פלישת שישק במקרא

פשיטת שישק על ארץ ישראל (926 בערך לפנה"ס) נדונה בשני מקומות במקרא: במלכים א י"ד, כה-כו ובדברי הימים ב י"ב, ב-יא. יש צד שווה חשוב מבחינתנו בין התיאור התמציתי הקצר במלכים לבין התיאור הארוך בדברי הימים והוא, כי גרעין ההודעה ועיקרה בשני המקומות הוא: 'עלה שישק מלך מצרים על ירושלים'. המאורע נתון כולו במסגרת תולדות יהודה, ואין כל רמז במקרא כי הפשיטה נגעה במשהו גם במלכות אפרים. לעומת זאת הדוקומנט המצרי המקביל להודעה המקראית, הוא כתובת שישק החרותה בקיר הדרומי של מקדש אמון בכרנך, מונה (בחמש שורותיו בעליונות) למעלה מ- 50 מקומות בארץ ישראל ששישק פגע בהם, ורובם המכריע של המקומות ששמותיהם ניתנו לקריאה ולזיהוי הנם במלכות אפרים. ירושלים אינה נזכרת בכתובת כלל.

מפנה חשוב ומעניין חל בהבנת פרשה זו עם גילוי של מזר, שיש לקרוא את הכתובת המצרית boustrophedon, היינו חליפות, שורה ראשונה משמאל לימין, שורה שניה מימין לשמאל וכך הלאה. בשיטת קריאה זו הפך מזר אותה רשימת מקומות סתומה ותמהונית לקו רצוף והגיוני.

מסע שישק התנהל לפי שחזורו מעזה לגזר ומשם דרך אילון בית חורון וגבעון לירדן. אחר שטף-עבר בעבר הירדן המרכזי, בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, במגידו, בנחל עירון, לאורך השרון וכו'. קו מסעו של שישק עבר אפוא בעיקר בתחומי מלכות ירבעם ואינו נוגע כמעט במלכות יהודה גופה (פרט לנגב, שהוא עניין בפני עצמו והוא מתואר בתחתית הכתובת). סיוע חשוב לנכונות הקו הנ"ל משמש הממצא הארכיאולוגי. במגידו נמצא שבר של אסטילת ניצחון לשישק ובכמה מקומות לאורך הקו הנ"ל (כגון בגזר ובערי חבל הירקון ועוד) נמצאו סימני חורבן בסוף תקופת הברזל הקדומה.

למראית עין סותר, אפוא, התיאור המקראי את המציאות ההיסטורית, כפי שהיא עולה מכתובת שישק ומן הממצא הארכיאולוגי. סתירה מתמיהה זו לא זכתה עד כה לתשומת-הלב הראויה. מרבית ההיסטוריונים והפרשנים אמנם עמדו עליה, ומקצתם אף נסו להסבירה כלאחר יד. ברם ניכרים הדברים שבעיני רוב המסבירים אין זו בעיה של ממש.

ההסבר הרווח הוא כי הפסוקים הנדונים במלכים הועתקו מכרוניקה של המקדש. אותה כרוניקה כללה תיאור של אוצרות המקדש ואוצרות המלך וקורותיהם. לפיכך אין הכתוב מתכוון לתאר מה פעל שישק בארץ ולמה, כי אם מה קרה לאוצרות המלך ולאוצרות המקדש בימי שישק.

אולם דעה זו אינה עומדת בפני הביקורת. הרי פרשת שישק בדברי הימים שונה באופייה מן התיאור בספר מלכים. ולכל הדעות אינה ממקור 'הכרוניקה של המקדש' (לדעת מזר, למשל, שאולה היא מ'דברי שמעיה הנביא') ואף-על-פי-כן פותח שם הכתוב: 'עלה שישק מלך מצרים על ירושלים' והבשורה הנבואית המרכזית של הפרשה: 'ולא תתך חמתי בירושלים בידי שישק'. גם כאן אין זכר להיקף המסע ולטיב המאורע. נמצאנו למדים כי ההיסטוריוגרפיה המקראית לסוגיה נוקטת עמדה מוגדרת ומכוונת לגבי מאורע זה. לא במקרה מתעלם ההיסטוריוגרף המקראי מן המציאות ההיסטורית כפי שהיא משתקפת לאור הדוקומנט המצרי, כי אם, כרגיל, בכוונת מכוון הוא משווה לה מסגרת פרגמטית (הפעם אמנם צרה מן הרגיל) - משלו.

