מה בין שני תיאורי בניית המקדש?
מאחר שעיקרי הדברים במקדש מפורשים בפרשת המשכן, קיצרו הכתובים כאן בעשייתם, וכנגדם הגדילו הכתובים לדבר בעשיית הדברים, שלא היו כיוצא בהם במשכן. אין ספק שלנגד עיניו של בעל דברי הימים היתה גם הפרשה המקבילה המפורטת שבספר מלכים (מלכים א ו'-ז') ומקורות נוספים, שהוא מפרטם להלן בחתימת דברי שלמה (ט', כט). נראה לנו שהיה רשאי להניח שבידי קוראי ספרו ושומעיו מצויים גם ספרי מלכים ירמיהו ויחזקאל, ולפיכך מותר לו לפסוח בספרו על כל העניינים שאינם נוגעים ישר לבנין המקדש, שבני דורו עמלו בחידוש תפארתו מימי קדם.
ואלה הם הדברים שהחסיר: בית המלך, אולם הכסא, בית יער הלבנון, הבית של בת פרעה - מבנים שהוקמו כנראה בסביבת הר הבית או בסמוך לו.
ובאשר לשאר הדברים נראות שתי הפרשות כמשלימות זו את זו. לדוגמא:
א. מעשה מזבח הנחושת נזכר בפרקנו (א) אבל לא נזכר בפרשה המקבילה שבמלכים.
ב. כאן לא פרשו הכתובים את האבנים ואת טורי "כרותות ארזים" שבהם בנו את הבית ואת חצרותיו, ושם נתפרשו. וכנגדם הזכירו הכתובים כאן את "חצר הכהנים והעזרה הגדולה" (ט) שאינם נזכרים שם, אבל אלה נרדפים כנראה לחצר הפנימית שם. אף משך זמן בנינו של הבית לא נתפרש כאן, אלא שם.
ג. במלכים לא נתפרש שימושו של הים ואילו כאן נתפרש "והים לרחצה לכהנים בו" (ו) וכן לא נתפרש שם שימושם של הכיורים וכאן נתפרש "לרחצה בהם את מעשה העולה ידיחו בם" (ו). במלכים תיארו הכתובים בפירוט רב את מעשה המכונות שעליהן נתנו הכיורים, ואילו כאן רק רמז להם (יד).
הכלל העולה מן הדברים - שהדברים משלימים זה את זה.
ברם, כנגד הדברים שניתן לפרשם בדרך זו של השלמה יש כמה פרטי דברים הנראים לכאורה סותרים זה לזה: כמות השולחנות; מידות העמודים; תכולת ים הנחושת; ציפוי הקירות; אך ניתן ליישב את הסתירות (כפי שהוצע בפירוש).
הכלל העולה מן הדברים: שתי הפרשות המקבילות מתארות את בית שלמה בכל תפארתו, והסתירות שביניהן ניתנות ליישוב.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תקנו-תקנח
מתי בנה שלמה את המזבח?
"וַיַּעַשׂ מִזְבַּח נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רָחְבּוֹ וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ" (דברי הימים ב ד', א)
זה לא נזכר במלכים,
ולדעת ר' יוסי בזבחים (נט, א) לא עשה את מזבח הנחושת עד בעת החינוך, שמזבח הנחושת של משה היה קטן מהכיל.
ומפשטות דברי הכתוב נראה שלמדנו עזרא כדעת ר' יהודה בזבחים (שם), שמה שכתוב במלכים (ח', סד) "ביום ההוא קדש המלך [את] תוך החצר", דברים ככתבן, ומזבח של שלמה כבר היה מתחלה, וכן מורה לשון הכתוב (ז', ז),
ומה שכתוב שעשה מזבח נחושת, היינו מזבח אבנים תחת מזבח נחשת של משה.
ומה שכתוב כ' אמה ארכו, היינו מקום המערכה היה עשרים על עשרים:
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
דברי הימים מפרש ומוסיף
"וְהָאוּלָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֹרֶךְ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהַגֹּבַהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה זָהָב טָהוֹר" (דברי הימים ב ג', ד)
"והגובה מאה ועשרים" -
במלכים אמר "שלשים אמה קומתו" (מלכים א ו', ב),
והודיע עזרא שזה רק עד התקרה בפנים, אבל עד הגג היה גבוה מאה ועשרים,
ומפני שהאולם היה בלא תקרה, העומד באולם בפנים ראה שהיה גבהו עד תקרת הגג מאה ועשרים, ועל כן יחס הגובה של מאה ועשרים אל האולם.
