חטאו של הנחש

 

הכתוב לא מציין במפורש מה היה חטאו של הנחש. כדי להבין את החטא של הנחש יש לקרוא את העונש שלו: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (יד-טו). הנחש מוענש בהפרדה בין זרעה של האישה לזרעו שלו. במבט ראשון נשמע הדבר תמוה – מדוע יש להפריד בין זרע האדם לזרע הנחש?

במדרש מובא כך: "אתה בקשת להרוג את האדם ולישא את חווה, ואיבה אשית בינך ובין האשה" (מדרש רבה, פרשה כ). לפי המדרש הנחש ביקש להרוג את האיש ולהתחתן עם האישה. רש"י מסביר כיצד תכנן לעשות זאת: "אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן".

במבט ראשון המדרש נשמע רחוק מהכתוב עצמו, אך אם לרגע ננסה להבין מה היו המניעים של הנחש, ונקרא את העונש שלו, המדרש לא יישמע רחוק מהפרשנות הסבירה למה שתכנן הנחש לעשות.

כמובן שחטאו אינו מסתכם בנסיון להריגת האיש, אלא בניסיון לשליטה בעולם: הנחש ניסה להיות אב המון גויים, במקום אדם. כך ה' מודיע לו שדבר זה לא יקרה לעולם ומשפיל אותו עד עפר.

Volver al capítulo

מעורטלים או מתוחכמים?

 

חלוקת הפרקים בתנ"ך היא בדרך כלל טובה (למרות שבראשית פרקנו החלוקה הזו הוציאה את השבת מהשבוע), אך לעתים גורמת לנו חוסר תשומת לב לפסוקים צמודים. כך למשל שני הפסוקים האלו: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (ב', כה) ו- "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ג', א). הכתוב מספר על הנחש שהיה ערום מכל חית השדה והפירוש הברור הוא שהנחש הוא ערמומי או מתוחכם.  בפסוק שלפני כן (אם נתעלם לרגע מחלוקת הפרקים) כתוב על האדם והאישה שהיו ערומים. מקובל לפרש שאדם והאישה היו מחוסרי בגדים, מעורטלים, שהרי בהמשך: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (ג', ז). אדם והאישה שמים לב שהם מחוסרי בגדים ולכן תופרים לעצמם בגדים חדשים. 

כך הפסוק של הפרק הקודם הוא מעין הקדמה לסיפור שלאחריו. חשוב להבין שהאדם והאישה היו מחוסרי בגדים בשביל המשך הסיפור. אך נשים לב לניקוד המילים: כשהכתוב רוצה לומר שאדם והאישה היו מעורטלים הניקוד הוא: עֵירֻמִּם (צירה בעי"ן) ואילו בפסוק מהפרק הקודם כתוב אחרת: "עֲרוּמִּים" (עם חטף פתח בעי"ן). בכל המקומות במקרא (עשרה מופעים), השימוש של ערוּמים (שורוק או קבץ) משמש כביטוי לערמומיות או תחכום (מלבד שני מקומות: הושע ב', ה; איוב כ"ב, ו) וכאשר מדברים על חוסר בבגדים הרי"ש מנוקדת בחולם (19 מופעים) מלבד מופע אחד: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם".

