התערבות אלוקית גלויה
בשעה שעורך רחבעם הכנות למלחמת אחים שמטרתה להשיב את הגלגל לאחור – "להשיב את הממלכה לרחבעם" (א), משנה ההשגחה הא-לוהית את דרכה. לאורך כל הסיפור עד עתה הייתה ההשגחה נסתרת, ולפתע, בשלב זה, היא פועלת בגלוי לשם עצירת המהלך הזה של רחבעם:
"כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ עִם אֲחֵיכֶם שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (ד)
ובכן, מה הטעם ליציאתה של ההשגחה הא-לוהית מן הנוכחות הנסתרת שלה באירועים המתגלגלים כדרכם ומובנים כשלעצמם על פי כללי התנהגות אנושית טבעית, אל הפעילות הגלויה והמפורשת ביותר – אל הנבואה המילולית הניתנת בפי נביא נקוב שם, והמבהירה את כוונתה במהלך העלילה כולה במילים מפורשות?
נבואת שמעיה איש הא-לוהים עונה על כך בבירור:
ראשית, דבר ה' הזה נועד למנוע בדחיפות את הרעה העומדת לפני עם ישראל מפני גאוותו של רחבעם וכסילותו – את מלחמת האחים המיותרת. בני ישראל מוגדרים בנבואה זו כ"אֲחֵיכֶם", והוראת ה' היא "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ" עמהם.
שנית, עד עתה שֵירת רחבעם בנאמנות וביעילות את המטרה הא-לוהית לפילוג הממלכה – "לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהו הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (י', טו). לא היה אפוא כל צורך בהתערבות גלויה של ההשגחה לקידום מטרה זאת, כאשר רחבעם עשה זאת בעצמו ב'כישרון' לא מבוטל.
אך עתה נשלמה התכנית הא-לוהית. הצעד האחרון של רחבעם – הנובע אמנם מאותם מניעים שאפיינו את פעולותיו לאורך כל העלילה – מכוון לסכל את המטרה הא-לוהית ולהסיגה לאחור. לפיכך עוברת ההשגחה הא-לוהית מן הנוכחות הנסתרת אל פעילות גלויה, והיא מצווה על רחבעם בפירוש להימנע ממעשה זה, שמגמתו מבחינתה הפוכה מכל המעשים שנעשו עד עתה:
"לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ... שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה!" (ד)
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא ומאמרים נוספים בסדרה, באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
האם רחבעם היה סכל?
מעשי סכלות ומעשי חכמה משמשים אצל רחבעם לסרוגין. מעשיו הראשונים, שהביאו לפילוג הממלכה הגדולה של אביו ושל אביו זקנו לשתי ממלכות העוינות זו את זו, הם שרשרת של מעשי סכלות, החל מהליכתו לשכם, ומקבלת עצת הילדים, וכלה בשליחת הדורם אשר על המס. בעצם בחירת הדורם כשליח אל העם היה משום איוולת וסכלות מדינית.
נדמה, שכל מעשיו הראשונים ערוכים על דרך הניגוד למעשיו הראשונים של אביו "החכם מכל אדם". שלמה ביקש בגבעון חכמה ומדע כדי לשרת את העם (א', ז-י), ואילו רחבעם בנו ביקש בשכם שלא לשרת את העם הזה אלא לשעבדו (יד).
וכנגד מעשיו הראשונים, שסימנם סכלות, באים בסמוך להם מעשים ערוכים בחכמה ובפקחות מדינית (בפרקים הבאים).
ואם תתמה, מה ראה מלך חכם לעשות בתחילת מלכותו מעשי סכלות רבים כל כך? התשובה היא - "כי היתה נסיבה מעם האלוקים, למען הקים ה' את דברו אשר דבר ביד אחיהו השילוני..." (טו).
