האם מותר לנביא לחרוג מהאמת?

"וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָה הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ וְיִנָּתְנוּ בְּיֶדְכֶם" (דברי הימים ב י"ח, יד)

 

אבן עזרא בראשית פרק כז פסוק יט

... כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים: החלק הא' שליח במצות [=מוסר מצוות], והחלק השני נביאי העתיד.
ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק, רק השליח [במצוות] לא יתכן שיכזב כלל.
גם הנה דוד נכתב עליו "איש האלהים" (דברי הימים ב ח', יד), ואמר: "רוח ה' דבר בי" (שמואל ב כ"ג, ב), בלבל דבריו עם אחימלך ואמר: "ויהיו כלי הנערים קדש" (שמואל א כ"א, ו) לצורך שעה.
גם אלישע, שאמר לחזאל: "לך אמור לו חיה תחיה" (מלכים ב ח', י), אף על פי שפירושו חיה תחיה מחולי זה, הראני השם כי יהרג. 
כן מיכיהו אמר תפלת שוא "עלה והצלח" (מלכים א כ"ב, טו וכן בדברי הימים ב י"ח, יד), דרך מוסר.
וכן אמר דניאל: "מרי חלמא לשנאך" (דניאל ד', טז), ולהיותו כנגד השם דרך דרש. 
וכן אמר אברהם: "וגם אמנה" (בראשית כ', יב), "ונשתחוה ונשובה" (בראשית כ"ב, ה). 

 

 

 

אבן עזרא - ר' אברהם בן מאיר למשפחת אבן עזרא. נולד בטודילה שבספרד המוסלמית בשנת 1089 בערך, ונפטר באנגליה בשנת 1164 בערך. היה חכם רב-תחומי בעל השפעה רבה, בחייו ולאחר מותו. היה משורר, מדקדק, פרשן תנ"ך, פילוסוף, מתרגם, אסטרונום ואסטרולוג. היה תקיף בביקורתו גם נגד גדולים וקדמונים.

Volver al capítulo

המקדש יכול להיפגע

 

בדברי הימים ב י"ב וכן במלכים א י"ד מתואר אחד האירועים הצבאיים הגדולים והחשובים שהתרחשו בארץ ישראל בתקופת המלוכה: מלחמתו של שישק מלך מצרים בארץ ישראל וכיבושיו. מסע זה של שישק היווה פגיעה צבאית, מדינית וכלכלית חמורה הן לממלכת יהודה והן לממלכת ישראל.

שישק היה מייסדה של השושלת ה-22 במצרים, ומלך בין השנים 914-935 לפני הספירה. במוצאו היה לובי, בא בקשרי חיתון עם השושלת ה-21 במצרים, ועלה לאחר מכן על כס המלוכה. במקרא נזכרת רק הפגיעה שלו ביהודה ובעיקר בבית המקדש, אך גם ממלכת ישראל נפגעה פגיעה קשה ביותר במסע זה. בכרנך שבמצרים נשתמרה כתובת טופוגרפית ובה רשימת ערים ביהודה ובישראל אותן כבש שישק. הרשימה איננה שלמה, חלק מן השמות איננו ברור וזיהויים איננו בטוח. אך מן השמות שאותם ניתן לזהות, וכן מן הממצא הארכיאולוגי, עולה בבירור כי רבות מן הערים החשובות שבממלכת ישראל נכללו בה (בעבר הירדן המערבי והמזרחי גם יחד) וכן ערי מבצר ביהודה, במיוחד באזור הנגב. הפגיעה בערים ביהודה מפורשת בדברי הימים ב פרק י"ב, פסוקים ב-ד.

נראה כי בנוסף לרצונו של שישק להחליש את ממלכות יהודה וישראל ולשלול שלל ניצבה מטרה חשובה אחרת בפניו במסעו זה: לבטל את השליטה של ישראל ויהודה על דרכי המסחר העיקריות בצפון (פניקיה) ובדרום (בעיקר באזור הנגב).

התיאור במקרא (ובעיקר בספר מלכים) מתמקד בהשלכות של מסע שישק על המקדש: "ויקח את אוצרות בית ה'..." (מלכים א י"ד, כו-כח וכן בדברי הימים ב י"ב, ט), ונראה בבירור שתיאור זה הוא "א-היסטורי", כאילו במכוון לא סופרו האירועים הצבאיים הגדולים, והדגש הושם כולו בפגיעה בבית המקדש.