אם כן, האם אדם והאישה היו מתוחכמים או שמא מעורטלים? הניקוד יכול לבלבל ולהוביל לשתי קריאות שונות, ששתיהן אפשריות. אך כל קריאה מובילה לשיפוט דמויות שונה לחלוטין בסיפור. בהנחה שבני האדם היו מחוסרי בגדים, אזי הסיפור נפתח בתיאור התמימות המיוחדת של בני האדם. אדם ואשתו ערומים לחלוטין והם "לא התבוששו", מכיון שהם תמימים. בקריאה האחרת המוצעת כאן, הסיפור נפתח עם נתון הפוך לגמרי, כפי שתרגם גם התרגום המיוחס ליונתן: "וַהֲווֹ תַּרְוֵויהוֹן חַכִּימִין אָדָם וְאִינְתְּתֵיהּ וְלָא אַמְתִּינוּ בִּיקָרֵיהוֹן". אנחנו רגילים לקרוא את סיפור גן עדן בהנחה שלנחש יש אינטרס מסויים בסיפור והוא מעוניין להחטיא את אדם והאישה. כך חלק מהמדרשים רואים בנחש יצר הרע, וחלקם ראו בו את הרצון לשאת את חווה לאישה. אך מה אם גם אדם והאישה ערמומיים בדיוק כמו הנחש? האם אפשר לקרוא את הסיפור ולדבר על ערמומיות או תחכום של אדם והאישה? קריאה זו הופכת את הסיפור ומלווה תחושה אחרת כלפי שיפוט אדם ואשתו בסיפור גן עדן. לפי גישה זו האדם והאישה לא נפלו בפח שטמן להם הנחש, אלא הם הבינו שהמעשה הוא חטא לכל דבר, והם יישרו קו עם עצת הנחש. 

Volver al capítulo

העקידה והגורן

 

"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (א), כך פרקנו פותח את תיאור בניית המקדש. הכתוב כאן קושר שני סיפורים לבניית המקדש.

הסיפור האחד שספר דברי הימים קושר לבניית המקדש הוא סיפור הגורן. הקשר בין קניית הגורן למקום בניית המקדש מופיעה כבר בסיפור עצמו בדברי הימים: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָא-להים וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כ"ב, א).

הסיפור השני הוא סיפור העקידה. ספר דברי הימים מביא שבית המקדש נבנה בהר המוריה, המקום שבו אברהם עקד את בנו: "וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כ"ב, ב).

המסר שמעוניין ספר דברי הימים להעביר הוא שבית המקדש הוא מקום המחבר את האומה הישראלית מראשיתה, מאברהם אבינו, ועד למלך האחרון, דוד המלך. ספר דברי הימים עושה הקבלה גם בין סיפור קניית הגורן לסיפור העקידה. השורש רא"ה מופיע בשני הסיפורים: בבראשית נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב, יד) וספר דברי הימים מדגיש פועל זה בסיפור דוד והמפקד (דברי הימים א, כ"א; 7 פעמים לעומת פעמיים בספר שמואל). ייתכן שגם שם ההר "מוריה" גם הוא קשור לראייה, כפי שכבר כתב הרב ד"ר יחיאל בן נון (ראו: י' בן נון, ארץ המוריה, עמ' 3 והלאה).

Volver al capítulo

המקדש ממשיך את המשכן

 

פרק ב' מתאר בעיקרו את חליפת הדברים שבין שלמה לחירם מלך צור, שניתן ללמוד מהם, שהלך שלמה בדרך אשר צווה עליו דוד אביו, ועשה הכל לזירוז בנין המקדש, שעסק אביו בהכנותיו. ומטעם זה הקדימו כאן הכתובים את מפקד הגרים, שערך שלמה לשם גיוסם של אנשי סבל ושל אנשים החוצבים אבנים בהר. 

ההבדלים שבין פרשתנו לבין הכתובים המקבילים בספר מלכים מרובים כל כך עד שכתב המלבי"ם בפירושו לשני הספרים ש"עזרא (כלומר: בעל דברי הימים) לא כתב כאן שום דבר מן הנאמר בספר מלכים, רק סיפר דברים אחרים חדשים".

והרי עיקר הדברים החדשים הללו בחליפת הדברים שבין שלמה לבין חירם:

א. בפנייתו לחירם שלמה מבקש שישלח לו איש חכם היודע לעשות הן בכל המתכות והן בכל מעשי האריגה, והיודע גם לפתח פיתוחים, ולחשוב כל מחשבת. דבר שאין לו זכר במלכים. שם נאמר רק בפרקים המדברים בבנין המקדש כי שלח שלמה ולקח את חירם מצור, והוא היה מומחה לעשות כל מלאכה בנחושת בלבד (מלכים א ז', יג-טו)