וכבר בארתי בכל הספר שעזרא לא בא להעתיק כל הדברים הנאמרים בספרי קדש הקודמים, שהם היו ידועים בימיו והיו ביד כל אדם,
רק בא לפרש דברים הסתומים שם, או להוסיף דברים שלא נזכרו שם והוא מצאם בספרים אחרים.
וכן בסיפור בנין הבית, לא כתב [אלא] רק דברים שנתחדשו לו, ועל כן דלג כל הנאמר במלכים שם מן פסוק ד עד פסוק טז מבנין הבית והיציעים ומן המראה שראה, כי לא היה לו בזה דברים חדשים .
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
דברי ה' לשלמה בדברי הימים
בפרקנו מתוארת ההתגלות השנייה של ה' לשלמה בגבעון שמגיעה לאחר סיום חנוכת המקדש. התוכן של ההתגלות פשוט לכאורה: אם המלך והעם יעשו את הטוב בעיני ה', המקדש ימשיך להתקיים, ואם לא, המצב יהיה רע: פורענות תגיע ואיתה גם חורבן המקדש.
איננו יודעים בוודאות מתי נכתב ספר דברי הימים, אך אנחנו בהחלט יודעים שהוא נכתב בימי הבית השני, כשבית המקדש כבר פעיל. לאור ידיעה זו נשוב לקרוא את תיאור התגלות ה' לשלמה.
ספר דברי הימים מוסיף כמה פסוקים שלא כתובים בספר מלכים. בספר מלכים כתוב כך: "שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתְךָ וְאֶת-תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם-שְׁמִי שָׁם עַד-עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל-הַיָּמִים" (מלכים א ט', ג) ואילו בדברי הימים בין שני חלקי הפסוק יש הרחבה של דברי ה': "שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח. הֵן אֶעֱצֹר הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהֵן-אֲצַוֶּה עַל-חָגָב לֶאֱכוֹל הָאָרֶץ וְאִם-אֲשַׁלַּח דֶּבֶר בְּעַמִּי. וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן-הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת-אַרְצָם. עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת-שְׁמִי שָׁם עַד-עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל-הַיָּמִים" (יב-טז).
ספר דברי הימים מרחיב את דברי ה', ומביא דברים חיוביים שה' אומר על המקדש ועל היחס שלו לעם ישראל. ה' אומר שהוא עתיד לשמוע לתפילות של עם ישראל. גם כאשר הם יחטאו אם לאחר מכן ישובו בתשובה ויתפללו, ה' יסלח להם ו"אֶרְפָּא אֶת-אַרְצָם" (יד). נראה שספר דברי הימים אמנם מספר את מה שארע בימי הבית הראשון, אך הוא מתייחס למה שעומד לנגד עיניו. ספר דברי הימים נושא תפילה שהבית השני לא יסיים את תפקידו כמו שארע לבית הראשון. כחלק מכך מבקש ספר דברי הימים להציג תפיסה יותר רכה. הוא מרחיב את דברי ה' ואומר שעם ישראל תמיד יוכלו לשוב בתשובה, וה' תמיד ישמע אל תפילתם.
בוז לביזה
פרק הצדעה ללויים הפשוטים, אלה שהמשיכו את תפקידי הלויים העתיקים, הסַבָּלים נושאי המשכן, מפרקיו ומקימיו, התחלקו עתה לקבוצות. הקבוצה הראשונה - "שֹעֲרים" (כו, א), כלומר, לשומרי הכניסות, השערים והמעברים. גם הם במשמרות, ב-24 מקומות שמירה קבועים[1], שגם הם נקבעו לפי "גורלות" (כו, יג), וביניהם "עֹבֵד אֱדֹם", שהתפרסם כשומר הארון לפני הגיעו לעיר דוד (לעיל יג, יג-יד), ושמונת בניו "כי בֵרְכוֹ א-להים" (כו, ד-ה).
