כשאתונה הביסה את פרס

 

לפי רבים מהמדרשים ירושלים ובית המקדש עוד לא נבנו בזמן המגילה, ואחשורוש הנזכר בה קדם לכורש [1]. אולם עמדה זו קשה מאוד במישור הפשט ההיסטורי, כי מנבואת ישעיהו (מה, א-ז) כמו ממהתעודות הפרסיות, ברור שכורש הוא שכבש את בבל, ולפני כורש ודָריָוֶש לא הייתה ממלכת פרס ומדי יכולה להשתרע "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ". נוסף על כך, בעזרא (ד, ה-ז) אנו מוצאים את סדרם של מלכי פרס: כורש, דָריָוֶש, אחשורוש ואַרתַחשַׁשׂתָא. סדר זה מתאים גם למה שאנו יודעים מתעודות ההיסטוריה הפרסית [2].

ההשערה המקובלת יותר היא, שאחשורוש של המגילה הוא בנו של דָריָוֶש, הנקרא במקורות היוונים כְּסֶרְכְּסֶס ובמקורות הפרסיים חַשַיַרשַ [3]. אכן, שם זה מזכיר מאוד את נוסח הכתיב בסוף המגילה: "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשרַש מַס עַל הָאָרֶץ" (י, א).

המגילה מספרת לנו רק אירועים פנימיים בשושן, בהיפוך לנהוג ברוב ספרי ההיסטוריה וגם במקרא, לספר בעיקר על המלחמות הגדולות – המשתה בשושן "בשנת שלש למלכו" נמשך חצי שנה (180 יום, ועוד 7; א, ד-ה) – אבל מה עשה המלך בחצי השנה האחרת?

ההיסטוריון היווני הירודוטוס הִרבָּה לספר סיפורים עסיסיים, רבים מטילים ספק במהימנות תיאוריו, ובכל זאת מרתק לגלות לפי תיאורו שכְּסֶרְכְּסֶס התחבט בשלוש השנים הראשונות אחרי מות דָריָוֶש, אם לצאת למלחמת עולם נגד אתונה, אחרי המכה הגדולה של אתונה בצבאו של דָריָוֶש בקרב מרתון [4]. המלך רצה לצאת למלחמה, גם כדי לנקום באתונאים, וגם מפני שלא ראוי שהשמש תזרח על מדינה שאיננה נתונה לשלטון הפרסים! אלא שיועץ זקן הרתיע אותו מהרפתקה זו. אז הופיעה אליו דמות בחלום חוזר ונִשנֶה, שדרשה ממנו לצאת למלחמה, והמלך הנרעש ביקש מהיועץ הזקן ללבוש את בגדי המלך, לשבת על כסאו, להירדם על משכבו, ולראות אם יבוא החלום הזה גם אליו. כל ניסיונות היועץ לחמוק מצו המלך לא הועילו, ואכן בא החלום גם אליו, וכך נתקבלה ההכרעה לצאת למלחמה.

מאז שקראתי לראשונה סיפור זה, נהניתי מאד מההקבלה המרתקת לרעיון של המן – ללבוש את בגדי המלך, לרכב על סוס המלך עם כתר מלכות (ו, ח-ט).

בשלב הראשון בנה כְּסֶרכְּסֶס גשר ענק של אוניות על מיצרי הבּוֹספּוֹרוֹס, והוביל את צבאו לניצחון אדיר בקרב היבשה עד שלכד את אתונה עצמה. כשהביאו הרצים את בשורת הניצחון לשושן, יצאה העיר בחגיגות צהלה ושמחה. בשלב השני, כאשר ניצחו האתונאים בקרב הימי בסַלַמיס, הביאו הרצים את הבשורה לשושן, ואנשי שושן קרעו את בגדיהם בחרדה גדולה[5].

הסדר במגילה הוא הפוך, תחילה מבוכה ואבל (ג, טו; ד, א-ג), ולבסוף צהלה ושמחה (ח, טו), כי נקודת המבט של המגילה היא יהודית, ולא פרסית. קשה מאד לדעת אם יש קשר בין תיאורי המגילה, שמתעלמים כליל מהמלחמות הגדולות, לבין סיפורי הירודוטוס, אבל קווי הדמיון בתיאורים, מפתיעים ביותר.