ב. במלכים, חירם החָרָשׁ הוא בן אשה ממטה נפתלי; כאן - בן אשה מן בנות דן (יג)

ג. במלכים לא נזכרו כלל חכמים אצל שלמה, כאילו חירם החָרָשׁ הוא המתקין את הכל, וכאן חכמי שלמה וחכמי דוד הם המסייעים לחירם (יג)

ד. במלכים יש תפקיד מכריע לצידונים בכריתת העצים (מלכים א ה', כ), וכאן הצידונים רק מסייעים בידי אנשי שלמה ושותפים להם במעשה (ז)

ה. במלכים סמך לחליפת הדברים כריתת ברית בין חירם לבין שלמה (מלכים א ה', כו), וכאן לא זכר אותה.

ברם, העיקר הוא שימושו המכוון של שלמה בלשונות ובמעשים הנזכרים בפרשת המשכן כדי לתאר את תפארת הבית שהוא עומד לבנותו. ואין ספק שנתכוון בעל דברי הימים להורות בפירוש, ולא רק לרמוז, ששלמה שם לו למופת את מעשה המשכן.

ומטעם זה נתייחס כנראה החכם חירם לדן ולא לנפתלי כמו בספר מלכים. ואם כי ניתן ליישב שינוי זה (ראו דברי הרד"ק), כבר עמדו חז"ל על הדמיון שבין מעשה המשכן לבין מעשה המקדש. וכשם שבראש בוני המשכן עמד חכם מיהודה (בצלאל) ולידו החכם מדן (אהליאב בן אחיסמך), כך גם במלאכת המקדש שני השבטים הללו היו שותפים (ראו מדרש תנחומא). ללמדך, שמעשה הבית הוא המשך למעשה המשכן. וציון שני השבטים יהודה ודן בא גם לרמוז שכל ישראל היו שותפים לבנין הבית, מדן ועד באר שבע אשר ליהודה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תקכה-תקכו

Volver al capítulo

שלמות שלמה

 

התפילה של שלמה בגבעון קצרה לפי הנוסח שבדברי הימים (ז-י) מן הנוסח שבמלכים (מלכים א ג', ה-ט). במלכים שלמה מזכיר את זכות דוד אביו ואומר: "אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמר לו את החסד הגדול הזה ותתן לו בן ישב על כסאו כיום הזה, ועתה ה' אלהי, אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובוא" (מלכים א ג', ו-ז).

במקום זה כתוב בדברי הימים דיבור קצר מאוד: "אתה עשית עם דויד אבי חסד גדול והמלכתני תחתיו" (ח).

לפי הנוסח שבמלכים, הייתה המלכת שלמה תחת דוד אביו חסד שעשה ה' לדוד בזכות צדקתו ויושר לבבו,

ואילו לפי הנוסח שבדברי הימים המלכת שלמה תחת דוד הייתה חסד שעשה לדוד, לא בזכות מעשיו של דוד, אלא בתוקף הבחירה שבחר ה' בדוד ושלמה בנו אחריו, וה' הבטיח לדוד מראש, ששלמה ימלך אחריו ועל כן שלמה מבקש בנוסח התפילה שבדברי הימים: "עתה ה' אלהים יאמן דברך עם דוד אבי" (ט), בקשה שאיננה מצויה בנוסח שבמלכים.

לעומת זאת הושמט בדברי הימים הנימוק ששלמה נותן לבקשתו: "ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובוא" (מלכים א ג', ז) וזאת על פי העיקרון של בעל דברי הימים, שלא לספר שום דבר של גנאי על שלמה המלך. ואפילו דבר זה ששלמה עלה על כסא המלוכה בשעה שהיה "נער קטן", נראה למחבר דברי הימים כפוגם בכבודו של שלמה, ועל כן השמיט כליל את המלים האלה מתפילת שלמה. את המשך הדברים, ששלמה אומר על עצמו: "לא אדע צאת ובא" לא השמיט בעל דברי הימים, אלא שינה אותם, והפך אותם מלשון קביעת עובדה ללשון בקשה ותחינה: "עתה חכמה ומדע תן לי ואצאה לפני העם הזה ואבואה" (י).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך שיחות ששודרו ב"קול ישראל".

