חטאו של אסא

 

אסא מוצג כדמות אידאלית. הוא עושה הישר בעיני ה' - מסיר את העבודה הזרה מיהודה וקורא לעם לדרוש את ה'. בעקבות כך הוא נוחל נצחונות גדולים, החשוב שבהם הוא נצחונו על זרח הכושי בשנת חמש עשרה למלכותו (י"ד). הוא מחדש את עבודת המקדש וכורת ברית בין העם לה' (ט"ו). 

הבעיה מתחילה כאשר הוא פונה לבן הדד שילחם נגד בעשא כדי שהוא יפסיק לבנות את הרמה. חנני הרואה מוכיח אותו על פנייתו לארם. אסא אינו מקבל את התוכחה ומשליך את חנני למהפכת. בסוף ימיו הוא חולה ברגליו, ואף אז הוא חוטא - הוא לא דורש בה' אלא ברופאים.

ישנה בעיה כרונולוגית בסיפור, שפתרונה יכול לשפוך אור על חטאו של אסא. בסיפור כתוב שבשנת שלושים ושש לאסא בונה בעשא את הרמה (א). על פי המסופר במלכים (מלכים א ט"ז, כג) בשנת שלושים ואחת לאסא מלך עמרי על ישראל. כלומר, בשנת שלושים ושש לאסא בעשא כבר לא היה מלך. כיצד נבין את התאריך הבעייתי? 

על פי סדר עולם רבה מדובר בשנת שש עשרה לאסא ושלושים ושש שנים למות שלמה ולפילוג הממלכה. בעקבות חיתון שלמה עם בת פרעה נגזר על מלכות יהודה שתחלק ל"ו (36) שנים - עד שנת שש עשרה לאסא. בשנה זו הייתה אפשרות לחזור לימי הממלכה המאוחדת. הביקורת על אסא היא שבמקום להוביל לאחדות הוא שוכר מלך זר שילחם בישראל. 

אסא מקבל עונש ישיר על מעשיו מידה כנגד מידה - חולי ברגליו. אסא איננו נשען על ה' ולכן הרגליים שעליהן הוא נשען - ייפגעו. לאחר מותו שורפים לו כמשרפת המלכים הגויים. אסא בחר לקרוא למלך גוי על מנת שיעזור לו נגד ממלכת ישראל, ולכן גם מתייחסים אליו במותו כאל מלך גוי ושורפים לו כשריפת מלכי הגויים. 

 

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך תשס"ז

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

נאום אביה ומותו

 

אביה פותח את נאומו באמירה שה' כרת עם בית דוד "ברית מלח" (ה) - ביטוי המוכר לנו מקרבן המנחה ומושאל כאן כמבטא את נצחיות מלכות בית דוד. מטרת הנאום היא להראות את עדיפותה הברורה של מלכות יהודה על מלכות ישראל. הוא מספר כיצד קרה פילוג הממלכה: ירבעם אסף אנשים להלחם עם רחבעם וניצל את העובדה שרחבעם "הָיָה נַעַר וְרַךְ לֵבָב" (ז), וכך הצליח לקחת את המלכות בכוח. תיאור זה מפתיע משום שבמלכים כתוב שרחבעם מלך בגיל ארבעים ואחת, וכלל לא היה נער! אביה מגן בעוז על אביו כדי להצדיק את מלכות בית דוד.

בהמשך אביה מאשים את ירבעם ואת ישראל בעזיבת ה' ובעבודת העגלים, ולועג להם על המחשבה שינצחו אותו במלחמה, שהרי ירבעם הדיח את ישראל מאחרי ה' ואילו בממלכת יהודה ממשיכים לעבוד את ה' באופן יומיומי - מקטירים קטורת, מדליקים את המנורה ועורכים את לחם הפנים. אביה מצטייר כאן כמלך צדיק הדורש לעבוד את עבודת ה' ולעזוב את העבודה הזרה. בספר מלכים אמנם נאמר עליו: "וַיֵּלֶךְ בְּכָל חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו..." (מלכים א ט"ו, ג), אך יש להניח שמדובר בשלב מוקדם של מלכותו וכי לאחר מכן הוא חזר בתשובה. אגב הסיפור אנו מגלים שנאום אביה אכן משקף את המצב - יהודה מנצחים "כִּי נִשְׁעֲנוּ עַל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" (יח).  