הקבוצה השנייה היא קבוצת השומרים והנגידים (=פקידים בכירים) שהיו ממונים "על אוצרות בית הא-להים (=לעבודת הקרבנות), ולאוצרות הקדשים" (=ההקדשים משלל המלחמות; כו, כ), "אשר הקדיש דויד המלך, וראשי האבות לשרי האלפים והמאות ושרי הצבא (=המפקדים בכללם), מן המלחמות ומן השלל הקדישו לחזק לבית ה'; וכל הַהִקדיש שמואל הרֹאֶה, ושאול בן קיש, ואבנר בן נר, ויואב בן צרויה ..." (כו, כו-כח). כאן בא לידי ביטוי אחד המאפיינים המובהקים של 'מוּסר המלחמה' המקראי –
לא ראוי בצבא ישראל לקחת שלל ולָבוֹז בַּז![2]
השלל ראוי שיוחזר לבעליו (בראשית יד, כב-כג), או יוחרם ויוקדש לה' (ביריחו, יהושע ו, כד; ז, א),או יושמד כליל (בעמלק, שמואל א טו), או יחולק לפי כללים ברורים (במדיין, במדבר לא) בין הלוחמים, לבין העורף, או לבין "היֹשֵב על הכלים" (=חיילים שאינם לוחמים; שמואל א ל, כד).
מאברהם אבינו, שנתן ללוחמים שהלכו אתו להצלת לוט את חלקם הראוי לפי הכללים שהיו מקובלים, אך סירב לקחת לעצמו "מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית י"ד, כג), דרך יהושע, שאול ודוד, ועד מגילת אסתר שבה חותמת מזימת ההשמדה של המן את היהודים במילים "ושללם לָבוֹז"(אסתר ג, יג), ואילו במלחמת המגן שהותרה ליהודים ליום וליומיים, נחתם התיאור במילים "ובַבִּזָה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י,טו-טז).
יתר על כן, בשירות הניצחון העתיקות בולט מאוד מקום השלל כשיא הגאווה של המנצחים, ואילו בשירת הים (שמות טו, ט-י), ובשירת דבורה (שופטים ה, כח-ל), בא במקום גאוות השלל של המנצחים, תיאור תאוות השלל של האויב המובס, שנכזבה!
"ה' איש מלחמה, ה' שמו" (שמות טו, ג), ולכן השלל באמת שייך לו – ברשימות שלל המלחמות שהוקדשו "לחזק לבית ה'", יש רצף יוצא דופן מ"שמואל הרֹאֶה, ושאול בן קיש, ואבנר בן נר, ויואב בן צרויה" (כ"ו, כח), ועד דויד, כאילו נעלמו כל המחלוקות וכל השסעים אל מול שלל המלחמות, שראוי להקדישו לה'.
*
הקבוצה האחרונה בתפקידי הלוויים היו הממונים "על ישראל לשטרים ולשפטים" משני עברי הירדן (כו, כט-לא), "לכל דְבַר הא-להים וּדְבַר המלך"; אולם קבוצה חשובה מאוד חסרה בפרקנו(כו), אך נזכרה כבר יחד עם הלוויים השומרים בשערים (לעיל פרק ט, יז-כז), והם הממונים "על כלי העבודה ... ועל כל כלי הקֹדש, ועל הסֹלת והיין והשמן, והלבונה והבשמים" (ט', כז-כח) – מסתבר מאוד, שגם כאן אנו פוגשים את שיטתו של כותב 'דברי-הימים' ליצור מסגרת ספרותית, שבה הפתיחה והסגירה מתחברות – הסיום של רשימות היחס של הלוויים (בפרק ט') מתחבר ומתקשר לסיום הארגון מחדש (בפרק כ"ו) של תפקידי הלוויים בבית ה'!
--------------------------------------------------
[1] כ"ו, יז – 6 למזרח, 4 לצפון ו-4 לדרום, 4 "לבית האֲסֻפּים" (=כנראה, האוצרות שנאספו), 4 "לַמסִלה" ו-2 "לַפַּרבָּר" במערב (=כנראה, מבנה שסימן את גבול הקדושה; זבחים נה ע"ב); חז"ל במשנה (תמיד א', א; מידות א', א) מסרו על 3 מקומות ששמרו כהנים, ו-21 ללוויים; ואולי (כפי שפירש המלבי"ם) ב-3 המקומות החשובים שמרו גם כהנים וגם לוויים.