Volver al capítulo

המשכן והארון - האיחוד

 

פרקנו פותח את פרקי בניית המקדש בימי שלמה. שלמה אוסף קהל גדול והולך "לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי-שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָא-להים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' בַּמִּדְבָּר" (ג). הבמה בגבעון מוכרת לנו מסיפור התגלות ה' לשלמה בספר מלכים: "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי-הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא" (מלכים א ג', ד). אך במלכים לא מוזכר שבגבעון שכן אהל מועד אלא ששם הייתה הבמה הגדולה.

ניתן לשער השערות מדוע ספר מלכים לא מביא את הנתון הזה ומדוע ספר דברי הימים בוחר להביאו, אך האזכור של דברי הימים של אהל מועד ששוכן בגבעון מגלה בפנינו כי הארון ואהל מועד לא שכנו באותו המקום: הארון כידוע היה בבית עובד אדם הגיתי ולפני כן בקריית יערים ואילו אהל מועד, שהוא למעשה המשכן, היה בגבעון.

במקום אחר בתנ"ך ניתן לזהות פיצול בין ארון הא-להים והמשכן. בסיפור המלחמה שבא אחרי מעשה "פילגש בגבעה" כתוב כך: "וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה'... וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָא-להים בַּיָּמִים הָהֵם" (שופטים כ', כו-כז). ממה שידוע לנו המשכן לא היה בבית אל: בימי יהושע עם ישראל מייסדים את אהל מועד בשילה: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם" (יהושע י"ח, א) וארון ה' שכן שם לכאורה עד חורבן שילה שמסופר בתחילת ספר שמואל.

נראה כי כבר מיד לאחר תקופת יהושע, ימי סיפור פילגש בגבעה, הארון והמשכן לא היו במקום אחד ולמעשה היוו שני מרכזי פולחן נפרדים, עוד לפני נפילת שילה. כיצד ידיעה זו משתלבת עם העובדה שבמשכן שילה הארון והמשכן היו באותו המקום: "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים" (שמואל א ג', ג)? אפשר לתת תשובות שונות, אך מה שוודאי מסתבר הוא שבמשך שנים המשכן, לב ליבו של עבודת הקודש, היה ללא ארון ה'. כך החידוש במקדש הוא לא רק קביעת מקום קבע לבית ה' ולמשכנו אלא גם האיחוד של ארון ה' עם המשכן, כפי שהיה בימי המדבר ובכניסה לארץ.

Volver al capítulo

600,000 צאצאים היו למשה

 

ספר דברי הימים חובב רשימות למיניהן. בפרקנו אנחנו פוגשים ברשימות הלויים. כדרכו של דברי הימים, מדי פעם מופיעות לאורך הרשימה הערות שמספקות עבודה לדרשנים. כך הפסוקים הבאים:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר… וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה" (טו-יז).

הפסוקים מספרים שלאליעזר בן משה היה רק בן אחד, רחביה, אך אליעזר זכה בכל זאת לצאצאים רבים מפני שבני רחביה "רָבוּ לְמָעְלָה". התיאור "רבו למעלה" לא מספק מספר מדויק - עד כמה רבים היו בניו של רחביה?

כאשר העין המדרשית נתקלת בתיאור שכזה היא תיכף מתרוצצת במרחבי התנ"ך ומבקשת לצקת תוכן בדברים, לתת פשר לאזכור המסקרן של בני רחביה הרבים. כך התלמוד במסכת ברכות:

"ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו. מנא לן? (= מנין לנו) ממשה רבינו שנאמר: "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום" (דברים ט', יד). אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה אפילו הכי אוקמה בזרעיה (= אף על גב שביקש משה רחמים על הדבר ובטלו, בכל זאת העמידו בזרעו). שנאמר: "בני משה גרשום ואליעזר... ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו'" (דברי הימים א כ"ג,טו-יז)".
(תלמוד בבלי ברכות ז, א)