לשון אחרת: ההתרחשות ההיסטורית שהביאה לפילוג הממלכה ערוכה כאן על דרך של סיבתיות כפולה. במעשי רחבעם בא לידי ביטוי מפורש הפן ההיסטורי הריאלי האנושי, כשפעולות אדם ניתנות לחקר מבחינת סיבה ומסובב, ומצד שני בא לידי ביטוי הפן העל-היסטורי האלוקי, הצופה אחרית מראשית. הפן האלוקי נסתר בדרך כלל מעיני האדם עד שבא נביא ומפרשו, אבל הוא נותן משמעות לפן ההיסטורי הריאלי. ויתרה מזו: מי שמפריד את ההתרחשות ההיסטורית ממה שקדם לה, וממה שמשתלשל ובא אחריה, מקפח את ראייתו המקפת ואינו מבין את פשרו האמיתי של המאורע ומשמעותו לדורו ולדורות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תרנד-תרנה
האם שלמה לא חטא?
בספר דברי הימים ב פרק י' ותחילת פרק י"א (עד פסוק ד) מופיע סיפור פילוג הממלכה, ובדרך כלל הוא זהה לסיפור שבספר מלכים. אולם, ההבדל הגדול ביותר והמתמיה מכל ההבדלים הוא שספר דברי הימים השמיט לגמרי את כל המסופר בפרק י"א בספר מלכים. בדברי הימים אין מתוארים חטאי שלמה, ולא נבואת העונש הנאמרת לו; אין בו תיאור של השטנים שקמו לשלמה, ולא תיאור המרד שמרד בו ירבעם; אין בו את נבואת אחיה לירבעם ולא את תיאור בריחתו למצרים.
מה טעמה של השמטה זו? הטעם הוא אותו טעם עצמו שמפניו הושמטו סיפורים נוספים בספר דברי הימים: שמירה על כבודה של מלכות בית דוד, ובייחוד על כבוד דוד ושלמה מייסדי הממלכה הגדולה.
הדבר המתמיה הוא, שבעל ספר דברי הימים לא ניסה כלל לערוך את הסיפור בפרק י' בסִפרו תוך השמטת הפסוקים שהבנתם תלויה בסיפור הקודם, אלא הותיר את כל הפסוקים הללו על מקומם:
בפסוק ב "מתפרץ" ירבעם אל הסיפור ללא כל הכנה. אין הקורא יודע כלל מיהו ירבעם, מה מעשיו של הלה במצרים, ומדוע ברח מפני המלך שלמה. כל התשובות מצויות כמובן בפרק י"א בספר מלכים שהושמט מספר דברי הימים.
תמוהה עוד יותר הכללת פסוק טו בסיפור:
"וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱ-לֹהִים, לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט".
מי שקורא את ספר דברי הימים כשלעצמו, אינו יכול להבין כלל פסוק זה, הרומז לאירועי הפרק הקודם שהושמטו בדברי הימים. מהו דבר ה'? מיהו אחיה השילוני? ומה דיבר לירבעם?
תמיהות אלו מלמדות דבר חשוב ביחס לספר דברי הימים: הספר מניח שקוראו מכיר את ספרי הנביאים הקדומים שעליהם הוא מתבסס (ובהקשר לסיפורנו – את ספר מלכים). על סמך הנחה זו 'מרשה לעצמו' בעל דברי הימים לנתק סיפור מהקשרו, תוך הסתמכות על הקורא המשכיל שיבין את הסתום בדברי הימים מן המפורש במלכים.