לאחר המלחמה מסופר לנו על מוות במגיפה: "וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ ה' וַיָּמֹת" (כ). בפשטות נראה שירבעם (שבו עסק חלקו הראשון של הפסוק) הוא זה שמת במגיפה. אולם חז"ל מבינים שאביה מת. ישנה רשימה של דרשות המבארות מדוע אביה היה צריך למות. דבר זה מוזר ביותר! הפרק מציג את אביה באור חיובי - הן בנאום שלו והן בניצחונו במלחמה. מדוע שימות? ריש לקיש מסביר שאביה מת בגלל שביזה לאחיה השילוני. בנאומו מציג אביה את ירבעם כעבד שאוסף בני בליעל ומורד באדוניו, ומתעלם לחלוטין מהעובדה שמלכות ירבעם ניתנה בצו ה' לאחיה השילוני. הסתכלות זו בעייתית מכיוון שהיא מתעלמת מרצון ה', ואף מונעת אפשרות לחזור לאחדות בין ישראל ליהודה. 

לקריאת הסברים נוספים במדרש למותו של אביה


סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך תשס"ז

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

מי תכנן את המקדש?

 

פרשת בניית המקדש נפתחת בדוד: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-ה' בִּירוּשָׁלַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (א) וחיתומה אף הוא בדוד: "... וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת-קָדְשֵׁי דָּוִיד אָבִיו" (ה', א). ללמדך, שאין שלמה אלא מקיים מצוות דוד אביו, ואינו אלא ממשיך את המפעל אשר נתן אביו את ליבו וכוחותיו עליו, וגם עשה את כל ההכנות הדרושות לבניינו. שלמה מתרגם לשפת המעשה את כל מלאכות התבנית שנתן לו דוד אביו.

הפסוק הפותח (א) מבהיר שמקומו המדויק של הבית והמזבח נקבע על פי הנביא, ונתאשר בגלוי שכינה שזכה לו דוד. הזכרת השם היחידאי "הר המוריה" מכוון ל"אחד ההרים" שב"ארץ המוריה" (בראשית כ"ב, ב), שקראו אברהם "ה' יראה", וניבא עליו "בהר ה' יראה" (שם, יד). לשון אחר: זכה שלמה לקיים את נבואת אברהם, ראש המאמינים וראשון לאבות.

יסודו של מעשה המקדש במצווה, שנאמרה בפתיחת פרשת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח). נמצא שהדברים שהם עיקר בבנין הבית ובכליו נתפרשו שם בפרשת המשכן, ובדין הוא שהפרשיות העוסקות בבנין המקדש כאן ילכו בעקבותיה ואף יתפסו את לשונותיה וסדר עניניה. לדוגמא: בדומה לפרשת המשכן, מופיעה בראש כל ענין וענין לשון "ויעש". אף לייחוס של מעשה הבית כולו לאיש אחד - שלמה - יש דמיון לפרשת המשכן, הקרוי לבסוף על שם משה: "ויקם משה את המשכן... ויכל משה את המלאכה" (שמות מ', יח-לג).

ארכו של הבית הוא פי שנים מארכו של המשכן, וכיוצא בזה רחבו הוא פי שנים מרוחב המשכן. עם זאת נשמר העקרון שהיחס בין הקודש לבין בית קדש הקדשים נשאר 1:2, כיחס שהיה במשכן.

גבהו  (שנתפרש במלכים) הוא פי שלושה מגבהו של המשכן, ונפחו של המקדש הוא פי שנים עשר מנפח המשכן, כפי שפרש המשך חכמה. ואם נתפוס את שיטת רש"י, שגובה הדביר היה נמוך מגובה ההיכל עשר אמות, הרי נפח הבית כולו היה פי עשרה מנפח המשכן.

וכן עשה שלמה שני כרובים שגבהם עשר אמות, ואורך שתי הכנפים של כל אחד מהם עשר אמות.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תקנג-תקנד

Volver al capítulo

מבנה תפילת שלמה

 

תפילת שלמה מחולקת לשבעה חלקים. כל חלק פותח בתרחיש אפשרי, תיאור התפילה, שמיעת ה' ומטרת שמיעת התפילה. למעשה שבעת החלקים מסודרים בשתי מערכות מקבילות עם מרכז באמצע (לחצו כאן למעבר לתרשים מבנה התפילה).

כפי שניתן לראות היחידות מקבילות. התרחיש הראשון פותח בחטא שבין אדם לחברו, שאופיו לא דתי: "אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא-בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ" (כב). הכתוב מסיים את התרחיש בכך שה' ייתן את הגמול לצדיק ולרשע (כג) שגם אמירה זו, כידוע מספרי החכמה, היא אוניברסאלית ביסודה. היחידה המקבילה לכך היא התפילה של הגוי בפסוקים לב-לג והמטרה שם שהיא שכל עמי הארץ יכירו את ה' – מקום המקדש וההכרה בה' צריכים להיות אוניברסאליים. היחס בין שתי היחידות הוא הרחבה: מחטא אוניברסאלי בחלק הראשון, למתפלל אוניברסאלי ולמטרה אוניברסאלית.

היחידות המקבילות הבאות עוסקות במלחמה של עם ישראל (כד-כה | לד-לה), אלא שיש הבדל דק ביניהם. התפילה הראשונה נעשית "בַּבַּיִת הַזֶּה" (כד) ואילו התפילה המקבילה נעשית לא בבית ה', אלא: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (לד). כלומר הצלע המקבילה מחריפה את הצלע הראשונה ומציגה מצב חמור יותר: התפילה נעשית במלחמה עצמה ולכן העם מתפללים "דרך" העיר והמקדש.

שתי היחידות המקבילות הנוספות עוסקות בבצורת ובגלות (כו-כז | לו-לט). שתי יחידות אלו עוסקות בפורענות שעם ישראל מקבל וגם כאן היחס הוא הַחְרָפָה: ביחידה הראשונה מדובר על בצורת, שהיא עונש קשה אך סביל וביחידה המקבילה מדובר על גלות שלאחר חורבן, שהוא עונש טוטאלי (יחס כזה נמצא גם בירמיהו י"ד-ט"ו).

במרכז התפילה נמצא התרחיש שכולל את כל התרחישים גם יחד (כח-לא). המילה "כל" מופיעה בו שמונה פעמים (!) והיא מדברת על רעב, דבר, שדפון, אויב, "כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה" (כח) התפילה שנאמרת גם היא בכל מצב: "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר יהְיֶה לְכָל הָאָדָם" (כט). כך במרכז הפרק ניצב לא מקרה אחד, כמו בשאר היחידות, אלא אמירה כוללת: התפילה במקדש אינה מוגבלת לסיטואציה מסוימת, והיא רלוונטית לכל אדם, לכל מצב ובכל זמן ובסופו של דבר המטרה העילאית היא הישיבה בארץ: "לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ" (לא).

Volver al capítulo

יחסי צור וישראל

 

אנשי צור היו ידועים כאומני בנייה. הם בנו את ארמונו של דוד (שמואל ב ה', יא-יב), ואף התמחו בבניית אניות. צור שלטה בימים, ובימי גדולתה שלטה על דרכי הים התיכון, ומסחר כל האזור היה בידיה.

