כפי שהסברנו לעיל (בפרק יד), כיבוש יבוס והניצחונות על "מחנה פלשתים" ב"עמק רפאים", הרחיקו סופית את הפלשתים מאזורי ההר, ופתחו פתח לקשרים הכלכליים והמדיניים בין צור וצידון לבין דוד (ושלמה).
בשלב הבא[1] לקח דוד את "מֶתֶג[2] הָאַמָּה" (=השליטה) במרחבי "גת ובנֹתיה מיד פלשתים", ובכך השלים את המערכה נגד "גָלְיָת ואחיו" מימי שאול בעמק האֵלה; במזרח היכה את מואב, אך הושמטה כאן הנקמה האכזרית במואבים.[3]
ואז נפתחה החזית הצפונית. מלכי ארם ראו תמיד את עבר הירדן המזרחי כמרחב השפעה ושליטה שלהם, ולכן ראו בעמון ומואב ממלכות קרובות; כמו בהמשך (בפרק יט), מרגע שהופיע צבאו של דוד במואב (ואחר כך בעמון), ארם התערבה.
הניצחון הדרמטי של דוד על צבא הדדעזר, הוליד תוצאות מרחיקות לכת:
לראשונה הגיע צבא ישראלי למרחבי "צובה", ו"ארם דמשק", והביא שלל רב, זהב ונחושת; כותב 'דברי-הימים' מוסיף כאן (י"ח, ח), מה עשה שלמה מן הנחושת הזאת אחר כך, את "ים הנחשת, ואת העמודים, ואת כלי הנחשת" בבית ה'.
לראשונה נפלו סוסים ומרכבות מלחמה כשלל למלך ישראלי, ודוד עיקר אותם, והשאיר "מאה רכב" (פסוק ד) – פעם יחידה הידועה לנו, שמלך קיים את מצוות התורה בפרשיית 'המלך' בספר דברים (יז, טז) "רק לא ירבה לו סוסים"![4]
ממלכת דוד הפכה לעצמה אזורית! "תֹעִי מלך חמת", שסבל מאד מהדדעזר אויבו, הסיק מסקנות, והוקמה ברית אזורית בהובלתו של דוד.
כאן אנו פוגשים בהפתעה מרעישה העולה מחפירות ארכיאולוגיות (בצפון-מערב סוריה):
בשנים האחרונות נמצאו תעודות (בכתב יתדות), ובהן נזכרו שני מלכי חמת (במאה ה-12, ובמאה ה-10 לפנה"ס) בשם 'תַאיתה',[5] וחלקה הצפוני של ממלכתם נקרא גם 'פַּלִישְׂתִין'[6] – מתעודות אלה הסיק פרופ' גרשון גליל[7] מאוניברסיטת חיפה, שגויי הים, 'פלשתים צפוניים', היו כוח חשוב ביותר בממלכת חמת של ימי דוד; הם עמדו במלחמה ממושכת מול הארמים ממזרח (=צובה), ומדרום (=דמשק); לדעתו של גליל, התעודות מסבירות את הפרק הזה בתנ"ך, והפרק מסביר אותן – דוד הוביל קואליציה אזורית בתמיכת חירם מלך צור, ו"תֹעִי/תֹעוּ", הוא 'תאיתה' (השני) מלך חמת, נגד הארמים, שתמכו בבני עמון ומואב (ואולי גם באדום); בהשפעת "תֹעִי/תֹעוּ" השפיעו 'הפלשתים הצפוניים' על 'הפלשתים הדרומיים' להשלים עם דוד כמלך מוביל, עד כדי כך, ש"אִתַי הגִתי" ואנשיו התגייסו במרד אבשלום, להילחם לטובת דוד (שמואל ב טו, יח-כב).
רמז מעניין ביותר להשפעה תרבותית ודתית מירושלם על חמת, נמצא בשם בנו של "תֹעִי/תֹעוּ" – בפרקנו (יח, י) הוא קרוי "הֲדוֹרָם", שם ארמי מובהק הפותח בשם אליל הסערה 'הדד' (מקבילו של בעל הכנעני); ואילו בפרק שבספר שמואל(-ב ח', י) הוא נקרא "יורם", תוך אימוץ שם ה' בקיצור (במקום 'הדד').
האם רצו "תֹעִי/תֹעוּ" ובנו להרשים את דוד, או גם להתקרב לעולמו הדתי?
________________
[1] כמתואר בפרק זה, ובפרק המקביל בשמואל-ב ח', בהבדלים קלים.
[2] (שמואל-ב ח', א); זהו משחק מילים יפה בהיפוך אותיות "מתג" / 'גתמ' (=גתים), שהפסוק כאן (י"ח, א) מפרש אותו.
[3] כנראה על חיסול הוריו ומשפחתו, שדוד הפקיד אותם ביד "מלך מואב"; שמואל-א כ"ב, ג-ד > שמואל-ב ח', ב.
[4] בניגוד מובהק לשלמה (מלכים-א ה', ו); חז"ל ציינו את פעולת דוד זו, ראו ירושלמי סנהדרין, פרק ב', הל' ו.
[5] בכתב יתדות אין 'ע' – הזיהוי של 'תאיתה' (השני) מלך חמת (מתקופת דוד), עם "תֹעִי/תֹעוּ" המקראי הוא סביר מאד, בתקופה ובהקשר; בימיו התפלגה ממלכתו (כנראה גם בגלל הלחץ הארמי), הוא איבד את 'פַּלִישְׂתִין' הצפונית, ורק חמת נותרה בידו; אז פנה לעזרת דוד, שהיכה את צבא הדדעזר.
[6] במקרא לא נזכרו כלל 'פלשתים צפוניים', אולי בגלל ריחוקם מנחלות שבטי ישראל.
[7] ראו מאמרו בכתב העת, Semitica 56, 2014, p. 74-86 , ובמאמרים נוספים. בדברי מבקריו של גליל, לא מצאתי שום נימוק ענייני.
באדיבות אתר 929