ר' יוסי בתלמוד מחבר בין הפסוק שלנו לבין האירוע שהתרחש לאחר חטא העגל. כזכור, אלוקים מבקש להשמיד את ישראל ולהקים אומה חדשה ממשה, "הרף ממני ואשמידם", אומר אלוקים "ואעשה אותך לגוי גדול". משה מתחנן והגזירה בטילה. אך לדברי ר' יוסי "כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי, לא חזר בו" ועל כן למרות שגזירת החורבן בטלה, הברכה למשה שיהפוך ל'גוי עצום" התקיימה והרי לנו הפסוק בדברי הימים שבני רחביה, מצאצאיו של משה "רבו למעלה". ואם נשאל כמה רבים היו בני רחביה? התלמוד מיד מספק את התשובה - "רבו" - שישים ריבוא.

המספר הזה מאפשר דרשה נוספת המופיעה במדרש תנחומא. על פי הפסוקים הלוחות השניים ניתנו למשה לבדו, ללא קולות וברקים, בניגוד ללוחות הראשונים שנתינתם החלה עם מעמד הר סיני. המדרש אומר:

"מה הראשונים נתנו בקולי קולות אף השניים כן, מה הראשונים בששים רבוא אף השניים כן, והרי כתיב "ואיש לא יעלה עמך" (שמות ל"ד, ג)?, אלא שהעמיד הקדוש ברוך הוא ממשה רבינו ששים רבוא באותה שעה, שכן כתיב בדברי הימים "ובני רחביה רבו למעלה" (דברי הימים א כ"ג, יז) ודרשו רבותינו: למעלה מששים רבוא".
(מדרש תנחומא פרשת עקב)

משה רבנו, איש האלוקים, לא זכה לבית כהונה על שמו, אין שבט הקרוי על שמו, הוא אחד ויחיד ואין לו יורש. אך הפסוק בדברי הימים ובעקבותיו המדרש, מתארים את ההמשכיות של משה - את בניו הרבים של רחביה, ואת ההרחבה המדרשית שמקימה אומה שלמה מצאצאיו של משה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שבט לוי מתארגן מחדש

 

מדוע נדרש ארגון מחדש של שבט לוי?

פירוק המשכן, העברתו ממקום למקום, והקמתו מחדש, היו התפקיד העיקרי של הלוויים בתורה (במדבר פרקים ג' וד'; ח' וי'); אף שהמשכן הוקם בשילה לתקופה ארוכה, עדיין היו יוצאים ממנו לצרכים שונים, ואפילו עם הארון; אחרי חורבן שילה, עבר המשכן לנוב, ואחר כך לגבעון. נדודי הארון מנעו את סיומו הרשמי של תפקיד הלוויים הקדום, המקורי.

המטרה העיקרית של דויד, 'קץ הנדודים' ומנוחת הארון בעיר דויד, והקמת הבית לה' בירושלם המאחדת, חייבו ארגון מחדש של שבט לוי (כג, כה-כו):
כי אמר דויד: הֵניח ה' א-להי ישראל לעמו,
וַיִשְכֹּן בירושלִַם עַד לעולם;
ו[לכן]גם לַלוים אין לשאת [עוד] את המשכן,
ואת כל כליו לעבֹדתו;

רוב התעודות העתיקות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בדורות האחרונים הן רשימות מנהליות וכלכליות! רק מיעוט מכיל טקסטים מעניינים, דת וחוק, שירה וסיפור; רוב רובם של המסמכים והספרים המיוצרים בימינו הם דו"חות ורשימות מנהליות וכלכליות, משעממות לחלוטין; רק מיעוט קטן כולל ספרות ושירה, הגות ותרבות.

רוב ספרי התנך שייכים למיעוט הקטן, המהפכני והמרתק, המסעיר והמַפרֶה, המעורר ומשפיע לדורות – והנה ב'דברי-הימים' אנו פוגשים מעט מן הרוב הגדול: רשימות יוחסין, רשימות ארגון ומנהל, שמות רבים בלתי מוכרים ובלתי ידועים [כל כך משעמם]!