ובכן, ספר דברי הימים נמנע מלהביא את סיפור חטאי שלמה ונבואת העונש של אחיה, לא משום שהוא מכחיש את קיומם של אלו, אלא משום שהוא אינו חפץ לחזור על הדברים הידועים הללו. מגמתו היא לתאר תקופה קדומה ורבת הוד בצבעים בהירים. מן הפרספקטיבה של תקופת שיבת ציון, שבה שוררים געגועים לחידוש מלכות בית דוד, אין צורך ואין טעם להדגיש את הפגמים והחולשות של מלכות ישראל העתיקה. זאת בניגוד לספרים שמואל ומלכים, שנכתבו בסמוך לשעת ההתרחשות של האירועים, מתוך גישה נבואית ביקורתית ביחס לפועלם של המלכים. כיוון שכך, משאיר בעל ספר דברי הימים בסיפור פילוג הממלכה את הרמזים לאירועים שהשמיט בנוגע לחטאי שלמה ונבואת אחיה, מפאת חשיבותם להבנת הסיפור שעליו הוא חוזר בספרו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא וסדרת המאמרים על פילוג הממלכה באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
מתי יסור שבט מיהודה?
"וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱלֹהִים לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (דברי הימים ב י', טו)
"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מ"ט, י)
"כי היתה נסבה... למען הקים ה' את דברו" -
כמו שמפורש (במלכים א י"א) להסיר ממנו י' השבטים וליתן לירבעם.
וזהו "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מ"ט, י) - לא ירד ממלכותו
"עד כי יבא שילה" (שם) - פתרון: עד כי יבא יהודה שילה להמליך שם רחבעם,
ושם "לו יקהת עמים" (שם) להמליכו, ושם נחלקה המלכות ואבד מלכות של עשרת השבטים.
ושכם עיר קטנה סמוכה לשילה, כדכתיב (שופטים כ"א, יט): "(ו)הנה חג (ל)ה' בשילה מימים ימימה... (ב)[ל]מסילה העולה מבית אל שכמה"
וכתיב בירמיה (ירמיהו מ"א, ה): "משכם (ומשילה) [מִשִּׁלוֹ]"
ולכבוד משכן שילה נאספים לשכם, שהוא ראוי לאסיפת בני אדם, וסמוכה לשילה,
וכשנאספים בשכם אז יסור שבט מיהודה ששם המלכות נחלקה.
פירוש המיוחס לרש"י, על דברי הימים - פירוש זה מופיע בחלק מכת"י של פירוש רש"י לכתובים (16 מתוך 39). אולם כבר בשער של מקראות גדולות ונציה 1525 ציינו שהפירוש רק מיוחס לרש"י. כך אכן כתבו מספר אחרונים: היעב"ץ, החיד"א ואחרים. ההוכחות לכך הן רבות: המילים הלועזיות הן בגרמנית ולא בצרפתית, מוזכרים בו חכמים מאוחרים לו ועוד. רבו הדעות בשאלה מי כתב את החיבור ומתי. ערן ויזל, בספרו על פירוש זה, מציב את זמן החיבור בשליש השני של המאה השתיים עשרה באשכנז ולטענתו הוא היה תלמיד של רבי אליעזר בן משולם אך לא ניתן להצביע על דמות מוכרת לנו שחיברה את הפירוש.
מנוחה שהיא נס
"וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב וַיִּבְנוּ וַיַּצְלִיחוּ" (דברי הימים ב י"ד, ו)
"ויאמר" - אמר להם, מי יודע מה יולד יום,
כי המנוחה של עתה אינה מחויבת מצד הזמן,
רק היא ניסית מצד השגחת ה', ולא בכל יומא מתרחיש ניסא,
וטוב שנשתדל בעת הזאת על אמצעיים טבעיים שנחזק אחר כך גם בדרך הטבע,
וזה שאמר: "נבנה בעוד עודנו הארץ לפנינו" -
כי המנוחה הזאת היא ניסית על ידי ש"דרשנו את ה' אלקינו דרשנו",
רוצה לומר הדרישה את ה' אין לה תכלית [=סוף] ועבודת ה' יש בה מדרגות רבות,
וכפי שהוספנו לדרוש כן הוסיף לנו מנוחה.
