לעבדו בלבב שלם
מעשי יחזקיהו סדורים בספרנו בשתי חטיבות וערוכים על דרך הניגוד למעשי אביו: אביו רשע גמור והוא צדיק גמור. החטיבה הראשונה, הגדולה (פרקים כ"ט-ל"א), מדברת בפועלו ובתקנותיו בתחום המקדש והקודש ובתחום התורה והמצווה.
החטיבה הראשונה פותחת בדברי הערכה ליחזקיהו: "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דויד אביו" (ב); והיא חותמת בדברי הערכה וסיכום.
על המעשים הראשונים שנתפרשו בחטיבה הראשונה, בתחום הקודש והמקדש, ניתן לומר שכולם ברוח דברי הזירוז הראשונים שזרז יחזקיהו את הלויים: "התקדשו וקדשו את בית ה' וגו'" (ה). המעשים נעשים בכל לבבו (ל', יט; ל"א, כא), ביושר לבב (לד) ובאמונה, במשמע של נאמנות (ל"א יב, טו, יח) ובאמת (ל"א, כ; ל"ב, א). והם ממלאים את לב הכול שמחה (ל, לו ; ל', כא, כג, כו). ולפיכך תפילת העושים והמעשים מגעת "למעון קדשו לשמים" (ל', כז), וה' נעתר ועושה לישראל ניסים גלויים, המפורשים בחטיבה השנייה.
לפי הכתוב כאן פתח יחזקיהו בכל המעשים שעשה בתחום הקודש והמקדש מיד עם עלותו על כיסא מלכותו: "הוא בשנה הראשונה למלכו בחודש הראשון פתח את דלתות בית ה' ויחזקם" (ג). ובכך תיקן את מה שעיוות וקלקל אביו (ה-ו), וזכה שישתף העם פעולה עימו: "וישמח יחזקיהו וכל העם על ההכין הא-לוהים לעם כי בפתאום היה הדבר" (לו).
אין ספק, שביקש יחזקיהו ללכת בדרכי דוד ושלמה. ובפועל אין יחזקיהו אלא שב ומחדש את התקנות הישנות שתיקן דוד בסדרי עבודתם של הכוהנים והלויים שהפעילם שלמה הלכה למעשה בבית המקדש שבנה. ולא לחינם הכתובים מזכירים כאן פעמים הרבה את דויד "ויעמד... במצוות דוד... ויעמדו הלויים בכלי דויד... ועל ידי כלי דויד מלך ישראל.... להלל לה' בדברי דויד" וגו' (כה-ל). ועל פסח יחזקיהו (המתואר בפרק הבא), שנעשה בעסק גדול ובהשתתפות בני שבטי המרכז והצפון, נזכר גם שם שלמה: "כי מימי שלמה בן דויד...לא כזאת בירושלים" (ל', כו).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תתפה-תתפו
שיטות איזבל
אחרי 80 שנה של ניצחונות, בנייה, שגשוג ושפע בימי דוד ושלמה, באה הקריסה הגדולה של פילוג המלוכה עם רחבעם ואביה (ומעכה) מול ירבעם ובעשא. את ההזדמנות השנייה של בית דוד הובילו אסא ויהושפט (66 שנה), והנה המפולת השנייה – יהורם ואחזיהו (ועתליה). האם יש כאן חוקיות היסטורית?
קל להשוות ולראות זאת דרך ממלכת ישראל:
אחרי ירבעם ונדב (2+22 שנים) נרצחו כולם![1]
אחרי בעשא ואלה (2+24 שנים) נרצחו כולם!
אחרי עמרי ואחאב (22+12 שנה) המשיכו אחזיה ויורם (12+1 שנים), ואז נרצחו כולם!
יהוא בן נמשי, המלך היחיד בממלכת ישראל (והיחיד אחרי דוד ושלמה), שנמשח בשמן על ידי שליח של נביא (אלישע; מלכים-ב ט, א-ג), זכה לברכה מיוחדת: "בני רְבִעים יֵשבו לך על כסא ישראל" (מלכים-ב י', ל), ולכן זכה בית יהוא במלכות למאה שנה.
ובכל זאת – אחרי יהוא ויהואחז (17+28 שנה), יואש וירבעם (וזכריה; 41+16 ועוד 6 חודשים) – נרצחו כולם!
