכים למסור נפשנו על כך ולהיכנס אף לכבשן האש].
תוספות פסחים דף נג עמוד ב:
מה ראו חנניה מישאל ועזריה - פ"ה מה ראו שלא דרשו "וחי בהם" ולא שימות בהן? וקשה, דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא [לכל הדעות] בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו [על] מצוה קלה? ומפרש רבנו תם דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו עבודה זרה הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו, ולכך קאמר "מה ראו". וכן משמע מדכתיב "לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע ד"אלהא" דידיה ו"צלמא" תרי מילי נינהו [שאלהיו והצלם שני דברים שונים הם]. ואתי נמי שפיר הא דאמרינן ב(כתובות לג:) "אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" ואי[ם] ע"ז הוה חס וחלילה שהיו משתחוים לו? ומיהו? לשון "פלחו" לא אתי שפיר. ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד ב:
דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא! [אילו היו מענים את חנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם]
חידושי הרמב"ן מסכת כתובות דף לג עמוד ב:
הא דאמרינן "אלמא נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא קאמר א"נ לאו ע"ז היתה אלא אנדרטא היתה ולכבודו של נבוכדנצר, ואף על גב דכתיב "לאלהך"- שאתה עושה אותו כאלוה קאמר. והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש? ואי ע"ז היתה היכי אמרינן מה ראו הרי אמרו יהרג ואל יעבור, ומשו"ה "נשאו ק"ו בעצמן" מצפרדעים וכו' לומר לך דהא קדושת השם בלחוד הוא דטעו בה אינשי וכע"ז דמיא להו ולקדש את השם בפני עמי הארץ עשו כן, ולא כדברי המפרש שהיה להן .להרוג את עצמן. ושוב מצאתי במדרש חזית "ששאלו ליחזקאל ואמר להם כך מקובלני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבר זעם אמרו לי' מאי את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר להון ומה אתון בעון אמרי ליה דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל", ע"כ באגדה, וזהו העיקר שהיו יכולין להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדש את השם היו מכוונים.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
החלום ופשרו
בפרק ב' אנו מתוודעים לנושא מרכזי נוסף בספר והוא רעיון ארבע המלכויות שימלכו בעולם קודם לגאולה, והאפשרויות השונות לזיהוי שלהן.
1. עיינו בחלום נבוכדנצאר המסופר בפרק ב', ונסו לעמוד על פשרו על פי הפשט: אספו את כל הפרטים מן הפסוקים, שימו לב שישנם פרטים שאינם נמצאים בחלום עצמו ונוספים מאוחר יותר עם פתרונו.
2. חלומו של נבוכדנצאר מזכיר לנו את חלום פרעה ופיענוחו על ידי יוסף (בראשית מ"א). נסו להשוות בין חלום נבוכדנצאר לחלום פרעה, עמדו על קווי הדמיון בין הסיפורים, שימו לב להבדל המרכזי- אפשרות הפעולה והתגובה האנושית הנובעת מפתרון חלום פרעה לעומת העדרה בחלום נבוכדנצר.
3. רעיון ארבע המלכויות שישלטו בעולם לפני בוא הגאולה המופיע בפרקנו ובפרק ז', העסיק פרשנים רבים לאורך הדורות. במיוחד הטרידה את הפרשנים זהותה של המלכות הרביעית, שאחריה תבוא הגאולה. עיינו במדרש ובדקו מהן ארבע המלכויות ומהי האבן, והשוו להשגותיו של ראב"ע על הזיהוי.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת תרומה סימן ו:
... ודניאל היה רואה ארבע מלכיות אלו ומתיירא, שנאמר "אתכרית רוחי אנה דניאל" (דניאל ז טו). ומה היה דניאל רואה? אלא כיון שראה נבוכדנצר את החלום, ודניאל בא ופתר לו, אמר לו "אנת הוא ראשה די דהבא" (דניאל ב לח), זו מלכות בבל. "ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מינך", "חדוהי ודרעוהי די כסף", זו מלכות מדי. "ומלכו תליתאי אחרי די נחשא די תשלט בכל ארעא" (דניאל ב לט), זו מלכות יון. ומלכו רביעאה תהוא תקיפה כפרזלא, רגליא מנהן פרזל ומנהון חסף, זו אדום. למה נמשלה בברזל ובחרס? אמרו רבותינו המלכות הרשעה הזו היא עתידה להשתמש במטבע של חרס. ד"א למה נמשלה בברזל ובחרס, אלא מה הברזל קשה כך המלכות הרשעה הזו קשה, ובחרס למה שעתיד הקב"ה לשברה כחרס, שנאמר ושברה כשבר נבל יוצרים וגו' (ישעיה ל יד), וראה מלך המשיח, שנאמר חזה הוית עד די התגזרת אבן וגו' (דניאל ב לד), אמר ריש לקיש זו מלך המשיח, "ומחת לצלמא על רגלוהי"(שם), לכל המלכיות שהן נתונות בצלם, ובזכות מה נמשל מלך המשיח באבן? בזכות יעקב, שנאמר "משם רועה אבן ישראל" (בראשית מט כד), "די מטורא אתגזרת אבן", שהוא מכלה את העולם כולו, שנאמר "והכה ארץ בשבט פיו" (ישעיה יא ד), באותה שעה ישראל יושבין בהשקט ובטח, שנאמר וישבו עליה לבטח (יחזקאל כח כו).