וזה שכתב "דרשנו...דרשנו וינח" - שתוספת הדרישה גרם תוספת המנוחה.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
אביהיל בת אליאב
"וַיִּקַּח לוֹ רְחַבְעָם אִשָּׁה אֶת מָחֲלַת בַּן [בת] יְרִימוֹת בֶּן דָּוִיד אֲבִיהַיִל בַּת אֱלִיאָב בֶּן יִשָׁי" (דברי הימים ב י"א, יח)
"אביהיל בת אליאב" -
... וזה שטעה שמואל הרואה כשהעביר ישי את אליאב לפני שמואל
ואמר: "אך נגד ה' משיחו" (שמואל א ט"ז, ו) -
זה שהקב"ה עתיד לומר: "קום (נא) משחהו כי (הוא זה)[זה הוא]" (שם, יב),
וטעה בו שמואל שראה בתו של אליאב אשת רחבעם מלכה.
ועל זה הדבר נענש שמואל:
כי כששאל לו שאול "איזה בית הרואה" (שם, ט', יח)
ויאמר שמואל "אנכי הרואה" (שם, יט) - שלא ענהו דרך ענוה לומר מה תרצה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חייך אתה עתיד לראות ולא תדע מה תראה, כי טעה באליאב ובתו המלכה.
פירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים - פירוש זה מופיע בחלק מכת"י של פירוש רש"י לכתובים (16 מתוך 39). אולם כבר בשער של מקראות גדולות ונציה 1525 ציינו שהפירוש רק מיוחס לרש"י. כך אכן כתבו מספר אחרונים: היעב"ץ, החיד"א ואחרים. ההוכחות לכך הן רבות: המילים הלועזיות הן בגרמנית ולא בצרפתית, מוזכרים בו חכמים מאוחרים לו ועוד. רבו הדעות בשאלה מי כתב את החיבור ומתי. ערן ויזל, בספרו על פירוש זה, מציב את זמן החיבור בשליש השני של המאה השתיים עשרה באשכנז ולטענתו הוא היה תלמיד של רבי אליעזר בן משולם אך לא ניתן להצביע על דמות מוכרת לנו שחיברה את הפירוש .
תפארת מלכות שלמה
פרק ט' מסכם את מעשי שלמה, חוכמתו ופרסומה בעמים, תוקפו, גדולתו, עושרו ותפארת מלכותו. והכל כדי ללמדך שנתקיים בו כל מה שנתן לו ה' במראה הראשון בגבעון (א', ז-יג).
מעשי שלמה הביאו לקידוש שם ה' בעמים. בפתיחת מעשיו חירם מלך צור, הנמנה עם חכמי המערב מברך את ה' שבאהבתו את עמו נתן לדוד "בן חכם..." (ב', יא).
וכאן, בפרשה החותמת את מעשי שלמה, מלכת שבא (שמסתבר שהיא נמנית עם חכמי קדם) מברכת את ה' שבאהבתו את ישראל העמיד את שלמה למלך לעולם (ח). ועוד עולה מדבריה, שחכמת שלמה היתה לא רק בדברים שבעיון ובהגות, אלא גם בדברים שבמעשה. בחכמת הממשל ובתפארת המלוכה.
ואף על פי שהחסירו הכתובים בספרנו כמה מעשים המדברים בחכמת שלמה בספר מלכים (כגון משפט שתי הנשים, טיבה של החכמה, ועוד), הרי הדגישו גם כאן את מידת פרסומו של שלמה, וציינו שביתו היה מעין בית מדרש שכל מלכי הגויים וחכמיהם עומדים בפתחו ומבקשים חכמה והוראה ממנו: "וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן האלקים בלבו" (כג).
היחסים שנרקמו בין שלמה לבין מלכי הארצות היו גם בעלי משמעות כלכלית ומדינית והביאו לפיתוח הסחר הבינלאומי, שהכניס לשלמה ולממלכה עושר רב.
