מהלך הקרב בין יהושפט לעמון ומואב
היכן היא זירת ההתרחשות של הקרב?
הזכרת "חצצון תמר היא עין גדי" (ב) ומדבר תקוע (כ), והזכרות אחרות, קובעות שטח מוגדר למדי בו אירע הקרב: היינו מרכז מדבר יהודה, במרחב שבין תקוע לעין גדי. זהו איזור שחתורים בו נחלים רבים וממילא מצטמצם האיזור בו יכולה לעבור דרך לכדי קילומטר אחד ולעתים אף פחות מכך. התנועה בנחלים עצמם קשה מאד.
מאין ובאיזו דרך הגיעו הפולשים לעין-גדי?
קשה לקבל את הדעה שבעלי הברית, "המון רב" (ב) הצליחו לרכז כלי-שיט כה רבים ולהעביר צבא רב שינחת בהפתעה בעין גדי, אף כי, יש להודות, שהביטוי "מעבר לים" (שם) יכול לרמוז על אפשרות כזאת. לכן נראית יותר האפשרות שנעו בדרך היבשה ממואב, עבור את הלשון של ים המלח, והלאה ליבשה מדרום לים-המלח, זאת לפי דעת הגיאולוגים הסבורים שמתקופת המקרא ועד לכיבוש הערבי היה האגן הדרומי של ים-המלח יַבָּשָׁה.
מן העדויות הארכיאולוגיות מתברר ללא ספק שהיתה דרך חשובה מעין-גדי לתקוע, סלולה ומותקנת במקומות הקשים, ובה ככל-הנראה נעו כוחות הפלישה.
צאתם של בני ישראל למדבר תקוע מעיד שהפולשים היו בדרך אל מדבר תקוע, או היו בחלקו המזרחי, הקרוב יותר לעין-גדי. זהו המדבר שמדרום-מזרח לעיר, בין נחלי תקוע ועמוס לנחל ערוגות. תקוע ישבה בספר המדבר, בקצה הדרך המדברית. שְׁמָהּ בא לה מכך שממנה היו תוקעים ומודיעים על אירועים במדבר ולאורך הדרך שבאה מעין-גדי. בודאי היתה תחנת-מימסר חשובה על הנעשה במדבר, בין עין-גדי לבית-לחם וירושלים.
הסקר הארכיאולוגי המיוחד גילה מצדים ישראליים בדרך מעין גדי לתקוע. המצדים הישראליים בנויים לרוב על פסגות במרחק-מה מהדרך, צופים ושולטים על מרחביה, עם קשר-עין בין מצד אחד לשני. למצדים הישראליים נועד תפקיד של התראה וגילוי ממרחק, והיה באפשרותם להציב מארבים למנסים לעבור בדרך כדי לחדור להרי יהודה. באמצעות מערכת המצודות הללו ותקוע הועברה אל-נכון ההודעה ליהושפט שהאויב הגיע לעין-גדי.
נראה שמכות שהנחיתו המארבים הישראליים בהפתעה לכוח הפולש גרמו לחשדות הדדיים ולסיכסוך פנימי במחנם. בעקבות זאת הושג הנצחון הישראלי, שנשתמר לפרטיו בדברי הימים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת
מיהם העמונים?
"וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ בְנֵי-מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים, עַל-יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב כ', א)
"ועמהם מהעמונים" -
אמרו במדרש שהם בני שעיר, כי כן זוכר אותם בסוף הענין (פס' כג),
וקראם "עמונים" כי התנכרו והתחפשו ולבשו בגדי עמונים, כדי שלא יכירום בני ישראל,
לפי שהיו תחת יד מלכי יהודה עד שפשעו בימי יהורם בן יהושפט.
ויתכן לפרש שהיו אומה אחרת נקראו בני עמונים,
כי לא נקראו בני עמון "עמונים" בשום מקום כי אם "בני עמון",
והעמונים היו אומה אחרת נקראו כן על שם מקומם,
וכן בדברי עזיהו: "ויתנו העמונים מנחה לעזיהו" (דברי הימים ב כ"ו, ח).
ואפשר שהם העמונים - "המְּעוּנִים" שזכר שם (שם, ז), והוא הפוך, והוא הנכון.
ושם מקומם מעון וכן מצאנו בספר שופטים "וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם" (שופטים י', יב).
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
מה עם יום הכיפורים?
"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים. והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל [כלומר ישראל עצמם] כלייה? יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא" (בבלי מועד קטן ט עמ' א).
האירוע ההמוני הזה התחיל, לפי עדות ספר מלכים, "בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח', ב), ונמשך "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם" (שם, סה).
גם על פי דברי הימים: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי" (דברי הימים ב ה', ג), אלא שלגבי משך החגיגה ספר דברי הימים ספציפי יותר: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב" (שם, ח-י).