[2] ראו מאמרי 'שלל מלחמה בישראל', ומאמרי 'משא אגג – מלחמת שאול בעמלק', באתר שלי.
באדיבות אתר 929
עד היום הזה
פרקנו מתאר את סיום בניית המקדש וחנוכתו. ניתן להבחין כי רוב רובו של הפרק הוא מקבילה ישירה של הכתוב במלכים א פרק ח', א-יא. כאשר משווים את הכתוב בדברי הימים מול מלכים מתגלה דבר מפתיע בדרך עבודתו של בעל דברי הימים.
בעל דברי הימים, בצטטו את ספר מלכים מביא גם את הפסוק הבא: "וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הָאָרוֹן עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיְהִי-שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ט). לפי הפסוק הזה, שכתוב גם במלכים, ארון ה' היה במקדש – עד אותם ימים שבהם נכתב הספר. כזכור ספר דברי הימים נכתב בימי הבית השני וכידוע לנו בימי הבית השני הארון לא נזכר כחלק מהכלים שהועלו למקדש וככל הנראה ארון ה' לא היה בנמצא, כפי שגם אומרים חז"ל בכמה מקומות. כך שהאמירה שארון ה' היה במקדש "עד היום הזה" היא לא תואמת למציאות שבה נכתב הספר.
מדוע בעל דברי הימים לא השמיט ידיעה זו כדי שתתאים למציאות בימיו? אנחנו יודעים שבעל דברי הימים מתערב לעתים קרובות בפסוקים שהוא מביא ממלכים, ומדוע כאן לא עשה זאת? נראה לי ששינוי זה קשור להשקפה של דברי הימים – חשיבות המקדש. המקדש תופס מקום נרחב בדברי הימים ולכן בעל דברי הימים לא משנה את הכתוב במלכים לגבי ארון ה' – גם אם הדבר לא תואם את המתרחש בימיו, בעל דברי הימים לא מעוניין למחוק פסוקים שקשורים לארון הברית. כך נוצר אולי אנכרוניזם, אך באותה נשימה אפשר גם לשמוע תקווה של אנשי הבית השני שהארון ישוב למקדש ושהפסוק "וַיְהִי-שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" יתקיים גם בהם.
מי נתן למי את הערים?
במבט ראשון נראה כי יש סתירה בין פסוק ב בפרק ח' בדברי הימים ב לפסוקים יא-יג בפרק ט' בפרשיה המקבילה במלכים א. בספר דברי הימים נאמר שחירם נותן לשלמה ערים, ושלמה בונה אותן ומיישב בהן אנשים מישראל – "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ח', ב). לעומת זאת, על פי המסופר במלכים א, פרק ט' פסוק יא, שלמה הוא שנותן את הערים לחירם – "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל". במבט ראשון יכול להתקבל הרושם כי יש כאן סתירה בין הפרשיות המקבילות, אך עיון מעמיק בפסוקים יגלה שאין כאן סתירה, אלא השלמה.
שלמה וחירם כרתו ביניהם ברית לקראת בניית בית המקדש וארמון המלך. בברית נקבע, שחירם יספק לשלמה עצי ארזים, עבדים שיכרתו את העצים ויובילו אותם אל ירושלים, זהב, ואוּמנים (כפי שמספר פרק ב' בדברי הימים ב), ובתמורה שלמה יחכיר לו 20 ערים מאזור הצפון כאשר במשך שנות הבנייה הגידולים של אותו אזור יהיו של אנשי חירם כתשלום על עבודתם.
לפי הבנה זו, ספר מלכים מספר את השלב הראשון בסיפור, וספר דברי הימים את סופו. ספר מלכים, לפיו שלמה נותן את הערים לחירם, מספר על החכרת הערים לחירם מיד אחרי כריתת הברית, לפני תחילת הבניה, כדי שיספקו תבואה לעבדיו העובדים בשביל שלמה. ספר דברי הימים, לפיו חירם נתן את הערים, מספר על החזרת השטח לשלמה אחרי שנשלמה מלאכת הבנייה.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור מאתר ישיבת ברכת משה מעלה אדומים