תפארת הממלכה שניתנה לשלמה באה לידי ביטוי לא רק בשלטון שלמה על ממלכה אדירה (כו) אלא גם ב"הוד מלכות" שנתלווה לו בכל הליכותיו הן בביתו (שולחן שלמה, כסא שן, צינות זהב ומגיני זהב), והן בבית התפארת שבנה לה'.
בעל דברי הימים החסיר ממעשי שלמה את סיפור חטאיו ואת הענשים שבאו עליו בשל אלה (מלכים א י"א). ניתן לשער, שהסיבה לכך היא שאין טעם לחזור על דברי הגנות המפורשים בספר מדור קדום, ואפשר להסתפק ברמיזות לה. ואכן רמז לה בהזכרת נבואת אחיה השילוני (כט), ובייחוד בפרק הבא: "כי היתה נסיבה מעם האלקים למען הקים ה' את דברו אשר דבר ביד אחיהו השלוני אל ירבעם בן נבט" (י', טו).
לנגד עיניו של בעל דברי הימים היו בני הדורות המצפים ומתפללים לחידוש ימי קדם על תפארתם, ונתכוון לתאר לעיניהם את תפארת המקדש והמלכות, כמו שהיתה בימי דוד ושלמה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תרכח-תרכט
תפילה ותעמולה
תפילת שלמה נאמרה בעת חנוכת המקדש. התפילה, המהווה פנייה לה' בבקשה שישכון במקדש, נאמרת במעמד קהל רב, ומהווה נאום חינוכי של המלך המכוון אל העם העומד מולו. שלמה המלך, הבונה מקדש מרכזי בירושלים, מבצע מהפכה פולחנית ומעשהו זקוק לאהדה ציבורית כדי להתקיים ימים רבים. העם מתבקש לזנוח את הבמות המקומיות שנבנו לשם ה' במקומות מגוריהם, ואת הבמה המרכזית ("הבמה הגדולה") בגבעון (מלכים א ג', ד; דברי הימים ב א', ג-ו), ולקבל כי המקדש שנבנה על ידי שלמה בירושלים הוא המתאים למצווה בספר דברים: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם עולותיכם וזבחיכם..." (דברים י"ב, יא).
תגובת ה' לתפילה היא בירידת אש מן השמים, "וכבוד ה' מלא את הבית" (ז', א).
ירידת אש מן השמים המלחכת את הקורבן היא אות אלוהי, המלמד כי ה' מקבל את הקורבן וחפץ בקרבת העם אליו. באותו לילה ה' נראה אל שלמה (שם, יב) ואומר לו:
"עתה עיני יהיו פתוחות ואזני קשובות לתפילת המקום הזה. ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים" (שם, טו-טז).
כלומר, ה' אומר לו בפירוש שתפילתו נענתה.
גם העם נענה לשלמה, שהרי אחר התפילה הרבו בקורבנות (שם, ד-ה), חגגו יחד ארבעה עשר יום, וחזרו לביתם בשמחה "על הטובה אשר עשה לדויד ולשלמה ולישראל עמו" (שם, ח-י)
תפילה זו השפיעה על האומה ועל מלכים, וקהל ישראל נהג לפיה, ונוהג אף לאחר החורבן לפנות בזמן התפילה לעבר בית המקדש. כך נשמר מרכזיותו של המקדש בעיני העם במשך דורות רבים. לכאורה הצליח שלמה במשימתו, ודאג להפנים את מרכזיותו של המקדש בלב העם.
אולם סיפור פילוג הממלכה (מלכים א י"ב, א-כה), ובניית מקדשים חלופיים למקדש ה' בירושלים בבית אל ובדן (שם, כו-לג), מעידים, כי הצלחתו של שלמה קרסה כעבור שנות דור.
למרות ניסיונו של שלמה לשכנע את העם לקבל את מקדש ה' בירושלים כמקום פולחן מרכזי ובלבדי, דבריו לא הוטמעו בלב העם, כנראה מפני שהעם השתתף בבניית המקדש בכפייה, ולא מרצון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת