האינסופי פוגש בסופי
"כי האֻמנם יֵשֵב א-להים [את האדם] על הארץ?
הנה [ה]שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (=לא יכילו אותך), אף כי הבית הזה אשר בניתי"?! ((דברי הימים ב ו', יח; מלכים א ח', כז):
השאלה של שלמה היא רֶטוֹרית, כי ה' כבר בחר בעמו ישראל, ובחר בדויד ובבנו לשבת על כסאו ולבנות את הבית לה' בירושלִַם, אבל מחובתנו לעצור לרגע, ולשאול באמת: הייתכן קשר בין האינסוף ברוך הוא, לבין הסופי והמוגדר, בין בורא העולם ומרחבי "השמים" (בלשוננו היום, מרחבי היקום), לבין הארצי והאנושי, ובתוך זה 'העם הנבחר'?
אכן, זאת הנקודה העיקרית בהשקפה החילונית, שאיננה כופרת בהכרח בא-לוהים אחד בורא העולם, שהחוקיות המופלאה בו היא אחת, אלא שאיננה יכולה להאמין בקשר בין האינסוף לבין האדם, וכל שכן בבחירת עם ישראל, ובאמונת 'תורה מן השמים', ולכן היא חושבת, שכל אלה הן אמונות ודעות של בני אדם, שמייחסים אותן לא-להים מכל מיני סיבות, ובעיקר מפני הרצון לזכות בלגיטימציה לשלטונם של מלכים, וכוהני דת למיניהם.
אולם כל הפרדוקס הזה קיים רק בהיגיון 'מעגלי', שבו יש רק נקודה אחת במרכז העיגול, ו'האדם הוא קנה המידה של כל הדברים, של אלו שישנם, ושל אלו שאינם' (פְּרוֹתַגוֹרַס)[1].
ברגע שקרסה ונעלמה הפיזיקה של אריסטו (עם התנועה המעגלית כ'שלמות'), אין עוד שום הצדקה להיגיון 'מעגלי'; ההיגיון המקראי הוא (לדעתי) 'היגיון פָּרַבּוֹלי'[2], שבו קיים יחס ברור בין המוקד הסופי, לבין אור אינסוף. אכן, בפיזיקה החדשה, שדה כובד של מסה חומרית מעקם את המרחב-זמן, עיקום פָּרַבּוֹלי – המוקד הסופי ניצב תמיד מול אור אינסוף, והאור במוקד תלוי במידת ההחזר מגבולות הפָּרַבּוֹלה אל המוקד.
במקרא, ההחזר הזה של האור השמימי, תלוי במעשי האדם בכלל, ובשמירת הברית של עם ישראל עם ה' הבוחר בו, ותפילת שלמה מבטאת השקפה זו במדויק.
החידוש העיקרי בתפילת שלמה, ודווקא לאור כל אלפי הקרבנות שהקריב, הוא בחשיבות התפילה של כל אדם, ובעיקר, בקשת 'הסליחות', רעיון שלא כתוב במפורש בתורה, גם לא בספר דברים – "ואתה תשמע ממקום שבתך מן השמים, ושמעת וסלחת" (ו, כא; במלכים-א ח', ל – "אל מקום שבתך אל השמים").
תפילת שלמה מהווה עימות מדהים מול התוכחה הקשה והקללות הנוראות הצפויות "אם לא תשמע בקול ה' א-להיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו וחֻקֹתיו אשר אנכי מצוך היום"! (דברים כ"ח, מפסוק טו);
תפילת שלמה הארוכה כוללת פתחי תפילה בצרות הנוראות האלה, והיא עוקבת אחרי הקללות שבספר דברים –
"אם יחטא איש לרעהו...
ואם יִנָגֵף עמך ישראל לפני אויב כי יחטאו לך...
בְּהֵעָצֵר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך...
רעב כי יהיה בארץ, דֶבֶר כי יהיה, שִדָפוֹן ויֵרָקוֹן, אַרבֶּה וחָסיל כי יהיה, כי יָצַר לו אֹיְביו בארץ שעריו, כל נגע וכל מחלה; כל תְפִלה כל תְחִנה ..." (ו', כב-כט; מלכים א ח', לא-לח).
אפילו תפילת שבויים מישראל בארץ "אויב... רחוקה או קרובה" (ו', ו, לו-לח; מלכים-א ח', מו-מח)מופיעה כאפשרות, שבה יתפללו אל "הבית הזה" ממרחקים, ורק חורבן הבית ועם ישראל בגלות, לא נזכרו כלל כאפשרות.