על הרוצחים והנרצחים האחרונים בממלכת ישראל, אין טעם לדבר![2] בתוך כל הרצח הזה, עלינו לזכור לטובה את ירבעם בן נבט ואת רחבעם בן שלמה, שלא עלו לשלטון ברצח יריבים ויורשים פוטנציאליים, ורחבעם אף שמע לדברי שמעיה הנביא, ועצר את מלחמת האחים.
ממבט זה נתבונן שוב בגדולתו של דוד, שלא היה מוכן "לשלוח יד" בשאול "משיח ה'", גם כשהיה נרדף על נפשו, ובסכנת חיים. אך למרות גדולת דוד, אותה התופעה המזעזעת של רצח אחים-יריבים נמצאה גם בבית דוד, במיוחד בדור שאחרי יהושפט.
ליהורם הבכור נתן יהושפט את המלוכה, ולששת אחיו – "עזריה ויחיאל וזכריהו ועזריהו ומיכאל ושפטיהו" (כא, ב-ד) נתן "מתנות רבות... עם ערי מְצֻרוֹת (=מוכנות למצור) ביהודה". "ויקם יהורם על ממלכת אביו, ויתחזק, ויהרֹג את כל אחיו בחרב, וגם משרי ישראל".
ועל כן – לא רָם ייאמר על 'יהורם', ולא שם ה' ייקרא עליו, כי אם 'שָפֵל וחוֹלֶה' "בחֳלָיים רבים במַחֲלֵה מֵעֶיךָ" (כא, טו,יח-יט), וגם מסביב 'יֵהוֹם הסַעַר' – "אֱדוֹם" פָשעה (=מָרדה) בשלטון יהודה, וגם "לִבנה" (כא, ח-י), "הפלשתים והערבים" (כא, טז-יז) הבקיעו בחומות ירושלִַם, הרגו את "בניו ונשיו" של המלך החולֶה, ונשאר רק בן קטן אחד.
כל הזוועות האלה מתפרשות במשפט קצר אחד: "וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב, כי בת אחאב היתה לו אשה, ויעש הרע בעיני ה'" (כא, ו). שיטות איזבל לנהל מלוכה בישראל עם רדיפת הנביאים והריגתם (מלכים-א יח, ד; יט, י,יד), הגיעו גם ליהודה, והרצון הטוב של יהושפט לאחד את עם ישראל, הביא גם להתפשטות הפוליטיקה הרצחנית של בית אחאב, משומרון לירושלִַם.
התגובה בשומרון, במעמד הר הכרמל, הייתה הריגת נביאי הבעל על ידי אליהו, והשלב הבא יהיה רצח אחזיהו ו-42 אחיו במרד יהוא (מלכים-ב ט, כז; י, יג-יד); שיא השפלות יתגלה במרד עתליה (כב, י), ברצח הילדים והתינוקות.
כשבת אחאב ואיזבל העבירה את האלילות ואת הרצח משומרון לירושלִַם, הגיע בעקבותיה גם "מכתב מאליהו" (כא, יב-טו), שהאשים את המלך בזנות אלילית וברצח "כהזנות בית אחאב".
לפי ספר מלכים (-ב ב'), אליהו כבר עלה בסערה לשמים בימי יהושפט, ונתון זה חולל גל מיסטי על 'מכתב משמים'; לפי הפשט, מדובר כנראה באחד מבני הנביאים תלמידי אליהו וממשיכי דרכו, שכן הסגנון אינו סגנונו של אליהו.
בכל זאת, במה שונה בית דוד ממלכי ישראל?
שוב ושוב נשאר מבית דוד נצר אחרון, וממנו יצמח הכל מחדש!
בלשונו של ישעיהו (יא, א) – "ויָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָי, ונֵצֶר מִשָרָשָיו יִפרֶה"!
בתקופה זו שאחרי יהושפט יקראו לו יואש, אבל עוד "חזון לַמועד" (חבקוק ב', ב).
__________________
[1] 'כולם' פירושו כל הזכרים, שיכולים לדרוש בעתיד זכויות לכס מלוכה.
[2] בתלמוד הירושלמי (הוריות פרק ג', ג) הגדירו את מלכי ישראל שאחרי [בית] יהוא, כ'ליסטים'.
באדיבות אתר 929
על בריאה ואבולוציה
בסיפור הבריאה, למרות קיצורו ופשטותו, התאמצה התורה להחדיר דרך הפרטים מסרים חינוכיים מהותיים. אופן כזה של תיאור פוגע כמובן מאוד בתיאור המדעי של התהליך, אך השגת המידע יכולה להיעשות על ידי האדם בכליו הוא, ואין הוא זקוק להדרכה א-לוהית מיוחדת בכך, מה שאין כן בענייני חינוך ומוסר. אחד המסרים החשובים של סיפור הבריאה הינו ההדגשה שכל כוחות הטבע ואיתניו נבראו על ידי הקב"ה על פי תוכניתו ומטרותיו.
אחת השאלות העולות למקרא סיפור בריאת העולם היא האם האבולוציה אפשרית או לא, ואם היא אפשרית אפילו במישור הטכני, מדוע נפקד מקומה בסיפור הבריאה בספר בראשית.
מתוך עיון בלשונות הבריאה השונים בפרשת בראשית, ניתן לראות שמול תיאורים ישירים - כמו "ברא אלהים" (א), "ויברא אלהים" (כא), ישנם גם ביטויים כמו - "תדשא הארץ" (יא), "ישרצו המים" (כ), "תוצא הארץ" (כד), כשפעולות אלו נעשות לפי הוראת הקב"ה כמובן. צריך אם כן להבחין בין משפטים פשוטים שנושאם הישיר הינו הקב"ה ומדובר בהם בבריאה תוך שימוש בפועל 'ברא', לבין משפטים שבהם הארץ או המים מקבלים הוראה להוציא דבר מה, וזו בריאה עקיפה. ברור שהמים והארץ קיימו את רצון קונם, אך מאחר וחובת העשייה כאן מוטלת על מהות חומרית, היא מבצעת זאת בצורה חומרית. לאמור, בתהליכים המוכרים של חוקי הטבע. ייתכן אפוא שביטויים אלו מלמדים על תהליכים טבעיים שהתחוללו על פי הוראת הקב"ה, והובילו ליצירת מהויות חדשות, עד שנתקבלה התוצאה הסופית. בתוך תהליכים אלו יכולה להיכלל באופן עקרוני גם האבולוציה.
למרות זאת, התורה לא נתנה אישור לפרטים העובדתיים של האבולוציה להיכנס לעולם הרעיוני של פרשת בראשית. מסתבר שיש כאן מסר חשוב עבור האדם שיכיר בשלמותה של הבריאה, שהרי קבלת האבולוציה כפשוטה והעתקתה למישור הרעיוני עלולות להוביל לאימוץ התפיסה בדבר שינויים המתרחשים בלי שיהיו כפופים לתכנית הא-לוהית, ובכך להעיד שהמפעל הראשוני לא היה מושלם. תחושה זו של חוסר שלמות במפעל עלולה לעבור גם למי שברא את המפעל, על כל מה שמשתמע מכך מבחינה דתית. יתרה מזו, תחושת חוסר השלמות עלולה לדחוף את האדם לבצע תיקונים בבריאה מדעתו, שלאמתו של דבר אין בהם אלא לקלקל. אחת התוצאות החמורות של תיאורית האבולוציה היתה תורת הגזע.
לקריאת מאמר נוסף בנושא האבולוציה ובריאת העולם, מאת ד"ר משה רענן
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת מגדים
חידוש עבודת המקדש
באדיבות קבוצת הלימוד היומי של גרעין מרכז נריה בקרית מלאכי
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ: 055-667-7745
מדוע התורה מתחילה מסיפורי בראשית?
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א)
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל,
ומה טעם פתח בבראשית?
משום: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קי"א, ו),
שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים,
הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
מלחמה וישועה במדבר יהודה
יהושפט נשאר לבדו עם נפילת אחאב ברמות גלעד, והצבא הישראלי לא יכול היה לסייע באותה עת; את המצב הזה ניצלו "בני עמון ומואב והר שעיר"[1] (כ, י) כדי לתקוף את יהודה מכיוון בלתי צפוי, ממדבר יהודה.
איך זה התאפשר?