לאחר בניית ארמונו של דוד, ממשיך הקשר עם חירם מלך צור, והוא מסייע לשלמה בבניית בית המקדש (דברי הימים ב ב')

היחסים הטובים בין ישראל לבין צור היו טובים. טובים מידי. לא ארכו הימים ונערכים נישואים מלכותיים, בין מלך ישראל (אחאב) לבין בת מלך צידון (איזבל), שכנתה ובת בריתה של צור. נישואים פוליטיים כאלה אינם זרים במרחב. גם שלמה נשא את בת פרעה מלך מצרים. אבל הנישואים עם בת מלך צידון השחיתו את הממלכה מאוד. ההשפעה של איזבל הייתה לא רק בתחום עבודת האלילים, אלא גם בהתערבותה בסדרי המלוכה והמשפט. כרם נבות היזרעאלי, והמשפט הידוע לשמצה, על פיו הוצא נבות להורג - כל אלה היו פרי תכנונה של איזבל, בת אתבעל מלך צידונים.

בהמשך, היחסים הטובים עם צור מתרופפים והולכים. עמוס כבר מתקיף את צור התקפה נמרצת:

"כה אמר ה' על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו..." (עמוס א', ט), וכך גם ישעיהו בפרק כ"ג.

ועובר עוד דור, וצדקיהו מלך יהודה מנסה ליצור קואליציה של עמי האזור נגד נבוכדנצר. ובין המתאספים לשיחות אלה אנו פוגשים את צור (ירמיהו כ"ז, ג). הקואליציה לא קמה ולא סייעה ביד ירושלים. מלך בבל כובש את העיר, ובבבל קורא יחזקאל הנביא תגר נגד צור, וחוזה את מפלתה (יחזקאל כ"ו, ז-יד).

בפרק כ"ז מקונן יחזקאל על צור. הפרק בנוי בצורה מוזרה: הוא כולל רשימות ארוכות של עמים ושל סחורתם. אמנם רשימת מסחר בפרק, אבל לא רשימה של סוחר הגאה במרכולתו, אלא רשימה של פושט רגל, רשימה של הכרוז המוכר במכירה פומבית את מה שנותר במחסניו של העשיר לשעבר. וכך מונה הנביא את כל עברה המפואר של צור - עבר שאין לו עתיד.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת  המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

הבחירה בירושלים

 

בספר שמואל חשיבותה של ירושלים היא בהיותה עיר מלוכה. דוד מעביר לשם את הארון כי שם הוא בנה את ביתו, ונראה שזו אף הסיבה ששלמה בונה בה את בית המקדש. אפילו בסיפור גורן ארוונה אין בשורה מקדשית. דוד בונה מזבח כדי לעצור את המגפה, וקדושת המקום אינה מוזכרת.

בדברי הימים התמונה שונה לגמרי. נדבך על גבי נדבך בונה הספר את ירושלים כעיר שבה בחר ה' לשכן את שמו.

בשלב הראשון, דוד מעלה את הארון לירושלים ונותן לפניו: "מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דבהי"א ט"ז, ד). עבודת הקרבנות עדיין מתקיימת בבמה בגבעון (וכך יהיה עד בניית המקדש), אך גם במקום הארון בירושלים מתקיימת עבודת ה': שירת הלויים.

בשלב השני, דוד בונה מזבח לה' בגורן ארנן וה' עונה אותו באש מן השמים. מתברר שיש הקרבת קרבנות והשראת שכינה במקום שאינו גבעון. דוד אינו הולך לגבעון "כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'" (דבהי"א כ"א, ל). הוא מכריז: "זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דבהי"א כ"ב, א) ומתחיל בהכנות לבניית המקדש. בשלב זה עוד איננו יודעים את הקשר בין גורן ארנן לירושלים.

בשלב השלישי, שלמה מתחיל לבנות את בית המקדש: "בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (דבהי"ב ג', א). ירושלים מקבלת את מעמדה ההיסטורי, ואנו מבינים מדוע דווקא בה נבנה המקדש. אולם, בשלב זה עדיין חסר לנו החלק האחרון, והמשמעותי, של הפאזל: מנין לנו שירושלים נבחרה על ידי ה' ולא הייתה זו בחירה אנושית של דוד או של שלמה?