בכלל, אין לחשוב בשום פנים, כי דבר כגון זה תלוי במקרה שהכתוב פסח על פלישת שישק ולא תיארה כהוויתה, אך ורק משום שבאקראי נזדמנה לידי הסופר המקראי כרוניקה של בית המקדש. דווקא מאורע כגון זה במוצאי תקופת שלמה היה וודאי ידוע וזכור בישראל. ואם היה נחוץ דווקא 'מקור' ודאי לא חסר כשם שלא חסרו מקורות לידיעת מאורעות אחרים. יתר על כן, מצרים לא הייתה נעולה בפני ישראל והנעשה בתוכה לא נעלם מעיני סופרים, נביאים וחכמים בישראל. אם היו משלי אמון אם אופה שגורים בפי מצרים וישראל כאחד, הרי לא יתכן, כי כתובת מפוארת עצומה, הנוגעת לישראל, לא הייתה ידועה לסופרי המקרא.

וכבר הוכחתי כי תכנה של כתובת מישע במואב שגור היה בפי נביאים וסופרי המקרא. כללו של דבר, אין ספק כי מסע שישק כהווייתו וכהיקפו היה ידוע היטב לכל יודעי התולדה בישראל ובתוכם לנביאים ולסופרי המקרא. לא באקראי ולא מתוך חוסר אינפורמציה העמידו גם במלכים וגם בדברי הימים את ירושלים במרכז העלילה, כי אם מתוך שיקולים פרגמטיים מכוונים. מתפקידנו לגלות מה היו שיקולים אלה. לשון אחרת: מה רצו סופרי המקרא להוסיף על המציאות הידועה לכל?

מן הראוי לציין בפתח בירור זה שני קוים מנחים חשובים:

א. הכתובת המצרית מגמתה לתאר מה התרחש, מה פעל שישק, ואילו המקרא מגמתו להדגיש מה לא התרחש, מה כוונות היו לו לשישק שלא יצאו לפועל ('ולא תתך חמתי בירושלים', 'ובהיכנעו שב ממנו אף ה' ולא להשחית כלה').

ב. ההיסטוריון הנבואי-המקראי רואה את קורות עם ועולם בשני ממדים, בממד אנושי של סבה ומסובב ובממד טרנסצדנטי של השגחת ה'. פעמים הכתוב מתאר את שני צדי המטבע, ופעמים הוא עומד - כמו במקרה דנן - על הצד הפרגמטי-ההשגחתי בלבד. חשיבות יתרה נודעת דווקא לתיאור 'החד צדדי' של פרשת שישק במקרא, שכן השוואתו לכתובת המצרית עשויה לגלות כמה פרטים סמויים ולשחזר את השתלשלות המאורעות על נפתוליה ומגמותיה ועל התמורות המפליאות שחלו בהם תוך התרחשותם.

נתבונן בדברים שלב אחרי שלב:

1. מה הביא את שישק לארץ ישראל? מה היה הגורם, מה היתה התכלית? הדעה הרווחת והסבירה ביותר היא כי שישק בקש ללכת בעקבות קודמיו הגדולים פרעוני השושלת הי"ח והי"ט. הוא אמר לחדש תפארתה האימפריאלית של מצרים. במחשבה המדינית ההיסטורית של המצרים, שהצטיינה בשמרנותה, לא חדלה ארץ ישראל להיות פרובינציה מצרית. שישק ניסה לעשות כמעשה תחותמס, אמנחתף, סתי ורעמסס בשעתם ולחדש בארץ ישראל את שלטון מצרים בפועל. זהו הסבר היסטורי פשוט ונהיר. ברם האסכולה הנבואית הפרגמטית מקדימה לפלישת שישק: 'ויעש יהודה הרע בעיני ה'... עשו ככל התועבות הגוים' וכו' וביתר בהירות בדברי הימים ב (י"ב, ו): 'כה אמר ה' אתם עזבתם אותי ואף אני עזבתי אתכם ביד שישק'. גם בעניין זה מדברים, אפוא, ספר מלכים ושמעיה הנביא בדברי הימים בלשון אחת. שישק הוא, כפי הנוסח הרווח בהיסטוריוסופיה המקראית, מטה זעמו של ה'; כוונותיו ותכניותיו ועצם כוחו ותקפו אינם אלא ביטוי ארצי-אנושי לגזרת עליון.