---------------------------------------

[1] עיינו במאמרו של י' מדן, 'מבוא למאמרו של ח' חפץ על מלכות פרס ומדי', מגדים יד, תשנ"א, עמ' 55-53.
[2] פרט לכנבוזי בנו של כורש שלא נזכר בעזרא, שכן לא היה לו קשר לבית המקדש ולירושלים. על כל הנושא ראו: ח' תדמור, ערך 'כרונולוגיה', אנציקלופדיה מקראית ד, ירושלים תשכ"ג, טורים 305-304.
[3] ראו למשל: מ"צ סגל, מבוא למקרא ב, ירושלים תשל"ז, עמ' 723; ג"ח כהן, פירוש דעת מקרא למגילת אסתר, מבוא, ירושלים תשל"ד, עמ' 6-4.
[4] כתבי הירודוטוס, ספר שביעי, 18-7.
[5] כתבי הירודוטוס, ספר שמיני, 54, 99.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

קץ הימים

 

הלשון "אחרית הימים" אין עניינו סוף הימים, סוף ימי ההיסטוריה האנושית, אבל עניינו הימים העתידיים, בסיום תקופה מסוימת.

ודומה בעניינו ובמשמעו גם בלשון "קץ הימין (=הימים)" (יג) הבא בחיתומו של ספר דניאל, כשעיקר לשון "קץ" בהקשר זה הוא מועד שנקבע מראש: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ" (חבקוק ב', ג).

קץ הימים כולל גם את המאורעות שיבואו בסמוך לכינונה של מלכות עולם בידי "עם קדישי עליונין", שהכתובים מתארים אותם כ"עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא" (א) עת שמלכות הרשעה תבקש "נפץ יד-עם-קדש" (ז), תקופה שחז"ל כינוה "חבלי משיח" (סנהדרין צח ע"ב), וכן עצם ימות המשיח שאין עוד אחריהם שעבוד לאומות העולם, ועולם הבא.

מועדי "קץ העתים" ובכללם "קץ הפלאות" (ו) באו בספרנו במכוון סתומים וחתומים "עד עת קץ" (ט), ובכך נעשו הקצים בספרנו מעין מועדים על-זמניים העשויים להיעשות לממשות היסטורית בכל שעה ושעה, ובלבד שישראל יהיו ראויים לכך. לשון אחר: המעשים העתידים לבא בקץ הימין הם הכרח ובוא יבואו במועד שנקבע להם מראש, אבל בכוחם של ישראל להחיש את הקץ.

פרטים שונים המתייחסים למלכותו של ה"נבזה" (י"א, כ) ושל מלכות הרשעה עשויים להתפרש על שליטים נבזים לדורותיהם ועל מלכויות רשעות לתקופותיהן וארצותיהן, מאז ימי דניאל ועד ימינו אנו. ובוודאי שהכתובים המדברים בנפוץ "יד-עם-קדש" (ז) וב"עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא" (א) עשויים להתפרש על תקופות שונות, לרבות השואה שנתרחשה בימינו ולנגד עינינו.

למאמין הנאמן לאיש בריתו, קרובו וגואלו, גואל ישראל נאמר בחיתום ספרנו: "אשרי המחכה ויגיע" (יב), כשהלשון מכוון לנבואת חבקוק (ב', ג):

"כי עוד חזון למועד ויפח לקץ
ולא יכזב,
אם יתמהמה חכה לו,
כי בא יבוא לא יאחר" 


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דניאל, עמ' 86-87

Volver al capítulo

מפלת מלכות יון הרשעה

 

עיקרו של החזון בפרקים י"א-י"ב הוא מלכות יון הגדולה, מיסודו של אלכסנדר, ומלכויות יון מיסודן של יורשיו, הדיאדוכים, זו מלכות יון הרשעה. ו"קץ הפלאות" (י"ב, ו) שיבוא עם ביטולה של המלכות האחרונה.

קץ הפלאות היה עשוי להיות למציאות היסטורית ממשית בסמוך לביטולה של מלכות הרשעה, שהגיעה לשיא רשעותה בימיו של המלך ה"נבזה" (י"א, כא), האחרון למלכי יון ששלט בפועל בארץ ישראל. לו זכו ישראל, היתה מפלתו של "הנבזה" וצבאותיו על אדמת ישראל "בין ימים להר-צבי-קדש" (י"א, מה). עם ביטולה של מלכות הרשעה היה בא קץ הרעה והשעבוד ותחילת הגאולה השלמה. אבל מכיון שישראל לא זכו לכך נדחו הדברים "לימים רבים" (ח', כו).