בתורה, בתחילת ספר במדבר (פרקים א' עד ד', ז' וי'; ובפרק כ"ו, במפקד השני), יש מעט רשימות כאלה, אבל כל מי שמבין מהו מפקד אוכלוסין יודע, שזהו קיצור שבקיצור – רשימות מלאות היו ממלאות כמה ספרים!

בספר מלכים(-א ו' וז') מתוארת בפירוט יחסי תכנית הבנייה של בית ה', אבל גם כאן, כל מי שמבין באדריכלות יודע, שדרושים ספרים שלמים כדי לתת תמונה מלאה! ובספר מלכים אין רשימות שמות של עשרות ומאות מנהלים ואחראים בכל תחומי העבודה העצומה, אף כי ברור לחלוטין שהיו רשימות כאלה.

בתורה, במעשה המשכן (שמות ל"א, א-יא; ל"ה, ל עד ל"ו, ז) נזכרו רק שני שמות, "בצלאל ואהליאב", ובספר מלכים(-א ה', טו-כה; ז', יג-טו) נזכרו רק שני "חירָם מִצֹר", המלך הפניקי שסיפק את העצים, והאומן שבא ממשפחה מעורבת, "בן אשה אלמנה... ממטה נפתלי, ואביו איש צֹרי חֹרֵש נחשת" – כל השאר אנונימיים לחלוטין! והנה פתאום רשימות מנהל וארגון, קצרות יחסית אך כמובן משעממות, כי איננו מכירים את השמות, ואנו אוהבים סיפורים!

ארבעה רמזים מצאתי בפרק לסיפורים שלא סופרו:

הלויים נפקדו פעמיים, לראשונה, כמו בתורה (במדבר ג'), "מבן שלֹשים שנה ומעלה" (כ"ג, ג), ופעם שנייה, כחידוש של דויד, וכמו שאר שבטי ישראל בתורה (במדבר א'), "מבן עשרים שנה ומעלה" (כ"ג, כד) – האם הצרכים העצומים של הכנת הבנייה גרמו למפקד השני?
מספר הלוויים במפקד הראשון, "מבן שלֹשים שנה ומעלה... לִגְבָרים, שלֹשים ושמֹנָה אלף" (כ"ג, ג), ואילו בתורה (במדבר ד', מח), "שמֹנַת אלפים וַחמש מאות ושמֹנים" – מה זה אומר על הריבוי הטבעי של הלוויים מימי משה עד ימי דויד?
השמות של בני גרשון, קהת ומררי, אינם זהים לשמות שנזכרו לעיל (דברי-הימים-א פרק ו') ברשימות היחס – איזו תקופה משתקפת בכל אחת משתי הרשימות?
כמו בנות צלפחד (במדבר כ"ז, א-יא; ובפרק ל"ו), לאלעזר בן מחלי בן מררי במותו, "לא היו לו בנים כי אם בנות, וישאום בני קיש אחיהם" (כ"ג, כא-כב);

וסיפור אחד ידוע ומפורסם (כ"ג, יב-יד):
בני קהת, עמרם, יצהר, חברון ועֻזיאל, ארבעה;
בני עמרם אהרן ומשה –
וַיִבָּדֵל אהרן להקדישו קֹדש קדשים, הוא ובניו עד עולם,
להקטיר לפני ה' לשרתו, ולברך בשמו עד עולם;
ומשה איש הא-להים –
בניו יִקָראוּ על שבט הלוי [ואינם כֹּהנים]!


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

בשמחה ובענווה

 

דוגמת מעשה המשכן וכליו שיסודו ברוח ההתנדבות הגדולה שאפפה את כלל ישראל ואת נשיאיו, שהביאו ועשו הכל בלב שלם, אף דוד מעורר כאן את גדולי העם וראשיו ומבקש מהם להתנדב למעשה הבנין, לאחר שנידב הוא עצמו באותו מעמד "סגולה" כלומר: אוצר מיוחד שהיה שמור עמו (ג-ה), בנוסף על האוצרות הרבים שהכינם "בעניו" (כ"ב, יד-טז). ואכן התנדבו כל גדולי העם באותו מעמד "בלב שלם" וב"שמחה גדולה" לבנין הבית.