בשלב האחרון, המתרחש בפרקנו, אנו מגלים שירושלים נבחרה על ידי ה'. שלמה מספר את שבחי ה' בחנוכת המשכן ומצטט את דברי ה' לדוד: "וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ו).  זהו המקום היחיד בתנ"ך שכתוב בו שירושלים נבחרה! ספר דברי הימים מחדש לנו שני דברים: שה' בחר בעיר מסויימת להשרות שכינתו בתוכה, ושהעיר הנבחרת היא ירושלים. 

 

סוכם ונערך על ידי צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון תשע"ז

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

חירם מדן או מנפתלי או מצור?

"וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי: בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי..."(דברי הימים ב ב', יב-יג)

 

"בן אשה" - אלמנה

"מבנות דן" - ובמלכים: "... [חִירָם מִצֹּר] בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, [וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת]" (מלכים א ז', יג-יד)

אביו היה ממטה נפתלי.

וקראו "צרי" לפי שגר בצור.

כמו "עובד אדום הגתי" כי לוי היה, ולפי שגר בגת קראו גתי,

וכן זה קראו "צרי" לפי שגר בצור,

ואמו היתה ממטה דן כמו שאומר "מבנות דן".

 

 

 

רד"ק ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

יכין ובועז - על שום מה?

 

בפרקנו מוזכרים שני עמודים שהיו במקדש: יכין ובועז. שני העמודים לא היו מחוברים לשום קיר או תקרה, וגם לא ברור מהו מקומם במקדש, בתוך האולם או מחוצה לו. אם כן, מהו תפקידם?

רד"ק מסביר את השמות של העמודים כמייצגים חוזקה: "מה שקרא שם לעמודים, לסימן טוב לפי שהיו בכניסת הבית, קרא להם שמות לסימן טוב: לאחד יכין - לשון הכנה, שיכון הבית לעולם... ובעז - לשון עוז, והיא מלה מורכבת: בו עוז, כלומר: שיתן האל בו העוז והקיום"

הסברו של הרד"ק מעניין וניתן למצוא לו הד גם באחד הטקסטים באכדית:

šarrūtam dāritam ša kīma šamê u erṣetim išdāša šuršudā ukinnūšum…- כאשר (אנו ואנליל) הקימו לו (מרדוך) את המלכות התמידית אשר יסודותיה איתנים כמו השמים והארץ...

משפט זה אומר שהמלכות תלויה ביסודות שלה (והכוונה כאן ליסודות ארכיטקטוריים). המילה יסודותיה באכדית (išdāša) באה בצורה זוגית ולא ברבים, כלומר מדובר כאן דווקא על שני יסודות.

במקדשים שונים נמצאו עמודים דומים באופיים ליכין ובועז: מספר עמודים תלושים מהבניין עצמו שנמצאים במקום מרכזי במקדש לכאורה ללא מטרה נראית לעין. עוד ידוע לנו, שלעיתים מלכים קראו לשערים ולחומות בשמות אליליים, שכביכול ישמרו ויחזקו את העיר.

העמודים שמקים שלמה בבית המקדש, העונים לשם יכין ובועז, נקראים לא על שם אלים או אנשים (להוציא משיטתו של יבין הרואה בשני העמודים שמות של מייסדי מלכות בית דוד) אלא בשמות המבטאים חוזק ויציבות, כפי שגם פירש הרד"ק. העמודים שמקים שלמה מייצגים את החוזק של מקדש ה', ולכן גם נקראים באלו השמות.

באופן אירוני שני העמודים האלו, שלא היו תלויים בדבר, מייצגים דווקא יציבות וחוזק. כלומר עצם הנוכחות של העמודים והגודל שלהם היא זו שמייצגת את החוזק שלהם, ולא העובדה שעל גביהם עומד משהו.