הניסוח בדברי הימים מבאר את הניסוח במלכים, ומכניס אל תוך החגיגה את שמיני עצרת שנראה כאילו נשמט בגירסת ספר מלכים; ו"היום השמיני" שבו שילח שלמה את העם במלכים, הופך בדברי הימים להיות "ויעשו ביום השמיני עצרת" (שם, ט), ולמחרת ביום עשרים ושלושה לחודש השביעי התבצע שילוח העם.
אבל בתוך הדברים מתברר שאת שמיני עצרת הצלנו משכחה, אבל יום הכיפורים עצמו נפל בין הכסאות; ועל כן דורש ר' פרנך את פסוקי הסיום והשמחה כשמחה על סליחת העוון של אי קיום יום הכיפורים. למרות נסיונות אחדים בתלמוד, נשארת הבנת האמוראים על כנה – ארבעה עשר היום האלה היו רצופים והסתיימו למחרת סוכות, מה שאומר שביום הכיפורים גם הקריבו קרבנות שאינם מעניין היום, ואף אכלו ושתו ושמחו, ונימוקם עימם.
האמת היא שבמקראות עצמם אין הכרח להבין כך. "החודש השביעי" בדרך כלל עשוי לציין את ראש החודש דווקא, ו"החג" אינו חייב להיות סוכות (בתהלים פ"א מתייחס המונח חג, על פי חז"ל עצמם, לראש השנה – "בכסה ליום חגנו"); לפיכך אפשר גם ששבעת הימים ושבעת הימים לא היו רצופים, וכך פירש אבי ז"ל, ד"ר מושקוביץ, באחת משיחותיו בתכנית "פרקי היום בתנ"ך".
על פי דעתו, החלו החגיגות בב' בתשרי עד ט' בתשרי, הופסקו לימים שמיום הכיפורים ועד סוכות, ולאחר מכן נחוג חג הסוכות במלואו, בדיוק ככתוב בספר מלכים. אף דעתו של ראב"ע היתה שאפשר שדילגו על יום כיפור וגם על שבת, או לפחות – כך טענו רד"ק ואברבנאל – שלא אכלו ביום הכיפורים. אולם הגמרא, כאמור, מפרשת על פי דרכה בכל מקום, ליצור רצף אירועים, אף אם יום הכיפורים עצמו נופל קרבן לשיטת הפרשנות הזו.
מה באמת היה שם, מי חכם וידע. בהמולת ההמון החוגג ועשרות אלפי הקרבנות, ובשמחת האירוע שסגר את תולדות עם ישראל עד אותו היום בשיא שלא היה כמוהו, שכל ההיסטוריה זרמה אליו, טבעו הפרטים בשמחה הגדולה ונעלמו ברמזי הטקסט. ו"יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".
באדיבות אתר 929
מה קרה אחרי תפילת שלמה?
התפילה הגדולה של שלמה הייתה אישית, ישירה ושקטה, מבקשת לכל אדם פתח תפילה וסליחה, דרך "הבית הזה", גם ממרחקים, וה' ישמע ויסלח; בספר מלכים יש לתפילה הזאת סיום מופלא, שחוזר לבחירת ה' בעמו, וליציאת מצרים (מלכים-א ח', נא-נג):
כי עמך ונחלתך הם,
אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל;
להיות עיניך פְתֻחֹת אל תְחִנַת עבדך, ואל תְחִנַת עמך ישראל,
לִשְמֹעַ אליהם בכל קָרְאָם אליך;
כי אתה הִבדַלתָם לך לנחלה מכל עמי הארץ,
כאשר דִבַּרתָ ביד משה עבדך,
בהוציאך את אבֹתינו ממצרים
א-ד-נ-י ה' !
"ויהי כְּכַלוֹת שלמה להתפלל..." (מלכים-א ח', נד-נה), הוא קם מכריעתו, נשא כפיו "השמים" לברך "את כל קהל ישראל", והתפלל עמהם תפילה ציבורית מופלאה (מלכים-א ח', נו-סא):
ברוך ה'
אשר נתן מנוחה לעמו ישראל
ככל אשר דִבֵּר –
לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב
אשר דִבֶּר ביד משה עבדו;
יהי ה' א-לֹהינו עמנו כאשר היה עם אבֹתינו,
אַל יַעַזבֵנוּ ואַל יִטְשֵנוּ;
להַטוֹת לבבנו אליו, ללכת בכל דרכיו,
ולִשמֹר מִצוֹתיו וחֻקיו ומשפטיו אשר צִוה את אבֹתינו;
וְיִהיוּ דְבָרַי אלה אשר התחננתי לפני ה'
קְרֹבים לפני ה' א-לֹהינו יומם ולילה,
לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דְבַר יום ביומו –
למען דעת כל עמי הארץ
כי ה' הוא הא-לֹהים – אין עוד!
והיה לבבכם שָלֵם עם ה' א-לֹהינו
ללכת בחֻקיו ולִשמֹר מִצוֹתיו,
כיום הזה!
שני הקטעים האלה הושמטו מ'דברי-הימים'!
האם אחרי חטאי שלמה (שגם הם הושמטו) ואחרי גלות בבל, לא יכול כותב 'דברי-הימים' לחזור על דברים כאלה, שמתאימים להולכים בדרכי דוד, חזקיהו ויאשיהו, בימי התקוות הגדולות טרם החורבן?
במקומם, נוספה תפילה ציבורית יותר מאוחרת – "קומה ה' א-להים לְנוּחֶךָ, אתה וארון עֻזֶךָ..." (כמו בהכנסת ספר תורה), החותמת ב"חסדי דויד עבדך – וּכְכַלוֹת שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים... וכל בני ישראל רֹאים בְּרֶדֶת האש... ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחווּ, והודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (ו', מא-מב + ז', א-ג);
"כבוד ה'... והענן" אשר מילאו "את בית ה'" נזכרו גם במלכים, אבל ירידת האש לעיני העם, נזכרת רק ב'דברי-הימים' – האם זו השלמה מסתברת מן "הענן"? האם היה כתוב כך באחד מספרי המקדש, שהיו בידי כותב 'דברי-הימים'? האם ההקבלה למשכן, ולבני ישראל במדבר מחייבת השלמה זו, כי בית ה' זקוק לאישור שמימי מלא?
לא קל לעכל את ההבדלים הללו.
בסיום החגיגה, מסביר כותב 'דברי-הימים' את 14 ימי החגיגות (ז', ח-י; מלכים-א ח', סה-סו), כדי שיהיה ברור, ש"החג" (=אסיף-סוכות) בחדש השביעי נחוג כהלכתו, ו"ביום השמיני עצרת", ורק ביום 23 "לחדש השביעי שלח את העם לאהליהם" (במלכים כתוב "ביום השמיני"), ו-7 ימי "חנכת המזבח עשו" לפני "החג", אך איננו מנסה להסביר מה עשו ביום הכיפורים, ואיך חגגו 14 יום רצופים, שיום הכיפורים הוא אחד מהם.
חז"ל (ר' יוחנן במועד קטן ט עמ' א), בחכמה וביושר, אמרו בפירוש "אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים", ורש"י כתב (בפירושו למלכים): "נמצא שאכלו ושתו ביום הכיפורים".
רק אם מבינים, שיום הכיפורים הוא חיתום לשנה הקודמת,[1] למניין ימות החמה, מתבאר גם הפלא הזה – אי אפשר לכפר בקדש על טומאת מקדש שעוד לא פעל בשנה הקודמת, ולכן, בחגיגת החנוכה של שלמה אי אפשר היה לקיים יום כיפורים!
__________________
[1] ראו הרחבה בספרי זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, עמ' 271-263; ראו שם גם הפרכת ההשערות של מבקרי המקרא בנושא זה.
באדיבות אתר 929
מלכות ה' או מלכות ישראל?
"מדינת ישראל היא יסוד כיסא השם בעולם". משפט נודע זה, שכתב הרב קוק בשנות העשרים של המאה הקודמת בספרו "אורות" מבוסס על פסוק בספר דברי הימים א שאומר דוד המלך: "וּמִכָּל בָּנַי כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי ה' וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת ה' עַל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כ"ח, ה) ולאחר מכן אומר זאת המספר בשפתו שלו: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח" (שם כ"ט, כג).
ראייתו של כיסא המלכות הפוליטית-הלאומית של העם ככלי ביטוי להופעת מלכות הא-לוהים בעולם היא ודאי תופעה מיוחדת לספרנו. על הרקע הזה, מעניין לראות כיצד תופס זאת המלך שלמה בספר דברי הימים ב. בשני מקומות בפרקנו מתייחס שלמה למעשה המלכתו: "וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקוּם תַּחַת דָּוִיד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (י) ובהמשך: "לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (טז).
הזיהוי בין ישראל לא-לוהיו אינו חדש במקרא, כך אנו מוצאים בספר במדבר כאשר השם מצווה לנקום את נקמת ישראל: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר ל"א, ב), ואילו משה מתרגם זאת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם, ג). בעת שגלית יוצא למערכה בעם ישראל מתאר אותו המקרא כמי שמחרף את ישראל: "כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה" (שמואל א י"ז, כה) ואילו דוד מתארו כמי ש"חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שם, כו).
המיוחד בפרק שלפנינו הוא האופן שבו שלמה הופך את מה שתואר כמלכות השם למלכות ישראל, האם זו תוצאה של מידת הענווה של שלמה, המבקש להצניע את מעמדו לתחום הפוליטי בלבד ואינו רואה עצמו נציגו של א-לוהים בעולם? או שמא יש כאן רצון להנמכת רף הציפיות ממנו? ייתכן ששלמה מבקש ללמדנו בפשטות שבל נחשוב שכיסא השם בעולם מופיע באותות ובברקים וברעמים. עצם הקמתה של ממלכת ישראל במציאות הפוליטית והבין-לאומית הסבוכה וחיזוקה הם-הם הופעת מלכות השם בעולם.
אגב, אפשר לראות תפיסה זו גם מנקודת מבט אלוקית, ולפיה נוכחותו הטרנסצנדנטית של האל "יורדת" אל מקדשו של שלמה. רוצה לומר – דווקא במקום הנמוך ביותר ביחס לשמים נמצאת מלכות השם, והיא חוברת אל מלכות ישראל.
באדיבות אתר 929
המודל שבמלחמת אסא
הפסוקים מספרים שלממלכת יהודה בראשות אסא יש חיל גדול וחזק: "וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף כָּל־אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל" (ז). והנה מגיע איום משמעותי מדרום שצבא אסא צריך להתייצב מולו ולהתמודד עימו. חיל שמונה כמיליון איש בראשות זרח הכושי יוצא למלחמה על אסא ועל ממלכתו: "וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (ח).
ניתן להסביר כי זרח הכושי הוא אוסרקון, בנו של שישק מלך מצרים שעלה למלחמה עם רחבעם, אך מהתיאור שבפסוקים יג-יד נראה שאין מדובר בצבא של ממלכה מאורגנת, אלא באוסף של שבטים נודדים מהדרום שחברו יחד תחת הנהגתו של ראש השבטים שהתאחדו, זרח הכושי.
המלחמה של אסא בשבטים אלו מזכירה את הדגם החוזר בספר שופטים, שגם בו רוב המלחמות מתקיימות מול שבטים מקומיים. בדגם של ספר שופטים יש צרה - אויב שמאיים על העם, מתפללים אל ה' והוא מושיע את העם. אצל אסא מגיע האיום בדמותם של זרח הכושי ומיליון חייליו, בעקבות האיום אסא מתפלל אל ה': "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל־ה' אלקיו וַיֹּאמַר ה' אֵין־עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה' אלקינוּ..." (י), וה' שומע לתפילתו ומסייע לו לנצח: "וַיִּגֹּף ה' אֶת־הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה ... וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי־נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי־ה'..." (יא-יב).
הדגם של ספר שופטים מבטא שלטון ישיר של הקב"ה, שלטון בו כשיש בעיה צועקים אל ה' והוא מושיע. זהו המודל האידיאלי של השלטון וההנהגה בישראל, וכך אכן קורה בימי אסא.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
חוסר בטחון מוביל להפסד
"וּבָעֵת הַהִיא, בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה, אֶל-אָסָא, מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל-מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ-אֲרָם, מִיָּדֶךָ" (דברי הימים ב ט"ז, ז)
אם בטחת בהקב"ה כשנשבעו וכרתו יחד ברית מלך ישראל ומלך ארם עליך,
כאשר בטחת בו כשבאו עליך הכושים,
לא נמלטו מידך והיית נוצח לכלם ואף לא היית מאבד ממונך שנתת לו כדי להפר בריתו עם בעשא.
ועתה, שלא בטחת בהקב"ה, אבדת ממונך וגם מלך ארם נמלט מידך.
חומת אנך - פירושו של רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו. נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב החיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. החיד"א נפטר בשנת ה"א תקס"ו (1806) בליוורנו, שם שימש בשנותיו האחרונות ברבנות. בשנת תש"ך (1960) הועלה ארונו ארצה, והוא נטמן בבית הקברות שבהר המנוחות בירושלים.
עזריה או עודד?
"וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן-עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" ( דברי הימים ב ט"ו, א)
"וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא..." (שם, ח)
והנה הנבואה היתה לעזריה בן עודד, ואיך אמר "והנבואה עודד הנביא" (דה"ב ט"ו, ח)?!
אלא רצה לומר 'בן עודד הנביא', כמו: "לעיני חנמאל דודי" (ירמיהו ל"ב, יב) שרצה לומר 'בן דודי'...
או יתכן כי גם אביו התנבא לו בענין הזה פעם אחרת או באותה הפעם, כי עודנו חי,
וכן מצאנו אותו בימי אחז
וכששמע הדברים האלה ושמע הנבואה מאביו פעם אחת,
עם כל זה התחזק ויעבר השקוצים.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.