באותו מעמד גם מושחים את שלמה למלך (כב), אמנם ההלכה היא שאין מושחים מלך בן מלך, אך הוצרכו כאן למשוח את שלמה כדי לסלק את המחלוקת של אדניה וסיעתו. והוצרכו לערוך המלכה שניה מאחר שהיתה המלכתו הראשונה במעמד מצומצם (כ"ג, א).

המושח היה צדוק וכך משמע גם בספר מלכים, אבל בדברי הימים נאמר שבאותו מעמד משחו גם את צדוק לכהן, כלומר: לכהן גדול. על ידי זה נעשה צדוק לאב לבית צדוק, שבניו שימשו בכהונה גדולה מאות בשנים.

כל המעמד הגדול הזה היה בשמחה גדולה: שמחה גדולה בשעת ההתנדבות הגדולה, שמחה גדולה על המלכת שלמה למלך, ויותר מכולם שמח דוד עצמו (ט). ושוב נסמכה כאן שמחת המקדש לשמחת מלכות בית דוד. 

כל דברי דוד בפרשה זו רצופים דברי הגות ועיון על היחסים הראויים שבין ישראל לבין ה' אלוקיו. ועל כולה רוחן של ברית אבות וברית סיני מרחפת.

בברכתו (י-יט) ניסח דוד בלשונות עזים את מעמדו של האדם בעולם הזה ואת היחס המתבקש ממעמד זה כלפי אלוקים. מעמדו של האדם משול למעמדו של גר תושב, החוסה בצל אדוני הארץ, בלא שתהיה לו זכות לרכוש קרקע לאחוזת עולם. ודימה את חיי האדם לצל: "כצל ימינו על הארץ ואין מקוה" (טו). הכל בידי ה', ולפיכך כל הגדולה שיש לו לאדם - מידי ה' היא. אין אדם נותן משלו כלום, אלא הכל משל ה': "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (יד); "מידך הוא ולך הכל" (טז). ויש לעבוד את ה' ביושר לבב (יז). נמצא, שהמידה ההולמת ביותר את האדם היא הענווה, שיסודה ב"לבב שלם" וב"יושר לבב". ועוד, כדי שיתמיד אדם בעשית הטוב הריהו זקוק לעזרת שמים, ולפיכך דוד חותם את ברכתו בתפילה: "ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך... ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי" (יט).

נמצא, שכל צוואות דוד שהובאו בספרנו, עיקרן חיזוק הקשר שבין העם למלכו, ובינם לבין ה', מלכו של עולם.

ועוד מן הראוי להעיר שידע דוד, וידע שלמה בנו, שהשמים ושמי השמים אין בהם כדי לכלכל את כבוד ה', קל וחומר בית שיבנה לו האדם. לפיכך נקט דוד בכמה לשונות הבאים להרחיק הגשמה כלשהי. הבית לא נועד למנוחת ה' אלא למנוחת ארון הברית בלבד.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים א , עמ' תצה-תצו

Volver al capítulo

הבית מוכן

 

מפרק זה ואילך אנו מתנתקים כליל מההקבלות לספר הנביאים שמואל-נתן-גד (ובסדר ההיסטורי, שמואל-גד-נתן), ואנו ממשיכים עם כותב 'דברי-הימים', מתוך ספרים קדומים שאינם ידועים לנו, כנראה מתוך ספרי המקדש. איננו יכולים לדעת בדיוק מה ואיך העתיק, מה השמיט, והיכן שילב את פירושיו, אולם מתוך מה שכבר ראינו בפרקים שבהם ההקבלה גלויה לפנינו, אנו יכולים להניח בהסתברות גבוהה, שהכותב לא המציא מדעתו, ולא שחזר מסברותיו ומהשקפת עולמו, אלא העתיק בקפדנות, השמיט, ערך, ופה ושם גם פירש.