2. באיזו דרך סבר שישק לבצע את תכניתו? כאן מתחילה ההתקרבות של השיקול ההיסטורי לתיאור הפרגמטי הנבואי. מסתבר, ותמיכתו של שישק בירבעם מוכיחה זאת, כי האויב המשותף של שישק ושל ירבעם הוא בית דוד בירושלים. קיומה של ממלכת דוד ושלמה האדירה היה הסתירה המשוועת ביותר למסורת המדינית-המצרית שלפיה ארץ ישראל היא פרובינציה מצרית מקדמת דנא. אם חפץ שישק לחדש בארץ את השלטון המצרי עליו למגר את בית דוד. מעתה ברור למה ציפה המלך המצרי התקיף מבן חסותו הישראלי. הסתערות ישראלית מצפון והתקפה מצרית מדרום נועדו לשים קץ מהיר לבית דוד בירושלים, על מנת לחדש את השליטה המצרית בארץ. לירבעם נועד עם בצוע תוכנית זו, אל נכון, מעמד של מלך-ואסאל המושל בבית יוסף ובסביבותיו בחסדי מצרים. חרבו של שישק הייתה, אפוא, שלופה בפועל כנגד ירושלים, ולא לחנם מדגיש הכתוב: 'עלה שישק על ירושלים'. טבעי אפוא כי עם עליית שישק ממצרים אחזה חרדה את יהודה וירושלים.

3. נראים הדברים כי ירבעם לא היה מוכן מלכתחילה להרחיק לכת כשישק. אמנם היה עוין את בית דוד וביקש לפרוק את עולו, אך לא על מנת לשעבד את הארץ למצרים. עם שובו של ירבעם לארץ אחר מות שלמה גברה, לפי כל הסימנים, הסתייגותו מתכנית ההשמד המצרית. הסכנה של מלחמת אחים נמנעה, הנביאים כוננו שביתת נשק בין בית דוד לבין מלכות השבטים. שוב לא הייתה יהודה בעיני ירבעם אויב ורודף, ומצרים לא הייתה עוד מצילה ומושיעה, כי אם להפך. ירבעם בן נבט סירב לשתף פעולה עם שישק. ירושלים ניצלה, בלשון ההיסטוריון, בזכות ירבעם. ושוב, האסכולה הנבואית הפרגמטית מוסיפה את גרסתה שלה: 'ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק ה' ובראות ה' כי נכנעו היה דבר ה' אל שמעיה לאמור נכנעו לא אשחיתם... ולא תתך חמתי בירושלים ביד שישק'. סירובו של ירבעם אינו אלא תוצאה של תשובת רחבעם וכניעתו בפני ה'. כשלון התכנית המצרית הוא הד עלי אדמות לביטול הגזרה ממעל.

4. משראה שישק הפולש שלא נעשתה עצתו וכי בן חסותו ירבעם 'בגד בו', חרה אפו והמבצע שנועד להשמיד את בית דוד ולהחריב את ירושלים הפך מסע עונשין נזעם נגד ירבעם וממלכתו.

הכתובת המצרית מתארת את המאורע כמות שהיה ואת אשר השיגה ידו של שישק. ואילו המקרא מתאר לצורך ענינו, תורת ההשגחה, את אשר היה צפוי ונמנע בחסדי ה'. את ההבדל בין הגישה הפרגמטית-הנבואית לבין הגישה ההיסטורית-הריאלית ואת הצד השוה ביניהן אפשר להדגים על ידי טבלה המעמידה את ההתרחשות ההיסטורית באורן של שתי התפיסות:

תפיסה פרגמטית נבואית -

גורם ראשון: רעת רחבעם וחטאות יהודה

שלב שני: ה' גוזר חורבן על ירושלים ובית דוד

שלב שלישי: רחבעם ושריו נכנעים בפני ה'

תפיסה עובדתית היסטורית -

גורם ראשון: חזון חידושה של גדולת מצרים

שלב שני (תכנית פעולה): חורבן ירושלים ובית דוד וכינון ממלכה ואסאלית באפרים

שלב שלישי: ירבעם ממאן

שלב רביעי: שישק הופך את הפשיטה למסע עונשין על ירבעם ומלכותו. ירושלים ניצלת.