האיש לבוש הבדים (י', ה) קיצר בחזונו בתולדות מלכות מדי ופרס. בתחילה פרש בשמו של דריוש המדי (י"א, א) בלבד ולאחר מכן הודיע לדניאל שיעמדו עוד שלושה מלכים לפרס (י"א, ב). כנגד זה האריך במלכות יון. ורמז מיד למיסדה של מלכות זו והוא אלכסנדר הגדול (י"א, ג) וכן למותו שבא לו בחטף בהיותו בשיא הצלחתו, ולהתפוררות ממלכתו האדירה לארבע רוחות השמים (י"א, ד), הן ארבע המלכויות (ח', כב). מבין ארבע המלכויות התמקד בתולדותיהן של שתים מהן בלבד, שהיתה להן זיקה ישירה לישראל ולארץ ישראל:

"מלך הנגב" - מלכות בית התלמיים שמשלו במצרים ובארצות הסמוכות לה, ובכללן ארץ ישראל.

ו"מלך הצפון" - מלכות בית הסלוקים, שמשלו בסוריה, מסופוטמיה ובארצות הסמוכות, ולאחר שנצחו את התלמיים שלטו גם בארץ ישראל.

ואכן ניתן לפרש חזון זה, החל מפס' ה' ועד סוף פרק י"א, על שתי מלכויות יון אלה, (המכונות במחקר "הלניסטיות"), ועל היחסים הנפתלים שביניהן.

כל המאורעות הכתובים כאן נתכנו בכוונה מיוחדת מאת "קורא הדורות מראש", להיות שלבים בתהליך היסטורי, שיסתיים בתשועת עולמים לישראל.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דניאל, עמ' שד-שו

Volver al capítulo

סוד המלאכים


אבן עזרא, סוף הפרוש לפרק י

וקודם שאדבר על דבר פרס אדבר על דבר המלאכים...

והנה הם סודות עמוקות לא יבינום רק אחד מני אלף, ואומר בסוד התולדות ודברי נשמת אדם שאיננה גוף וחכמת הגלגלים ותנועתם עם דברי המשרתים והמזלות,

ועתה ארמוז לך רמיזות כי כבוד אלהים הסתר דבר ואתה שים לבך לתבונה והשם יתן לך חכמה. 

העולם הראשון... זה העולם אינו גוף והוא הנקרא מראה כבוד השם העליון ולא ישתנה בעצם או במערכת, ואין לו זמן ומקום והשם הנכבד בקרבו. 

והעולם השני שהוא התיכון, שם נשמות צורות אמת בלא גופות... וזה העולם יקרא: היכל הקדש והם שמי השמים ושם כסא הכבוד ושם מיכאל וגבריאל...

והנה גופות העולם התיכון לא תחילנה ולא תכלינה, וכתוב על זה העולם "הללוהו כל מלאכיו" (תהילים קמ"ח, ב) גם צבאיו גם המשרתים גם שני המאורות, ואמר על הכל: "כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור" (שם, ה-ו). ויש הפך בתנועות מי מהם הולכים ממזרח למערב והפך גם צפונית גם דרומית גם בקו השוה גם ישרים במרוצתם גם שבים אחורנית, גם עומדים גם מהירים גם מתאחרים גם עולים גם יורדים גם נראים גם נעלמים... ככה יתחדשו מעשים בעולם השפל, בעבור תנועתם והשתנותם פעם לטוב פעם לרע, ואלה דברים צריכים פירוש ארוך ולא יכילם ספר אחד לדעת סודם על מה זה. 

והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע, וכולו מלא גופות דקות גם עבות וגופות יש בהם נשמות גם רוחות גם נפשות.

והאדם לבדו הוא סוד זה העולם השפל, ובעבורו נברא, ונשמתו קשורה בנשמות העליונות...

וכבר גליתי לך סוד המלאכים הקדושים בדרך קצרה ברמיזות ויש ראיה על כל זה מדברי הנביאים, גם ראיות מחכמות החיצונות, ודע כי גזירות העוברות והעתידות באות מהשמים והם דברי השם וכתוב: "לעולם ה' דברך נצב בשמים" (תהילים קי"ט, פט).

 

 

 

אבן עזרא - ר' אברהם בן מאיר למשפחת אבן עזרא. נולד בטודלה שבספרד המוסלמית בשנת 1089 בערך, ונפטר באנגליה בשנת 1164 בערך. היה חכם רב-תחומי בעל השפעה רבה, בחייו ולאחר מותו. היה משורר, מדקדק, פרשן תנ"ך, פילוסוף, מתרגם, אסטרונום ואסטרולוג. היה תקיף בביקורתו גם נגד גדולים וקדמונים.