Volver al capítulo

משמרות המשוררים

 

כפי שכתבנו בפרק טו, בתורה, אין מילה על שירת קודש במשכן, על תפילות ומזמורים עם כלי נגינה, ויש שקראו לזה 'מקדש הדממה' – ב'שירת הים' (שמות טו, כ-כא), הנשים ניגנו ורקדו.

לי אין ספק, שהיו שירות תפילה וכלי נגינה גם במדבר, אלא, שהתורה לא רצתה לקַבֵּעַ אותם כחוקים ומצוות והלכות, והותירה אותם לעבודת ה' החופשית, אבל ב'דברי-הימים', שירת הקודש וכלי הנגינה הפכו לתפקיד העיקרי של הלויים עם העלאת הארון אל מקום הבחירה, ומכאן ואילך ייקבעו חוקים ברורים בשירה ובנגינה, כמו בתפילה (טו, כב) – "וכְנַניָהוּ שַׂר הלוים בְּמַשָׂא [של שירה] יָסֹר בַּמַשָׂא (=ישלוט ויקבע חוקי שיר), כי מבין הוא" [במשמעות המנגינות והכלים].

הֵימָן המשורר, מבני קֹרח, מבני קהת – אסף מבני גֵרשֹם (=גרשון), ואיתן מבני מררי "בִּמְצִלתַיִם נחֹשת להשמיע" (טו, יט), ומנגנים אחרים "בִּנְבָלים על עֲלָמוֹת", וגם "בְּכִנֹרוֹת על השמינית לְנַצֵחַ" (טו, כ-כא).

מעניין לגלות בפרקנו (כה, א-ג), שהמשוררים-המנגנים נקראו 'נביאים' (מלשון 'ניב' שפתים), כלומר, מספרים תהילות ה' ומודים לשמו "בַּכִּנוֹר הַנִבָּא על הודות והלל לה'". אנו כבר התרגלנו לנביאי תוכחה, מוסר וחזון, שלא אחת ולא שתיים יצאו במחאה נמרצת נגד 'נביאי' המקדש (כמו ישעיהו פרק א), וקשה לנו להתרגל למובן הפשוט יותר והראשוני של 'נביאים' בנגינה ושיר, 'נביאי' תהילים, שחז"ל והרמב"ם[1] קראו להם 'נביאי רוח הקודש', אבל כבר אצל שאול במשיחתו הראשונה, אמר לו הנביא שמואל(-א י', ה-ו). "ופגעת חבל נְבִאים יֹרדים מהבמה, ולפניהם נבל ותֹף וחליל וכנור, והמה מתנבאים (=שרים בהתלהבות, שירת קודש); וצָלחה עליך רוח ה', והִתנַבּיתָ עִמָם, ונֶהֱפַּכתָ לאיש אַחֵר" – אחר כך, היה זה דוד הצעיר שניגן לפני שאול והרגיע אותו מהרוח הרעה (שמואל-א טז, טז-כג). ולבסוף, שליחי שאול והוא עצמו נסחפו בהתלהבות הריקודים עד טרוף חושים עם "להקת הנביאים", "בנָיוֹת בָּרָמה" (שמואל-א יט, כ-כד).

בפרקנו (כה), גם מופיעים השמות של בני המשוררים הראשונים, חלקם נזכרים כאן לראשונה, וחלקם כבר נזכרו ומופיעים כאן בשינויים קלים ואף משמעותיים – "איתן" (טו, יז,יט) מבני מררי, הוא "יְדוּתוּן" (כה, א-ג), שמזמורי "הודו לה' כי טוב", מיוחסים כנראה לו ולצאצאיו; אך העיקר הוא, שגם הם ייקבעו כראשי משפחות לדורות, ויתחלקו ל-24 משמרות כמו הכהנים, ואף הם ישרתו בשירת הקודש ובכלי השיר, וילוו את עבודת הכהנים, לפי הסדר שנקבע על פי "הגורל" (כה, ט-לא), ובכל משמרת מקהלה של 12 משוררים-מנגנים.