מי הכין ומי בנה את הבית לה'? בספרי שמואל ומלכים נראה כי רק שלמה לבדו!

דוד קיבל בנבואת נתן (שמואל-ב ז; גם בדברי-הימים-א יז), שבנו אשר ישב על כסאו "הוא יבנה בית לשמי", ודוד עצמו שמח על כך מאד, והודה לה' בהתרגשות על הבטחת כסאו "עד-עולם" – אבל אין שם אפילו רמז לכך, שדוד המלך הכין את בניית הבית לה'!

יתר על כן, בנבואת נתן לא נזכר כלל שמו של שלמה, ונראה ברור, שעוד לא עמד כלל על הפרק – מדובר רק על 'בן', שישב על 'כסא אביו', וממילא גם ההסבר על הדם ועל המלחמות, אשר כרוך בשם 'שלמה', איש השלום, לא יכול לעלות שם.

ב"דברי נתן הנביא" (שמואל-ב ז' עד כ' + מלכים-א א' וב') מתוארים חיי דוד בסופם בתיאורי ייסורים ועונשים מזעזעים, ממות הילד, דרך רצח אמנון ומרד אבשלום ותוצאותיו, ועד המלכת "אדֹניהו בן חגית" על ידי עצמו. "והמלך דוד זקן בא בַימים, וַיְכַסֻהוּ בַּבגדים ולא יֵחַם לו" (מלכים-א א', א-ד) – מתוך חוסר האונים העצוב הזה, עם "אבישַׁג השׁוּנַמית", שבאה לחמם אותו בתור "סֹכֶנֶת", שוב הפתיע דוד בהכרעה דרמטית, שהראתה מי קובע את ההיסטוריה, ומי רק מַשלֶה את עצמו.

אבל ב'דברי-הימים' כל זה איננו!

"ודויד זקן ושָׂבַע ימים, וַיַמלֵך את שלמה בנו על ישראל" (כג, א).

מנבואות נתן הובאה רק הראשונה (פרק יז), ומכל הכישלונות מובא רק החטא של המפקד (פרק כא), שכפרתו חשפה את מקום המזבח!

מכאן ואילך, דויד הזקן מלא מרץ, וכולו הכנות לבניין הבית מכל צד, מהכנת החומרים הדרושים בכמויות עצומות, ארגון הלויים והכהנים (פרקים כג עד כו), עד להכנת התוכניות (פרק כח) – שלמה הוא יורש העֶצֶר בלי כל ספק או ערעור, ושמו מהווה בסיס לדרשה הנבואית המפורסמת של דויד אביו בדבריו לשלמה –

אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' א-להי!
ויהי עָלַי דְבַר ה' לֵאמֹר:
דם לָרֹב שָפַכתָ ומלחמות גדֹלות עשית –
לא תבנה בית לשמי!
כי דמים רבים שָפַכתָ ארצה לְפָנָי!
הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה,
וַהֲניחוֹתי לו מכל אויביו מסביב,
כי שלמה יהיה שמו, ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו –
הוא יבנה בית לשמי!


רק בהמשך (כב, י) מובאת ההבטחה מנבואת נתן.
עצם הרעיון שבית ה' הקבוע יש לו מקום רק אחרי שיגיעו "אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך" (דברים יב, ט), ידוע מן התורה, אבל הקישור שלו למשמעות השם 'שלמה', והאמירה המפורשת, שאין מקום לבית מקדש בתקופת המלחמות, אפילו הן הכרחיות ו'צודקות', מופיע כאן לראשונה.

רק בתום המלחמות, שבהן הוציאו את "כלי קֹדֶש הא-להים" לשדות הקרב כדי לשאול בשם ה', אפשר יהיה "להביא את ארון ברית ה' וכלי קֹדֶש הא-להים, לבית הנבנה לשם ה'" (כב, יט), כמקום הקבוע למנוחתו, לעולמים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.