Volver al capítulo

מאבק בין מלאכים שרי האומות

 

בשני הפרקים הקודמים פֵּרֵש בשמו של המלאך גבריאל, ואילו בפרק י' אינו מפרש בשם המלאך אלא הולך ומצייר את מראהו. ונראה שהאיש לבוש הבדים הוא גבריאל.

סיגופיו של דניאל המתוארים בתחילת הפרק באים על רקע המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל בשנת שלוש למלכות כורש, מאורעות שהיו קשורים בביטול מלאכת בניין המקדש ובהפסקת העלייה לארץ. מסתבר שמאורעות אלה העציבו מאד את רוחו של דניאל והוא הסתגף וצם במשך שלושה שבועות ובקש בליבו לדעת את פשר מעשיה של המלכות על רקע נבואות ירמיהו ונביאים אחרים.

עיקרו של הפרק הוא הגילוי שגילה האיש לבוש הבדים לדניאל על המאבק המתנהל במרום בין המלאכים, המשמשים "שרים" לאומות, לממלכות. וכבר לימדנו בן-סירא (שחי בימי מלכות יון), ש"לכל גוי הקים שר", ובלשון בעל הזוהר: "כל אומה ואומה אית לה שר לעילא" (זוהר ב, טז ע"ב).

לכל אומה יש ייעוד מסויים במהלך ההיסטוריה, שקבע "קורא הדורות מראש". וכמסתבר גם ייחוד רעיוני מחשבתי משלה.

המאבק בין המעצמות עלי אדמות הוא מעין בבואה של המאבק המתנהל במרום בין שרי אומות אלה. מאבק, שבמרכזו עומד עם ישראל: "ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים" (יד).

כאן פֵּרֵש לראשונה את האיש לבוש הבדים (לבושים הרומזים לבגדי הכהן הגדול המשמש לפני ולפנים), את שר מלכות פרס ואת שר יון, בלי לפרש בשמותיהם. וכנגדם פֵּרֵש בשמו של אחד השרים הראשונים במעלה (יג), והוא השר מיכאל, שרם של ישראל: "מיכאל שרכם" (כא). תוך שהוא הולך ומטעים שמיכאל עוזרו ומחזקו תחילה במלחמתו בשר מלכות פרס ולאחר מכן בשר יון, הבא תכף לאחר שיצא שר פרס.

ניתן אפוא לראות בפרקנו פתיחה לחזון מלכות יון ולחזון אחרית הימים.

 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דניאל, עמ' רס-רסא

Volver al capítulo

התפילה והאריות

 

בפרק ו' ממשיכים להיסגר מעגלים שנפתחו בתחילת הספר. בפרק מוצג דרייוש מלך האימפריה בחולשתו ובעליבותו, כאשר נלכד בגזרתו שלו ונאלץ להשליך את דניאל לאריות.
דניאל שורד את חילופי האימפריות ונשאר במשרה רמה גם תחת השלטון הפרסי, אך נאלץ שוב להלחם על אמונתו. שלא כמו בפרק א', התחבולות וההתחמקות מפנים את מקומם לעימות ישיר עם אויביו המסתיים בניצחונו עליהם ועל חיות הטרף.

1. העימות של דניאל עם תחבולת השרים נראה כעימות שיכול היה להימנע אם דניאל היה בוחר לפעול אחרת.

א. קראו היטב את השתלשלות העניינים. נסו לחשוב על התהליך שעבר דניאל מאז התחמקותו מלאכול מאכלות אסורות בפרק א' ועד לתפילה אל מול החלונות הפתוחים בפרק ו'. כיצד ניתן לדעתכם להבין את השינוי שחל בו? האם הוא מזכיר דמויות אחרות, מן התנ"ך או ההיסטוריה היהודית?

ב. שימו לב במיוחד לכל הפרטים המוזכרים בפסוק יא ונסו לחשוב מדוע התעקש כל כך דניאל לסכן עצמו בגלל תפילתו. עיינו גם בהסבר של המכילתא.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג (פסוק כה):

(כה) ועבדתם את ה' אלקיכם, זו תפלה וכן הוא אומר "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא יג). איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה. וכן הוא אומר בדניאל "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך" (דני' ו יז) [אֱהֶי אֲשֶרׁ אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הוּא יַצִיּלֶ]. וכי יש עבודה בבבל? אלא זו תפלה, וכן הוא אומר "וזמנין תלתה ביומא הוא בריך על ברכוהי" (דני' ו יא).