תלמידו של רס"ג,[2] בפירושו לדברי-הימים, חשף 24 משמרות גם ברשימות הלויים הראשונות (בפרק כג), וברשימות "בני לוי הנותרים" (כד, כ-לא), "ויפילו גם הם גורלות לעמת אחיהם בני אהרן לפני דויד המלך...".

מדוע סדרי העבודה במקדש, כמו גם הנחלות של שבטי ישראל בארץ (במדבר כו, נה-נו), היו חייבים להתנהל בגורלות לפני ה'?
התשובה ברורה וידועה – כדי למנוע ככל האפשר, פוליטיקה עצובה ועלובה של מינויי מקורבים והשחתה, בעבודת הקודש!     

_____________________

[1] ראו מורה הנבוכים, חלק ב' פרק מה, המדרגה השנייה.
[2] ראו בפירוש 'דעת מקרא' לפרקים כג וכד, ולרשימות בעמ' תיא, ובעמ' תכא.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Tikkun Leil Shavuot – Strengthen or Repair?

One of the popular traditions kept on the holiday of Shavuot is tikkun leil Shavuot, when Jews around the world stay up through the night and engage in Torah study. The source for this tradition is late, and it appears to have begun after a mystical experience shared by Rabbi Joseph Karo and his companions in Salonica, Turkey, where the group was studying Mishna together, and it appeared to them in human form (Shelah, Tractate Shevu’ot). Over the generations many reasons have been offered for tikkun leil Shavuot, including some explanations that date its source prior to the revelation in Rabbi Karo’s study hall.

 

One of the reasons given for the custom is based on the Zohar that describes how on the night of Shavuot when the Torah was given, Rabbi Shimon bar Yohai and his friends sat together and decorated the bride – the Torah – preparing it for its wedding day (Zohar, Emor).

 

An alternative explanation relates tikkun leil Shavuot to a midrash that describes an embarrassing act that occurred to the Israelites on the night before the giving of the Torah. The Midrash attests to the fact that the Israelites slept soundly that night and were not awake when God descended on Mount Sinai. The midrash is based on the verses in Parashat Yitro:

He said to the people, "Be ready for the third day; do not go near a woman." So it came about on the third day, when it was morning, that there were thunder and lightning flashes and a thick cloud upon the mountain and a very loud trumpet sound, so that all the people who were in the camp trembled. And Moses brought the people out of the camp to meet God, and they stood at the foot of the mountain (Exodus 19:15-17).

 

The description as found in these verses is, indeed, embarrassing. God appears in thunder and lightning, yet no one comes to see the show. Moses is called upon to wake the Israelites, asleep in their beds. He reminds them that they were supposed to be awake and excited. They should have been primed for the momentous occasion. But instead, the people of Israel expressed deep indifference and a lack of understanding of the process that they were about to experience. The people did not understand the significance of receiving the Torah, nor the impact that it was to have on them.

 

It is this failing, in the opinion of the midrash, that we try to repair every year at tikkun leil Shavuot when we sit and engage in Torah study all night long.

 

Before we address the substantive differences between the two explanations outlined above, let us first relate to the concept of tikkun – repair – generally.

 

We find a story brought in Midrash Tanhuma where the evil Turnus Rufus engages in a debate with Rabbi Akiva about the question: Whose deeds are more perfect – those of God or those of human beings? Rabbi Akiva offered a surprising response. He argued that the deeds of human beings are better and more perfect, and he offered convincing proofs. Rabbi Akiva drew Turnus Rufus’ attention to sheaves of grain and contrasted them with baked products – bread, cakes and cookies. Then he pointed out the difference between flax and finished clothing. Which were created by God and which by human beings? Which are more useful, more impressive, more up-to-date? Clearly the handiwork of human beings!