מטרת המקרא איננה לספר אירוע היסטורי זה - אף שחשיבותו כה גדולה - אלא ללמד מוסר:

כי גם המקום המקודש ביותר, בית המקדש, בו השרה הקב"ה את שכינתו, לא שימש כמגן וכמחסה ביום עברה ולא "החזיק מעמד" יותר מאשר דור אחד! כבר בראשית ימיו (בשנה החמישית לשלטונו) של המלך רחבעם - בנו של המלך שבנה את המקדש - באו גויים בשערי הבית הקדוש וחיללוהו. מעשיו של עם ישראל הם הקובעים את השגחת ה' עליו. אם מעשים אלה רעים הם, לא יגנו מקומות מקודשים, ותהא מעלתם הגדולה ביותר.

רמז לכך מצוי בכתובים בספר מלכים וכן בדברי הימים: בסמוך ובצמוד לתיאור הפגיעה במקדש על ידי שישק מסופר על החטאים שנעשו ביהודה.

בסיפור על מלכותו של רחבעם נאמר: "ושבע עשרה שנה מלך בירושלים העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל ושם אמו נעמה העמנית" (מלכים א י"ד, כא וכן דברי הימים ב י"ב, יג). בחירתה וקדושתה של ירושלים נזכרת בהקשר זה כדי להדגיש את הניגוד בין קדושת העיר לבין מעשי המלך ועמו. משום כך אף נזכר מוצאה של אמו: בדרכה הלך. ומשום כך נפגע המקדש.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

היחס אל ממלכת ישראל

 

בפרקנו מובא סיפור פילוג הממלכה – כיצד רחבעם שומע אל עצת הילדים ועוזב את עצת הזקנים. בחינת הפסוקים אצלנו בהשוואה לסיפור המקביל בספר מלכים מגלה כי אין הבדלים משמעותיים בין שני המקורות. אלא שההבדל בין שני הסיפורים הוא לא במה שכתוב, אלא במה שדברי הימים בחר שלא להביא.

הסיפור אודות עצת הזקנים ועצת הילדים הוא למעשה רק חלק מסיפור פיצול הממלכה. ספר דברי הימים לא מביא את מה שבא לפני ואחרי הסיפור ההוא במלכים. דברי הימים לא מזכיר את חטאי שלמה, ואף לא מזכיר את דברי אחיה השילוני לירבעם בן נבט. כך גם דברי הימים בוחר שלא להביא את תיאור ההמלכה של ירבעם שמגיע מיד לאחר סיפור עצת הילדים והזקנים: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (מלכים א י"ב, כ).

השמטת קטעים אלה יוצרת סיפור קטוע ולא ממש ברור. מצד אחד דברי אחיה השילוני לא מובאים בספר דברי הימים, אך הם כן מאוזכרים באופן עקיף: "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱ-לֹהִים לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (טו). ובאותה צורה ירבעם אמנם נקרא "מלך" (י"ג, א), אך לא מתוארת המלכתו באופן ישיר, כך שעיקר הפרשייה חסרה כאן: ההתרחשות של פיצול הממלכה.

נראה ששני עניינים אלו קשורים לתפיסה של דברי הימים את ממלכת ישראל. כפי שנראה בהמשך, דברי הימים מביא נאום של אביה לירבעם שבו הוא מנגיד בין בני יהודה, שלהם נתן ה' את המלוכה לעולם, לעומת אלו שהולכים אחרי ירבעם שהם "אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל" (י"ג, ז). כלומר לממלכה הצפונית אין לגיטימציה מבחינת קיומה. בעיני ספר דברי הימים הממלכה היחידה שיש לה זכות קיום היא ממלכת יהודה, המשכה של בית דוד. כך אפשר להבין מדוע הנאום המפרגן של אחיה השילוני לירבעם ותיאור המלכתו של ירבעם למלך לא מוזכרים. ספר דברי הימים מבקש להמעיט בנוכחותה של הממלכה הצפונית ולכן מתאר רק באופן עקיף את פיצול הממלכה והמלכתו של ירבעם.

Volver al capítulo

האם שישק איים על ירושלים?

 

קיומה של ממלכת דוד ושלמה האדירה היה הסתירה המשוועת ביותר למסורת המדינית המצרית שלפיה ארץ ישראל היא פרובינציה מצרית מקדמת דנא. אם חפץ שישק לחדש בארץ את השלטון המצרי עליו למגר את בית דוד.

ירבעם היה בן חסותו של שישק המצרי (מלכים א י"א, מ), ולכן שישק ציפה לשיתוף פעולה איתו, כך שהסתערות ישראלית מצפון והתקפה מצרית מדרום נועדו לשים קץ מהיר לבית דוד בירושלים, על מנת לחדש את השליטה המצרית בארץ. חרבו של שישק הייתה, אפוא, שלופה בפועל כנגד ירושלים, ולא לחינם מדגיש הכתוב: "עלה שישק... על ירושלים" (מלכים א י"ד, כה וכן דברי הימים ב י"ב, ב). טבעי אפוא כי עם עליית שישק ממצרים אחזה חרדה את יהודה וירושלים.

אולם, ירבעם לא היה מוכן לכך. אמנם מרד בבית דוד אך לא התכוון למלחמת אחים. הנביאים כוננו שביתת נשק בין בית דוד לבין מלכות השבטים. שוב לא הייתה יהודה בעיני ירבעם אויב ורודף, ומצרים לא הייתה עוד מצילה ומושיעה, כי אם להפך. ירבעם בן נבט סירב לשתף פעולה עם שישק. ירושלים ניצלה, בלשון ההיסטוריון, בזכות ירבעם. והאסכולה הנבואית הפרגמטית מוסיפה את גרסתה שלה: "ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק ה' ובראות ה' כי נכנעו היה דבר ה' אל שמעיה לאמור נכנעו לא אשחיתם... ולא תתך חמתי בירושלים ביד שישק" (דברי הימים ב י"ב, ו-ז). סירובו של ירבעם אינו אלא תוצאה של תשובת רחבעם וכניעתו בפני ה'. כשלון התכנית המצרית הוא הד עלי אדמות לביטול הגזרה ממעל.

משראה שישק הפולש שלא נעשתה עצתו וכי בן חסותו ירבעם 'בגד בו', חרה אפו והמבצע שנועד להשמיד את בית דוד ולהחריב את ירושלים הפך מסע עונשין נזעם נגד ירבעם וממלכתו.

הכתובת המצרית מתארת את המאורע כמות שהיה ואת אשר השיגה ידו של שישק בסופו של דבר. ואילו המקרא מתאר לצורך ענינו, תורת ההשגחה, את אשר היה צפוי ונמנע בחסדי ה'.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

עבודה מאהבה או מאינטרס

"וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת־תּוֹרַת ה' וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (דברי הימים ב י"ב, א)

 

העובד את ה' מאהבה בלי פניה חיצונית רק לשם ה' בלבד,

הוא לא ימוש מעבודתו בשום אופן.

אבל העובד את ה' לתכליתים חיצוניים וכונות אחרות,

יעזוב את ה' בעת יפסקו הענינים שבעבורם עבדו.

וכן רחבעם,

עבד את ה' רק בעבור שידע שבזה תתחזק המלכות בידו נגד ירבעם עובד עגלים,

לכן בעוד שהיה ירא מירבעם עבד את ה',

אבל כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו, על ידי שבנה ערים בצורות ונפלו עליו רבים מישראל, ולא ירא עוד מירבעם, עזב את תורת ה'.

וכל ישראל ששמרו התורה גם כן רק מפני פקודת המלך עזבוה עמו.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

מי היו עבדי הממלכה?

 

בסוף הפרק (ב, טז-יז) יש רמז שהסבלים והחוצבים אינם משבטי ישראל: "וַיִספֹּר שלמה כל האנשים הגֵירים אשר בארץ ישראל, אחרי הסְפָר אשר סְפָרָם דויד אביו, וַיִמָצאוּ מאה וחמִשים אלף, ושלֹשת אלפים ושש מאות"[1]!

אולם הסבר מלא יותר[2] מופיע בהקשר אחר (ח, ז-ט; וגם במלכים-א ט, כ-כב): "כל העם הנותר מן החִתי והאמֹרי והפְּרִזי והחִוי והיבוסי, אשר לא מישראל הֵמה; מן בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא כִלוּם בני ישראל [במלכים: "לא יכלו בני ישראל להחרימם"], וַיַעֲלֵם שלמה לְמַס עד היום הזה; ומן בני ישראל לא נתן לעבדים למלאכתו...";

מעניין, שדווקא 'הכנעני' לא נזכר ברשימת המוצא של "העם הנותר", ולכן נראה במבט ראשון, שמדובר בשרידים של תושבי ההר, שם התנחלו שבטי ישראל מאז ימי יהושע והשופטים, ובימי דוד ושלמה הם הפכו לעבדי הממלכה;