2. בניגוד לגיבורים מקראיים אחרים כמו שמשון (שופטים י"ד, ה-ו) או דוד (שמ"א י"ז, לג-לז) שמתגברים על אריות והורגים אותם, נצחונו של דניאל על האריות הוא ניצחון הרוח.

עיינו באגדת בראשית, כיצד מוסברת הצלתו הפלאית של דניאל מגוב האריות?

אגדת בראשית (בובר) פרק טו ד"ה [א] לדוד ה':

[א] "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" (תהלים כז א), זש"ה "לא תיראום" (דברים ג כב), שבשעה שישראל יראים מן המקום, אף האומות יראים מהן, וכן דוד אומר "ה' לי לא אירא" (תהלים קי"ח ו), כשהוא שלי לא אירא, וכשאנו מניחין את יראתו, אף האומות פושעין בהן, שנאמר "זנח ישראל טוב אויב ירדפו" (הושע ח ג). ומהו טוב, "טוב ה' לכל" (תהלים קמ"ה ט), כשהן יראין ממנו הכל יראין מישראל, ואף החיות מתיראין מהן, ממי את למד? מדניאל, בשעה שהשליכו אותו לגוב אריות לא הזיקוהו, שנאמר "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" (דניאל ו', כג).


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מה גרם לדניאל להתפלל ולהתחנן?

"אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַם שִׁבְעִים שָׁנָה: וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר" (דניאל ט', ב-ג)

 

ספר מעייני הישועה מעיין י תמר א

דניאל מאשר ראה גלות ירושלם ובני יהודה

וראה ייעוד הנביא של שבעים שנה יפקוד ה' אותם (ירמיהו כ"ט, י)

חשב שבאותם הע' שנה יעשו מירוק עונותיהם בגלות בבל...

והיה מחשבתו שאחר ע' שנה ישובו אל אחוזתם

וכאשר ראה בחלומו ד' חיות והרביעית שתצר לישראל מאד (ז') חשב שכל זה יהיה בתוך ע' שנה, שיבאו המלכיות ההמה זה אחר זה ושאחריהם יהיה המלכות הה' קדש לה'... כי לא ידע הגלות האחר העתיד לבא אחרי חרבן בית שני,

... ואמנם במראה השנית (ח') ראה חרבן פרס ומדי על יד היונים... ומספר האלפים ושלש מאות (ח', יד), וראה בחכמתו שהיה המספר ההוא מהשנים בהכרח, ולכן אמר שלא הבין כלל מהמראה כי אם היה שהגלות ההוא אשר היו בו יתמיד כל אותו זמן הנה לא יצדק ייעוד הנביא מע' שנה של ירמיהו, ולכן אמר בלבבו: אולי מפני רשעת העם נתארך הגלות כל האלפים ושלש מאות שנה, ומפני זה הוצרך להתפלל אל ה' להשיב האף והחימה. והוא אמרו "בינותי בספרים אשר היה דבר ה' אל ירמיהו" (ט', ב) לפי שמצא סתירה מנבואת ירמיהו מהע' שנה למספר האלפים ושלש מאות, ומפני זה הוצרך יתברך להודיעו על ידי המלאך ענין ה"שבועים שבעים" (ט', כד) לומר שמאמר ירמיהו יתקיים ושבו בנים לגבולם במועדו, אבל אחרי כן יבוא גלות אחר על ידי הרומיים שיהיה ארוך וקשה רע ומר ויתמיד על תשלום האלפים ושלש מאות שנה במראה כמו שיתבאר בפסוקים.

 

 

 

אברבנאל - ר' יצחק בן ר' יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

"מעייני הישועה" הוא פירוש לספר דניאל, שכתב האברבנאל כחלק מטרילוגיה "מגדול ישועות" העוסקת בימות המשיח. האברבנאל כתב טרילוגיה זו אחרי גירוש ספרד, כדי לעודד את הפליטים המיואשים שהגאולה קרובה לבוא. הספר מחולק למספר חלקים: "12 עיינות מים" ו"70 תמרים".

Volver al capítulo

מטרת ספר דניאל

מתוך הקדמת האברבנאל לספרו "מעייני הישועה":

דניאל לא עלה על לבו לספר עניני מלכי בבל. ולא ספורי מלכי מדי ופרס כי כבר יוחדו לזה חכמיהם וסופריהם שכתבו ספורי עניניהם בארצותם לגויהם כל דבר ודבר על סדר ראוי יום ויום ולילה ולילה. ולא היה זה מוטל על דניאל לעשותו. ולא יכנס ספר דברי הימים אשר לאויבי ה' בתוך ספרי הקדש. והנה עניני חרבן ירושלם וגלות בני יהודה ושרפת בית קדשנו ותפארתנו הלא הם כתובים על ספר מלכים שכתב ירמיה הנביא וגם בספר נבואותיו חזר וסיפר אותם שנית.

אבל היה כונת דניאל בספר הזה

לבאר בו חכמתו ומדרגת נבואתו ושלמות קדושתו והנסים שנעשו לכבודו ולכבוד חבריו.

ולכתוב על ספר הדברים עתידים להיות על האומה מצרות ישראל וגלותם ורעותיהם ותשועתם וגאולתם העתידה להיות באחרית הימים כאשר עשו שאר הנביאים בספר נבואותיהם.

ולא היה זה דרך גאה וגאון והתפארות חלילה אבל היה מפועל ההשגחה שיעשו כן הנביאים יראי ה' להישרת עמו ולחזק תועלתם. ודניאל נמשך בספור יעודו ומראותיו ונסיו אחרי דרך הנביאים. אבל לא כיון לבאר ספורי מלכי הגוים ההמה, ומפני זה לא הביא מספור המלכים ההם כי אם אותם המורים על הדרושים והשרשים האלה.

 

 

 

אברבנאל - ר' יצחק בן ר' יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

'מעייני הישועה' הוא פירוש לספר דניאל, שכתב האברבנאל כחלק מטרילוגיה "מגדול ישועות" העוסקת בימות המשיח. האברבנאל כתב טרילוגיה זו אחרי גירוש ספרד, כדי לעודד את הפליטים המיואשים שהגאולה קרובה לבוא. הספר מחולק לחלקים: "12 עיינות מים" ו"70 תמרים".

Volver al capítulo

The Parable of the Pierced Slave

According to the Torah, when a Hebrew slave wants to remain with his master and continue to work as a slave after his period of slavery is over, the master must pierce his ear. The slave then must serve his master forever.

"But if the slave plainly says, 'I love my master, my wife and my children, I will not go out as a free man,' then his master shall bring him to God, then he shall bring him to the door or the doorpost. And his master shall pierce his ear with an awl, and he shall serve him permanently" (Exodus, 21:5-6).

 

Piercing the ear, which symbolizes the transition from hired servitude to eternal slavery, is a strange and unusual act. It can be explained by means of historical background – in ancient times, piercing the ear was considered to be a symbol of the master's control and mastery over his slave (Code of Hammurabi, 282). In contrast with the Mesopotamian laws, however, the Torah permits piercing the slave’s ear only when the suggestion to do so is initiated by the slave. On the basis of this significant difference, our sources view the act of piercing in a negative light, attributing it to the distorted choice of the slave.

Two views explaining this are found in the Talmud Bavli in Kiddushin, which agree on the point that slavery is problematic and that the rule of the Torah teaches that man is the servant of God, so he should not enslave himself to anyone – and that this is his sin. In the opinion of Rabban Yohanan ben Zakkai, the fact that the ear is pierced hints to the fact that “This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced.” According to Rabbi Shimon son of Rabbi, we learn this idea from the placement of the piercing next to the door and doorpost. “The Holy One, Blessed be He, said: The door and the doorpost were witnesses in Egypt when I passed over the lintel and when I passed over the two doorposts of houses in which there were Jews (Exodus, chapter 12), and I said: “For to Me the children of Israel are slaves,” and they should not be slaves to slaves. And I delivered them at that time from slavery to freedom, and yet this man went and acquired a master for himself” (Kiddushin 22b).

What is the point of difference between these two approaches?

Perhaps the difference between them lies in the meaning of the ceremony itself. Does it contain a statement about the personal distortion – "the ear that heard" – that this is a person who did not internalize the values of the Torah? Or, perhaps, this emphasizes that in slavery there is a distortion of the degree to which the slave is part of the general ethos of the Jewish people. Slavery is a betrayal of the covenant of redemption.

In order to understand the issue of piercing, it is important to emphasize another matter, namely the personal arrangement related to the piercing. The slave who is about to be freed has two options. He can allow himself to go free and then sell himself again to the same master, or he can allow himself to be pierced and remain with him. The difference between the two arrangements is that once he is released, even if he sells himself afterwards, he will be forbidden to a Canaanite maidservant.

This leads us to the conclusion that the focus of his agreement to undergo piercing may not be to continue his slavery, so much as it illustrates his desire to retain the ability to live with a Canaanite maidservant. The special situation of marriage to a Canaanite maidservant is that any children born of that union will be slaves who belong to the master, and will not be considered the Hebrew children of the slave (see Radbaz, Responsum II:608).

Thus, the choice of the slave to have his ear pierced may not indicate a preference for servitude over liberty, rather it could be a choice to relinquish independence and personal sovereignty, including everything from the sale of his productive labor to the rights to his own children. With this in mind, we can easily understand how the Talmudic sages identify the pierced slave with the leper. In Kiddushin (15a) the sages derive that it is the right ear that must be pierced, based on word parallels between our case and the case of someone suffering from leprosy. This relationship hints to a connection between the leper and the slave. Both are at the margins of society, isolated from the spheres of activity and creativity.

The role of the piercing is to point out that the nature of slavery as a way of life matches the slave's erroneous aspirations. As far as he is concerned, he lives in an idyllic world. He is married to woman he loves, but without the responsibility of a family. He has an orderly place of work. He has an adequate, yet worry-free livelihood. By means of the piercing, the Torah calls upon the slave to break through that circle of existence. He must try to break down the social mold into which he has grown up and become accustomed; he must try to dream of a new range of possibilities. The Torah wants him to give up the protective hothouse, to abandon his place of work, but most of all, to allow himself true freedom of thought. These new possibilities force him to think of himself in terms that he is not used to. It is specifically the master, who may be interested in nurturing the existing state of mind control, who is required to perform a disfiguring act that both causes physical shock and contains deep symbolism. He is the one who performs the piercing – he cannot send a messenger nor turn it over to the court. This stands in contrast with other situations in which the master makes use of his power to dictate to the slave a sense of identification with his inferior status. Here the Torah demands an exceptional act of mutilation. In doing so, the Torah demands that the slave understand that he is choosing to give up his human privilege of independence and freedom. The imposition of a disfiguring piercing is an act of his choosing; it is not a necessary act. Slavery is not a personality trait, rather it is an acquired attitude that can be undone.

An individual is obligated to examine himself and ascertain why he is emotionally and psychologically shackled to his current status, why he wishes to remain in his current state, even though it has become convenient for him for various reasons.

There is one serious problem with this explanation. In the end, although the Torah applies this requirement, in practice it still enables an unfortunate arrangement that allows the slave to remain in a position of inferiority and leaves the master in the position of control. Why does the Torah do this, rather than simply prohibiting this arrangement?

In a well-known story told by Rabbi Nachman of Breslov, two people know that the entire world is about to eat poisoned wheat that will turn them all into madmen. They must choose whether to eat from the wheat and join the madmen, or to refrain from eating it and remain sane. Unfortunately, sane people in a crazy world are considered the crazy ones. Therefore, they both choose to eat, but they place symbols on their foreheads that indicate to each other that they are mad. At least they will be aware of their situation, and that will be their advantage over the others.

The joint activity of piercing the slave’s ear by his master, places both master and slave in the doorway – a doorway that symbolizes the possibility of making a different choice, of leaving this situation and putting an end to the vicious cycle of slavery. They both approach the situation recognizing that they are players in a story – that is, in a game called “Master and Slave.” The pierced ear serves as a constant reminder that they are role-playing in a game whose rules are well-known, and it will follow them throughout, symbolizing their common situation. This is the meaning of the piercing in its narrow sense, in the Laws of Slaves.

In truth, the Law of the Pierced Slave symbolizes a game in which we are all participating. This game is our daily life in the everyday world. We are all slaves to reality and societal rules, to the social and cultural dictates that we are drawn into. Observing the act of piercing the Eternal Slave reminds us of our own reality and that there is another option. Even if we cannot quit the game, at least we are aware of its existence.

Volver al capítulo

משתה בלשצאר

 

בפרק ה' נסגר מעגל שנפתח בתחילת הספר. הספר נפתח בגלותם הסמלית של כלי בית המקדש, הנשמרים בארמון נבוכדנצאר ומחכים ליומם. בפרקנו משתמש בלשצאר בכלים בזמן משתה, שימוש המביא שוב (כמו בחלומות נבוכדנצאר) מסר אלוהי לא מובן אל מלך בבל, ומבשר את נפילתה של בבל לידי הפרסים ללא קרב.

1. בפרק א', נוהג נבוכדנצאר כבוד בכלי המקדש השדודים ושם אותם למשמרת בבית אלוהיו. בלשצאר לעומתו, משתמש בהם במהלך משתה שכולו הוללות. חז"ל סברו שבלשצאר משתמש בכלי המקדש, מכיוון שהוא בטוח בניצחונו הגמור על עם ישראל ואלוהיו.
בגמרא במגילה מספרים חז"ל על חישובי הגאולה של עם ישראל על ידי בלשצאר ואחשורוש אחריו ועל מסקנתם השגויה לגבי גאולה זו. קראו את הגמרא - מדוע בוחרים אחשורוש ובלשצאר להשתמש בכלי המקדש?

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יא עמוד ב:
(אסתר א') "בימים ההם כשבת המלך [אחשורוש]", וכתיב בתריה "בשנת שלוש למלכו".
אמר רבא: מאי כשבת - לאחר שנתיישבה דעתו.
אמר: בלשצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא. [אני מחשב ולא טועה]
מאי היא? דכתיב (ירמיהו כ"ט) "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם", וכתיב (דניאל ט') "למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה".
חשוב ארבעין וחמש דנבוכדנצר, ועשרים ותלת דאויל מרודך, ותרתי דידיה - הא שבעים, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. [בלשצאר חישב 45 שנים של נבוכדנצאר, 23 של אוויל מרודך, ושתיים שלו והגיע לשבעים שנה, ראה שלא נגאלו, הוציא כלי בית המקדש והשתמש בהם]
... היינו דקאמר ליה דניאל: (דניאל ה') "ועל מרי שמיא [אדון השמים] התרוממת ולמאניא די ביתה הייתיו קדמך", [ואת כלי ביתו הביאו לפניך] וכתיב (דניאל ה') "בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאי" [בו בלילה נהרג בלשצאר מלך הכשדים].

2. הדימוי של כתובת מסתורית, מבשרת רעות, המופיעה על הקיר ואינה מפוענחת הסעירה את דמיונם של פרשנים לאורך הדורות. רבים ניסו להבין מה היתה הכתובת על הקיר, ומדוע לא הצליחו החכמים לקרוא אותה.

א. בגמרא בסנהדרין מציעים חז"ל מספר תשובות לשאלה זו. עינו בגמרא והבחינו בין הדעות השונות לגבי מה היה הקושי בקריאתה של הכתובת, אילו דעות סוברות שמדובר בקושי טכני? האם מוצע קושי אחר?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד א:

(עזרא ד):  "וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתרגם ארמית ["נשתוון"- רמז שנשתנה הכתב] וכתיב (דניאל ה') "לא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא" [לא יכלו החרטומים לקרוא את הכתב ולהודיע את פשרו למלך, משום שנכתב בכתב החדש שמסרו עזרא] ... אמר רב: בגימטריא איכתיב להון: יטת יטת אידך פוגחמט. [לא משום שהיה זה כתב חדש אלא בכתב סתר נכתב להם].
מאי פריש להו - (דניאל ה) "מנא מנא תקל ופרסין", מנא - מנא אלהא מלכותך והשלמת לך [מנה א-להים את מלכותך והשלים אותה] תקל - תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר [שקול נשקלת במאזנים ונמצאת חסר] פרס - פריסת מלכותך [נשברה] ויהיבת [וניתנה] למדי ופרס.
ושמואל אמר: ממתוס ננקפי אאלרן [הכל נכתב באותן אותיות אלא לא כסדרן, והיה צורך לקרא את הדברים מלמעלה למטה] ורבי יוחנן אמר: אנם אנם לקת ניסרפו [מהסוף להתחלה].
רב אשי אמר: נמא נמא קתל פורסין [שיכול אותיות].

ב. העזרו גם בפירושו של יחזקאל קויפמן על ספר דניאל: הבעיה בהבנת הכתובת היא ההפרש בין הקריאה הרגילה למשמעות הרמוזה. יתכן שחכמי בבל יכלו לקרוא את הכתובת, אולם הקריאה הרגילה משמעותה רשימה של משקלות מנה, שקל, וחצי (או חצי מנה או חצי שקל). חכמי בלשאצר לא האמינו שירדה יד מן השמיים כדי לרשום חשבון של משקלות ולכן טענו שאינם יודעים לקרא. דניאל לעומתם הבין את פשרה והסביר שיש במילים המופיעות בכתובת רמז לסיומה של המלכות.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.