תגובת ה' (ז', יב-כב; מלכים-א ט', ב-ט) מקבלת את תפילת שלמה, אבל מוסיפה תנאי ברור וחד – "אם..."!
"ואם תשובון... ועזבתם...", בוא יבוא החורבן, והוא מתואר בביטויים קשים מספר דברים (ז', כ-כב; מלכים-א ט', ז-ט; מול דברים כ"ט, כג-כה).
ב'דברי-הימים', החורבן והגלות הם כבר עובדה היסטורית, ושיבת ציון היא המציאות!
------------------------------------------
[1] פילוסוף יווני קדם-סוקראטי, מהמאה ה-5 לפנה"ס, מהעיר אַבְּדֶרה.
[2] ראו הרחבה בספרי המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, פרק א'.
באדיבות אתר 929
ארבעה מלכים היו
"וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב י"ט, לה)
איכה רבה (בובר) פתיחתא ל
ארבעה מלכים היו. מה שתבע זה לא תבע זה.
ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו.
דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם..." (תהלים י"ח, לח),
אמר לו הקב"ה: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שמואל א ל', יז)...
עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה,
אמר לו: אני עושה, שנאמר: "וירדפם אסא והעם אשר עמו... כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו" (דברי הימים ב י"ד, יב),
'לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה,
אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר..." (דברי הימים ב כ', כב).
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה,
אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור..." (מלכים ב י"ט, לה)...
איכה רבה - מדרש אגדה פרשני על מגילת איכה. המדרש נערך בארץ ישראל, ככל הנראה במאה החמישית או השישית לספירת הנוצרים. לאחר עריכתו נעשה שימוש רב במדרש בדרשות בציבור בתשעה באב, וכך במשך הזמן הפך לשני חיבורים נפרדים, המשקפים נוסחים שונים של המדרש. נוסחים אלה התפתחו במקומות שונים: נוסח אחד התפתח באיטליה ובאשכנז והנוסח השני התפתח בספרד ובמזרח; לכל אחד מן הנוסחים נוספו מקורות שונים ומגוונים שעניינם אבל ונחמה. בידינו שתי מהדורות דפוס של המדרש המשקפות את שני נוסחיו: מדרש איכה רבה, בתוך 'מדרש חמש מגילות', ומדרש איכה רבה במהדורת בובר (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
ארבעה מלכים היו
"וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל-בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר-שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה--וַיִּנָּגֵפוּ" (דברי הימים ב כ', כב)
איכה רבה (בובר) פתיחתא ל
ארבעה מלכים היו. מה שתבע זה לא תבע זה.
ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו.
דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם..." (תהילים י"ח, לח),
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שמואל א ל', יז) ...
עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה,
אמר לו: אני עושה, שנאמר: "וירדפם אסא והעם אשר עמו... כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו" (דברי הימים ב י"ד, יב),
'לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה,
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר..." (דברי הימים ב כ', כב).
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה,
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור..." (מלכים ב י"ט, לה) ...
איכה רבה - מדרש אגדה פרשני על מגילת איכה. המדרש נערך בארץ ישראל, ככל הנראה במאה החמישית או השישית לספירת הנוצרים. לאחר עריכתו נעשה שימוש רב במדרש בדרשות בציבור בתשעה באב, וכך במשך הזמן הפך לשני חיבורים נפרדים, המשקפים נוסחים שונים של המדרש. נוסחים אלה התפתחו במקומות שונים: נוסח אחד התפתח באיטליה ובאשכנז והנוסח השני התפתח בספרד ובמזרח; לכל אחד מן הנוסחים נוספו מקורות שונים ומגוונים שעניינם אבל ונחמה. בידינו שתי מהדורות דפוס של המדרש המשקפות את שני נוסחיו: מדרש איכה רבה, בתוך 'מדרש חמש מגילות', ומדרש איכה רבה במהדורת בובר (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
ארבעה מלכים היו
"וַיִּקְרָא אָסָא אֶל-ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר: ה', אֵין-עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ, עָזְרֵנוּ ה' אֱלֹהינוּ כִּי-עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל-הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלֹהינוּ אַתָּה אַל-יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ: וַיִּגֹּף ה' אֶת-הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ עַד-לִגְרָר... כִּי־נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ..." (דברי הימים ב י"ד, י-יב)
איכה רבה (בובר) פתיחתא ל
ארבעה מלכים היו. מה שתבע זה לא תבע זה.