בספר יהושע (פרקים יג ויז), ובספר שופטים (פרק א), ברור, שרוב הערים הכנעניות החזקות, בעיקר באזורי החוף והעמקים, לא נכבשו בידי בני ישראל בימי יהושע והשופטים, ושאול המלך עוד נלחם בגבולות ההר והשפלה;

אולם דוד שחרר את בקעת באר-שבע מידי העמלקים, וכבש את השרון והעמקים מידי הכנענים והפלשתים – שלמה כבר מינה נציבים מיוחדים בעמק אַיָלוֹן, בנפת דֹאר, ובעמק יזרעאל ובית שאן, "תַעְנַך ומְגִדוֹ" (מלכים-א ד, ט, יא-יב).

האם ייתכן, שמספר "הגֵירים" הגבוה הוא תוצאה של כיבושי דוד הנרחבים בעמקים, דווקא במרחבי הכנענים, שירדו מגדולתם?! אולי זה מסביר את הספירה הראשונה "אשר סְפָרָם דויד אביו"?!

ההסכמים הכלכליים מרחיקי הלכת בין דוד ושלמה לבין צור וצידון הפניקיות, מלכות "חוּרָם" [במלכים: "חִירָם", וגם "חִירוֹם"], היו תוצאה ברורה של כיבושי דוד בעמקים ובשרון, שיצרו גבול משותף ואינטרסים משותפים לשתי הממלכות (גם נגד הארמים), וכך הפכו גם שרידי הכנענים לעבדי ממלכה של שלמה, שעבדו גם אצל הפניקים בהרי הלבנון, וגם אצל שלמה במחצבות האבן, ובקליטת העצים מהלבנון שנשלחו כ"רַפְסֹדוֹת על ים יפו"[3] [במלכים-א ה', כג: "דֹבְרוֹת בַּיָם"], והעלאתם אל "ירושלִָם".

מכל זה מתברר, שדוד ושלמה לא 'החרימו', ולא הרגו את הכנענים והאמורים, אלא הפכו אותם לעבדי ממלכה! חשוב לציין, שגדולי הפוסקים, הרמב"ם,[4] הראב"ד והרמב"ן[5] תמכו בפרשנות זו של דוד ושלמה, מלכתחילה, וראו בה חלק מתנאי השלום עם עמי כנען, כי "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו שלום...".
________________

[1] במלכים(-א ה', ל) נזכרו 3300 "הרֹדים בעם העֹשים במלאכה"; רש"י ורד"ק פירשו, ש-300 היו "מנצחים על המנצחים", כלומר, מנהלים בכירים.
[2] וכך הסבירו גם חז"ל, ראו יבמות עט ע"א.
[3] חופי תל-אביב של היום.
[4] הלכות מלכים פרק ו', א-ג; ויש הבדלים אחדים בין הרמב"ם והראב"ד שם.
[5] בפירושו לתורה (דברים כ', י-יא), ובהשמטות למצוות עשה (ד') שמנה הרמב"ם בספר המצוות.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

על צבע הארגמן

 

כיצד מקבלים צבעים את שמם? כאשר אנחנו מתייחסים לצבע שאין עבורו מלה מוגדרת, אנחנו מתארים אותו באמצעות עצם המזוהה עם אותו הצבע: אפור־עכבר, ירוק־בקבוק וכן הלאה. כך חודשו בתחיית השפה העברית שמות לצבעים שלא היתה עבורם מלה: וָרֹד מ־וֶרֶד, כָּחֹל מ־כָּחָל וכדומה. באותו אופן, מלים כמו ארגמן ותכלת, שבמקור ציינו בדים (כמו בּוּץ וכַּרְמִיל) שנצבעו בחומר צביעה מיוחד, התגלגלו לציין את הצבע עצמו.

בעולם העתיק, ארגמן היה מהיוקרתיים שבבדים. חומר הצביעה ששימש להפקתו הופק מחלזונות ימים מסוג murex בתהליך מורכב שדרש מומחיות מיוחדת. עובדה זו, יחד עם עמידות הצבע וגונו העז, הפכו את הארגמן לסמל סטטוס לעושר, ולסחורה מבוקשת הנזכרת ברשימות כמו זו שבפרקנו. בשל יוקרת הארגמן, נוצר גם שוק נרחב של ארגמן מזויף. כך, למשל, באריגים מתקופת מרד בר־כוכבא שנמצאו במדבר יהודה, הארגמן רובו ככולו היה מזויף.

החוקרים נחלקו באשר למקור המלה. בפרקנו מופיעה צורה נוספת שלה: אַרְגְּוָן (ו), שהיא שם הבד בארמית: "בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא" (דניאל ה', כט). חילופי ו"ו-מ"ם עשויים להצביע על מקור המלה באכדית, שפה המאופיינת בחילוף זה – ואכן, המלה argamannu קיימת באכדית במובן בד הארגמן. יש שהציעו שמקורה בשרש האכדי ragāmu המבטא תביעה או טענה משפטית: למלה argamannu משמעות נדירה יותר באכדית של "מס", המצויה גם באוגריתית אַרגמן, ובחתית ובלוּוית (שפות הודו־אירופיות שדוברו באנטוליה) arkamma(n); אפשר שהבד קיבל את שמו משום שנהוג היה לתבוע אותו כמס.

אך קישור זה נראה חלש. בשפות שבהן משמעות המלה היא "מס", אין לה משמעות של "בד אדום", ולהפך; באכדית המשמעות של "מס" מצויה רק בתעודות שנמצאו בחתושה, הבירה החתית. מעבר לכך, הקישור בין "מס" ו"מין בד" אינו משכנע. לכן, הבלשן חיים רבין טען שמדובר במלים ממקורות שונים שאין ביניהן קשר. אחרים הציעו שמדובר במלה שהתגלגלה לאזורנו מסנסקריט: rāgavant, "אדום", אך רבין פסל גם הצעה זאת, משום שהארגמן כלל לא היה ידוע בהודו עד לעת המודרנית.

לפיכך מציע רבין שמקור המלה אחר: בפרסית arġawān הוא שמו של עץ כליל החורש, וביוונית ἀργεμώνη (argemōnē) הוא שמו של פרח הפרג, צמחים בצבעי סגול ואדום עזים. כאמור, צבעים בדרך כלל נקראים על שם עצם המזוהה עם אותו צבע – ומכאן מקור סביר למתן שם זה לבד. מכאן התגלגל שם הסחורה עם הסחורה עצמה, ונקרא בשם דומה בכל מקום שאליו הגיעה – וכפי שכיום "אייפון" נקרא "אייפון" בכל העולם.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

יחסי יהודה וישראל לאן?

 

בעקבות מחאת העם נגד מיסי המלוכה, חלק מהשבטים עוזבים את ממלכת יהודה, מקימים את ממלכת ישראל, ומשאירים את רחבעם עם פחות משליש ממלכה. התגובה הראשונית שלו היא לצאת למלחמה נגד אותה ממלכה חדשה, ורק בזכות דברי שמעיה איש האלוקים הוא נמנע מכך. 

לא ברור האם ההימנעות מהיציאה למלחמה מעידה על הכרתו בממלכה החדשה ועל נכונותו לקבל את קיומה. עמימות זו ביחסי ממלכת יהודה עם ממלכת ישראל, נמשכת לאורך מספר פרקים, ובולטת במיוחד בתיאור ביצורי רחבעם. פסוקים ה'-יב בפרק י"א מתארים את הביצורים של רחבעם ומלמדים על חשיבתו האסטרגית. מתוך תיאור הערים המבוצרות עולה כי רחבעם ראה את עיקר פוטנציאל הסכנה בדרום ובמערב ולכן מבצר בעיקר שם. במזרח הוא כמעט שאינו מבצר, משום שמדבר יהודה הוא גבול טבעי, בדרום הוא מבצר מפני האיום ממצרים, ובמערב מפני האיום הפלשתי. 

אך מה עם הצפון? מדוע אינו מבצר שם? בצפון שוכנת ממלכת ישראל החדשה, והעדר הביצורים בגבול איתה מבליט את חוסר הבהירות לגבי המדיניות של רחבעם כלפיה. האם הוא אינו מתבצר מפניה מכיוון שאינו רואה בה איום? האם הוא בוחר שלא להכיר בה, ולכן לא מכיר בגבול איתה? אולי תכנן לכבוש אותה ולאחד מחדש את שתי הממלכות, ולכן לא ראה צורך? שאלות אלה נותרות ללא מענה בפסוקים, והן ממשיכות ומהדהדות ללא תשובה ברורה עד ימי אסא.


סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור מימי העיון בתנ"ך

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

חכמה לשם שמים

 

על פי הרלב"ג, שלמה זכה בחכמתו המיוחדת מכיוון שכל מעשיו כוונו לשם שמים. הרד"ק מוסיף שגם בחכמה עצמה השתמש שלמה לשם שמים. בדרך כלל נעזרים בני האדם בחכמה כדי לחקור את העולם, להבין אותו טוב יותר, ולהפיק ממנו יותר תועלת. אך שלמה, לעומת זאת, לא השתמש בחכמה כדי להפיק ממנה רווחים, אלא כיוון אותה תמיד לשם ה'. 

בניגוד לשאר המלכים שנהנו מחכמת שלמה מבלי להבין מה המקור שלה, מלכת שבא זיהתה שהשורש של חכמתו, ממנו היא יונקת, הוא עבודת ה' שלו. "וַתָּבוֹא אֶל־שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר עִמּוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָהּ" (א). היא לא באה רק כדי לשמוע את חכמתו, אלא כדי שיסייע לה לגלות את זהותה ולפתור את התעלומות הצפונות בליבה על פי שם שמים. היא מחפשת הדרכה רוחנית - יהודית, על פי עבודת ה', שתסייע לה בתחום המלכותי.

כשהיא באה, היא רואה שאכן, בית המלך כולו, מהאוכל המוגש ועד העבדים והמשרתים, מסודר כך שיוביל לעבודת ה' הנכונה ביותר. היא רואה את הקשר ההדוק בין בית המלך ומלכות שלמה לבית המקדש, "וְלֹא־הָיָה עוֹד בָּהּ רוּחַ" (ד), החשיפה להתנהלות המיוחדת של מלכות שלמה מעוררת את התפעלותה ומזעזעת את העולם הרוחני שלה. בניגוד לשאר המלכים, היא אינה מעריכה את החכמה של שלמה בפני עצמה, אלא את הקשר ואת החיבור שלו אל בית המקדש ואל עבודת ה'.


סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור באדיבות מכינת בני דוד

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

ביקורה של מלכת שבא כדוגמה

 

"וּמַלְכַּת־שְׁבָא שָׁמְעָה אֶת־שֵׁמַע שְׁלֹמֹה וַתָּבוֹא לְנַסּוֹת אֶת־שְׁלֹמֹה בְחִידוֹת בִּירוּשָׁלִַם..." (א).

סיפור ביקורה של מלכת שבא ממחיש את יכולתו העוצמתית של שלמה לקדם את העולם ואת האומות למציאות של הכרה בה' וקידוש שמו. הביקור, שמתקיים בעקבות השמועה שהגיעה אליה על חכמתו הגדולה של שלמה, מדגים איך מתפקדת חכמתו המיוחדת של שלמה ככלי בייעודו הגדול להביא את העמים להכיר בה'. 

"יְהִי ה' אלקיך בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל־כִּסְאוֹ לְמֶלֶךְ לַה' אלקיך בְּאַהֲבַת אלקיך אֶת־יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִידוֹ לְעוֹלָם וַיִּתֶּנְךָ עֲלֵיהֶם לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (ח). מלכת שבא באה להתרשם מחכמת שלמה, ובעקבות התפעלותה מהחכמה שהיא מגלה, היא מברכת את ה' ומכירה בשלמה כשליח שלו. כמו מלכת שבא, גם שאר המלכים מעריכים את שלמה ואת החכמה שניתנה לו מהא-ל, ומכבדים אותו מאוד - "וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת־פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת־חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר־נָתַן הָאֱלֹהִים בְּלִבּוֹ" (כג).

בתיאור יחסם של המלכים כלפי שלמה ניתן לראות מימוש של הבטחת ה' אליו בגבעון (א', יא-יב). אחרי שהקב"ה מתגלה אליו, שואל מה היה רוצה לבקש, ושלמה מבקש חכמה, הקב"ה מבטיח לו שיקבל חכמה. ובגלל שביקש דווקא חכמה, יזכה גם בעושר רב ובכבוד גדול. ואכן, בזכות החכמה שנתן לו הקב"ה, שלמה מקבל כבוד גדול שמתבטא בחשיבות הגדולה שמייחסים לו המלכים, ובהערכתם הרבה אליו. בנוסף, המלכים מביאים איתם, כשהם באים לשמוע את חכמת שלמה, מנחות ומתנות יקרות, שמצטרפות לעושר הרב שיש לשלמה מממלכתו.


סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור באדיבות ישיבת מעלות יעקב

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.