אבן עזרא דניאל פרק ב:
והכסף מלכות מדי ופרס ועוד אפרשה כי שיבוש גדול יש במספרם והנחשת הוא מלכות יון ותחלתם אלכסנדרוס מוקדון כאשר יפרש דניאל בדברי נבואותיו ... ואחר שהדבר כך יש לתמוה איך לא הזכיר דניאל מלכות ישמעאל ולמה לא היו חמש מלכיות ועתה אפרש דע כי אלכסנדרוס שהיה מלך יון הוא שהרג דריוש הפרסי כאשר יפרש דניאל גם הוא היה מלך ארם וארם
בעצמה היא כתים ... אם כן מלכות הנחשת הוא מלכות יון ומלכות ארם הוא מלכות יון ... ומלכות רביעאה זאת היא מלכות ישמעאל שפשטה בעולם כי שבו לתורתם כל פרס ומדי ושבא וסבא ומצרים ואפריקי ורבים מהודו ורובי מלכות כורש.
ר"מ זר כבוד (פירוש דעת מקרא לדניאל): הפרשנים שלפני ראב"ע הלכו בעקבות מדרשי חז"ל ומנו את ארבע המלכויות בבל, מדי ופרס, יון, אדום (רומי). היו בעלי מדרש ופרשנים שמצאו בחזיונות דניאל גם רמזים למלכות ישמעאל, אבל טענו שמלכות זו נחשבת בחזון כחלק מן המלכות הרביעית שהיא מלכות חצויה. ראב"ע חולק על תפיסה זו ומאחד את יוון ורומי (וחולק על הזיהוי של רומי עם אדום) ולדעתו המלכות הרביעית היא מלכות ישמעאל. בסוף פירושו מודיע הראב"ע שסיים את פירושו לדניאל בעיר רודוס בחשוון ד' תתקיו 10/1165 היתה
זו תק' מלחמות הצלבנים ויד המוסלמים היתה על העליונה בד"כ. יתכן שיש בזה הסבר לתפיסת ראב"ע את חזיונות דניאל.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
שמירה על הזהות
חלקו הראשון של ספר דניאל כולל את סיפורו של דניאל, שניתן לראותו כאבטיפוס של סיפורו של היהודי היחיד בגלות. בפרק א' נפרדים דניאל וחבריו מארצם ומעמם ועומדים בפני האתגר הגדול של קיום יהודי בחצר מלך נכרי, במנותק מארץ ישראל ומהעם היהודי.
1. בפס' ב מסופר שיחד עם הנערים נלקחו גם מקצת מכלי המקדש והם מונחים באוצרו של מלך בבל. מוטיב "גלות הכלים" הוא מוטיב חוזר בעל משמעות עמוקה המלווה את שלבי הגלות השונים, ואף את השיבה לארץ.
עקבו אחרי התיאורים השונים של גלות הכלים בדה"ב ל"ו,ה-ז; ירמיהו כ"ז,טז-כב; נ"ב,יז-כג. כיצד מקבילה גלות הכלים לגלות הנערים בפרקנו? עינו גם בדניאל ה',א-ג, כיצד משלים המסופר שם את התיאור בפרקנו?
2. כישרונותיהם ויכולותיהם של הנערים מתוארים בפירוט רב, אך כמעט ואין מידע על מוצאם: הם מוצגים בשמותיהם הפרטיים, ואפילו את שמות אבותיהם התנ"ך אינו מזכיר. על הנערים מופקד אשפנז שר הסריסים: סריס במקרא הוא גם מי שסורס ממש (ישעיה נ"ו ג-ה), וגם מי שממלא תפקיד שר, גם אם לא סורס בפועל.
עיינו בדעות השונות בעניין מוצאם וגורלם בגמרא בסנהדרין, עיינו בפסוקים אותם מצטטת הגמרא, ושימו לב למשמעות הנוספת שנותנת הגמרא לספר דניאל בסיום הקטע.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב:
"דניאל חנניה מישאל ועזריה" דכתיב בהו (דניאל א') "אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכלים בכל חכמה וידעי דעת ומביעי מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים".
מאי אשר אין בהם כל מום? אמר רבי חמא בר חנניא: אפילו כריבדא דכוסילתא לא הוה בהו.
מאי ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך? אמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק, ומן השיחה, ומן השינה, ומעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם, מפני אימת מלכות.
(דניאל א') "ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה", אמר רבי אליעזר כולן מבני יהודה הם. ורבי שמואל בר נחמני אמר: דניאל מבני יהודה, חנניה מישאל ועזריה משאר שבטים.
(ישעיהו ל"ט) "ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל". מאי סריסים? רב אמר: סריסים ממש, ורבי חנינא אמר: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם.
...בשלמא למאן דאמר סריסים ממש - היינו דכתיב (ישעיהו נ"ו) "בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות". אלא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם - מאי טוב מבנים ומבנות? אמר רב נחמן בר יצחק - מבנים שהיו להם כבר, ומתו.
מאי שם עולם אתן - לו אשר לא יכרת? - אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בצפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו.
3. סיפורם של דניאל וחבריו הוא הסיפור הראשון במקרא על נערים שבויים מארץ ישראל (למעט אזכור נערה שבויה בידי הארמים - מל"ב ה',ב). הנערים נמצאים בכלוב זהב בהיכל מלך בבל, נחשפים לתרבות הבבלית העשירה ועומדים בפני סכנה של מחיקה מוחלטת של זהותם. מה מבטא שינוי שמות הנערים בפרקנו? נסו להיזכר לאלו אנשים משנים שמות במקרא, מי משנה ומה הן הסיבות לשינוי [עיינו לדוגמא: בראשית מ"א,מה; מל"ב כ"ג,לד; מל"ב כ"ד,יז].
4. בחלקו הראשון של הפרק נלקחים ארבעת הנערים ומגיעים לארמון המלך בתהליך שאין בו בחירה או עמדה עצמאית. חלקו השני של הפרק מתאר את תגובתם למצב אליו נקלעו וניסיונם לשמור על זהותם ואמונתם. כמו כן מתוארת בחירתם להסתכן ולנקוט עמדה אקטיבית (אם כי בדרך של ערמה ולא התנגשות חזיתית) ולהימנע מלאכול משולחן המלך. סיפורם של דניאל וחבריו הוא סיפור ראשון הדן ביהודים החיים בנכר ומתנזרים ממאכלי הנכרים (לא ידוע לנו מה אכל יוסף בארמון פרעה, ולא מה אכלה אסתר בארמון אחשורוש), והוא מהווה מודל לשומרי כשרות לאורך הדורות.
א. מהן הסיבות האפשריות להימנעות הנערים מאכילת "פתבג המלך"? הביאו ראיות מן הפסוקים (שימו לב למשמעות המילה "יתגאל").
ב. עיינו במקורות הבאים, הנותנים זווית רחבה יותר להחלטה להימנע מלאכול את מאכלי המלך. מה מוסיף כל אחד מהמקורות להבנת התנהגותם של הנערים ומשמעותה להם ולדורות?
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן מג:
בא וראה מה בין הראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסים ע"י הקב"ה, שנאמר "והאלהים נסה את אברהם", וכן באנשי דור המדבר, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז ד), וכן הוא אומר "למען ענותך ולמען נסותך" וגו' (דברים ח טז), אבל האחרונים נתנסו על ידי האומות, שנאמר "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל" (שופטים ג
א), "הרי נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה", מאי מפני קושט סלה, מי נתנסה ועמד בנסיונות, וכן אתה מוצא בדניאל וחביריו כשגלו גזר עליהם הקב"ה שיאכלו לחם טמא, שנאמר
"ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם" (יחזקאל ד יג), עמד נבוכדנצר וקיים את הדבר, התחיל ואמר גוזר אני שיהו אוכלים מאכילה שלי, שנאמר "וימן להם המלך" וגו' (דניאל א ה), דניאל לא קיבל עליו, אלא אמר: אע"פ שגזר הקב"ה עלינו שנאכל לחם טמא, בקש לנסות אותנו, אלא נעשה שלנו, והקב"ה יעשה שלו, התחיל לומר לשר הטבחים: "בבקשה ממך נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרועים ונאכלה ומים ונשתה ויראה לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך וכאשר תראה
עשה עם עבדיך" (דניאל א יב יג), אמר להם: ואתם יכולים להתנסות ימים עשרה שלא לאכול לחם ושלא לשתות יין? אמרו לו הן, שאנו מבני בניו של אותו האיש שנתנסה בעשר נסיונות מן האלהים, זכותו תעמוד לנו, שנאמר "נס נא את עבדיך" (דניאל א יב), לא כבר מצאת אותנו עשר ידות על החרטומים, בזכות מי? בזכות אברהם, שנתנסה בעשר נסיונות...
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ט:
ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"