ואלו הן: דוד, אסא, יהושפט וחזקיהו.
דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם..." (תהילים י"ח, לח),
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שמואל א ל', יז) ...
עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה,
אמר לו: אני עושה, שנאמר: "וירדפם אסא והעם אשר עמו... כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו" (דברי הימים ב י"ד, יב),
'לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה,
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר..." (דברי הימים ב כ', כב).
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה,
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור..." (מלכים ב י"ט, לה) ...
איכה רבה - מדרש אגדה פרשני על מגילת איכה. המדרש נערך בארץ ישראל, ככל הנראה במאה החמישית או השישית לספירת הנוצרים. לאחר עריכתו נעשה שימוש רב במדרש בדרשות בציבור בתשעה באב, וכך במשך הזמן הפך לשני חיבורים נפרדים, המשקפים נוסחים שונים של המדרש. נוסחים אלה התפתחו במקומות שונים: נוסח אחד התפתח באיטליה ובאשכנז והנוסח השני התפתח בספרד ובמזרח; לכל אחד מן הנוסחים נוספו מקורות שונים ומגוונים שעניינם אבל ונחמה. בידינו שתי מהדורות דפוס של המדרש המשקפות את שני נוסחיו: מדרש איכה רבה, בתוך 'מדרש חמש מגילות', ומדרש איכה רבה במהדורת בובר (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
מיכיהו בן ימלה ומיכה המורשתי
בפרקנו מופיע הסיפור על מיכיהו בן ימלה וארבע מאות הנביאים. כחלק מהסיפור מיכיהו הנביא קורא בקול גדול: "וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם-שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא-דִבֶּר ה' בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם" (מלכים א כ"ב, כח; דברי הימים ב י"ח, כז). הביטוי "שמעו עמים כלם" מופיע גם בפתיחת ספרו של הנביא מיכה: "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וִיהִי אֲדֹנָי ה' בָּכֶם לְעֵד אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ" (מיכה א', ב). כיצד יש להבין את היחס בין הפסוק שבסיפור מיכיהו בן ימלה ובין הפסוק הדומה שבנבואת מיכה המורשתי? האם מדובר באותו נביא?
אבן עזרא (בפירושו למיכה א', ב) נחלץ לשאלה זו וטוען כך: "... גם מיכיהו הנביא אמר בדבר אחאב "שמעו עמים כולם" ועל דרך סברה, כי זה מיכה איננו מיכה בן ימלה כי דורות רבים ביניהם". אך האם בכל זאת ניתן לדבר על קשר בין שני הנביאים?
נראה שהמשותף לשני הנביאים הוא המלחמה בנביאי השקר. בפרק ג' במיכה מובא כך: "כֹּה אָמַר ה' עַל-הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי... לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם" (מיכה ג', ה-ו) הקטע החשוב כאן הוא לא רק התוכחה לנביאי השקר כי אם ההשוואה של מיכה את עצמו אל מול נביאי השקר: "וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (שם, ח). כפי שמיכיהו בן ימלה מעמיד את עצמו אל מול נביאי השקר ומגלה בפני אחאב כיצד ה' נתן להם את האישור לרמות אותו כך גם מיכה המורשתי מבדל את עצמו מנביאי השקר וטוען שהוא שליח ה' האמיתי.
לאחר שמיכה המורשתי מוכיח את נביאי השקר הוא מוכיח גם את מנהיגי העם ששוכרים אותם: "שִׁמְעוּ-נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט... וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל-ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (שם, ט-יא). כולם בטוחים שהכול יהיה בסדר, בדיוק כפי שחושב אחאב רגע לפני היציאה למלחמה. הוא מביא ארבע מאות נביאי שקר כדי שישמיעו לו את מה שהוא מעוניין לשמוע: "עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מלכים א כ"ב, יב; דברי הימים ב י"ח, יא).
כך נראה שיצירת הקשר בין מיכיהו בן ימלה למיכה המורשתי מנסה להראות כיצד הנבואה של מיכה המורשתי באה לידי ביטוי במציאות של ממלכת ישראל של אז. וכפי שהתוכחה תואמת כך גם הפורענות. מיכה המורשתי מנבא חורבן גדול בעקבות חטאים אלה: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג', יב) וכך גם אחאב מת במלחמה, ומכאן והלאה ממלכת ישראל תלך ותתפורר, עד שתחרב.