 

Rabbi Akiva’s argument is that God created a deficient world. God deliberately left the ends unfinished and left it to humans to “clean up after Him.” This is how to understand, for example, our obligation to circumcise our sons. We do not question why God could not have had Jewish children born circumcised. This is how to understand, for example, why we give charity to the poor. We do not say that God could have created a world without poverty. It is not heresy to give charity to the poor. We recognize our obligation to correct the distortions and injustices inherent in Creation. Man’s job is to repair (Tanhuma Tazriah; TB Bava Batra 1a).

The concept that Man’s job is to repair is the idea that leads Man to build airplanes once he understands how birds can fly. This is what leads Man to strive to understand the secrets of the universe, leading to new discoveries, shortening distances and making a global world so that at the click of a button Man can converse with a complete stranger on the other end of the planet.

 

There is, however, a midrash that offers the opposite perspective:

“Consider the work of God, 

for who is able to straighten what He has bent?” (Kohelet 7:13)

At the time that God created Man, He led him through all the trees in the Garden of Eden, saying: “See my Creation, how good and perfect it is? All of this I created on your behalf. Take care that you should not ruin it” (Kohelet Rabba, 7:1).

 

This midrash describes a wondrous and perfect world. The trees are in their proper place, together with water, plants and animals. Nature is harmonious and beautiful. Man's entry into the world disrupts the perfect order of creation. A guest who enters a perfectly made-up house – with a clean sink, empty of dirty dishes, uncluttered countertops, freshly made beds, the table set with a clean white tablecloth and a vase of flowers – must feel clumsy and awkward standing with a suitcase at the entrance. The guest knows that stepping through the doorway will only disrupt the cleanliness of the house. This is the feeling we get learning this midrash. God takes Adam on a tour, and shows him all the “rooms” of the world with each thing in its proper place – clean air, perfect cycles of nature, a food chain that serves all needs and so forth. And what has our contribution been? Car exhaust and industrial pollution.

 

This sensitivity is what inspires those who aspire to return to nature. Those who prefer to live on farms, to grow their own organic foods, to consume products without added hormones, to avoid driving cars, to refrain from using mobile devices, to breastfeed rather than prepare Similac. These are people who believe that the more humankind contributes to the world, the more we harm it; that every innovation carries with it a price tag.

 

Nevertheless, even recognizing the negative impact of Man on the world through his innovations and inventions, we still can conclude that Man’s role is one of repair, for he is obligated to repair that which he damaged. The Talmud presents an aggadic passage that at the time of the giving of the Torah, the heavenly angels did not want to allow God to give the Torah to the Jewish people. Human beings are inferior. What connection do they have with the holy Torah? In response, Moses proves from the Torah that it is intended for human beings by examining it laws. The Torah commands to honor parents, not to steal or to commit adultery. These things can be commanded only to people who act based on instinct and are imperfect. The Torah is directed at those who are jealous of others, at those who have difficulty resisting temptation (TB Shabbat 88b).

 

It turns out that had it not been for the failure of man, there would be no room for repair. Failure is the basis for growth and renewal; it serves as the foundation for repairing the world. Psychologists make money from it. There are even occasions when destruction itself serves as the means of repair. Tearing a garment during mourning ruins the garment, but it serves a useful purpose as an expression of deep sorrow when a close relative dies.

 

It is possible that the various explanations for the custom of tikkun leil Shavuot depend on the basic concept of human status in the world. On the one hand, there are those who speak of the tikkun as an act of preparing the bride for her wedding, which strengthens and raises up the Torah and enhances its beauty in our eyes. This is based on the assumption that fundamentally, human activities are positive, and the tikkun prepares the Torah for the day of the Giving of the Torah. On the other hand, those who relate to tikkun leil Shavuot as the correction of an ancient sin – sleeping through the significant moment when the Torah was to be given – would argue that a student can only come to school late a single time and that the mistake must not be repeated. It is that same failing that keeps us awake every year, and we must work hard to correct the negative first impression by immersing ourselves in Torah study and showing how meaningful it is for us.

 

Inherent in the fact that we failed is that we now have the ability to transcend.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.