כנראה, בגלל התייבשות האגן הדרומי של ים המלח (שהתרחשה גם בתקופות עתיקות),[2] יכלו כוחות מואביים ואדומיים "ועמהם מהעמונים" (כ, א) להגיע לאזור עין גדי ולחַצצון תמר, ולנסות לעלות בהפתעה אל מדבר יהודה ולאיים על יהושפט ממזרח.
ספר מלכים עם המיקוד הישראלי שלו, לא מזכיר כלל מלחמה זו, ואף 'מגמד' את יהושפט, והסיפור במלכים על פשיעת מישע "מלך מואב במלך ישראל" עם מות אחאב, נראה כסותר את סיפור המלחמה במדבר יהודה; אבל לדעתי, הם יכולים גם להתפרש כהשלמה. בשני הספרים, התגובה הצבאית הקשה למות אחאב באה בעיקר ממואב. לתמונה זו מצטרפת מצבת הניצחון והגאווה של מישע, שנמצאה (ב-1868) בתל דיבון שבמואב הצפונית, היא עירו של מישע (לפי הכתובת).
מקובל להבין את כתובת מישע כך[3] שפשיעתו בשלטון הישראלי בצפון מואב התחילה לפני מות אחאב, אבל מישע כתב על ירושת 'עמרי את ארץ מהדבא" (=מֵידבא), וישיבת ישראל בה 'ימה וחצי ימי בנה ארבענ שת' (=ימיו וחצי ימי בנו, 40 שנה), ואילו ספר מלכים (לפי מקורותיו הישראליים) מנה לעמרי 12 שנה, ולאחאב 22 שנה (מלכים א טז, כג,כט), וליהורם בן אחאב 12 שנה (מלכים ב ג, א).
לכן אני סבור ש'עמרי' בכתובת מישע כולל את אחאב בן עמרי, המלך החזק שבאמת יכול היה להושיע את שבטי גד וראובן ולשלוט במואב שנים רבות, ואילו 'בנה' (=בנו) בכתובת הוא באמת יהורם בן אחאב,[4] בהתאמה מלאה לתיאור המקראי.
עם מות אחאב, כשיהושפט נותר לבדו, ניסו המואבים בסיוע "מהר שעיר" ו"מהעמונים" לנצל את ההזדמנות ולעלות ממדבר יהודה לאזור תקוע, ולאיים על ירושלִַם. הניסיון הזה נכשל כנראה בגלל טעות חמורה של הכוחות שחלקם עלה "במעלה הציץ פני מדבר יְרוּאֵל" (כ, טז), וחלקם במעלה אחר.[5] כל אחד מהם זיהה מולו בטעות את צבא יהודה, וכך פגעו "איש ברעהו למשחית" (כ, כג). לכן, הושג הניצחון לא מיד אדם אלא בהתערבות יד ה' (ממש כמו נפילת אחאב ברמות גלעד), וזה עיקרה של נבואת יַחֲזיאֵל, ושל שירת ההודיה "בעמק ברכה, כי שם בֵּרכוּ את ה'" (כ, כו).
אחרי הכישלון הזה, התמקד מישע בשחרור מואב הצפונית מידי הכוחות הישראליים בהצלחה גדולה, שנחגגה בכתובת, בעוד יהורם עם יהושפט ועם מלך אדום הפעילו מחדש את הברית של יהושפט עם בית אחאב במסע נועז ביותר נגד מישע מדרום (מלכים ב ג); אולם, למרות הישועה לכוחות הצבאות בבוא המים (כנבואת אלישע; שם, טז-יח), וההצלחות מול מואב הדרומית, הצליח מישע למוטט את אדום בטקס פולחני של הקרבת הבן על החומה[6] (שם, כו-כז). הקואליציה התפוררה בגלל התפרקות האדומים, ומישע זכה בניצחונו הגדול ביותר; כמלך דתי-פגני, הוא ייחס אותו לאליל שלו, כעשר פעמים בכתובת שלו.
כפי שהראה פרופ' יהודה אליצור[7] (ז"ל), התגובה הנבואית היהודית לגאווה הפושעת של מצבת מישע נמצאת ב"משא מואב" (ישעיהו טו-טז, וירמיהו מח).
לחץ כאן לקריאת הסבר אחר למלחמה זו
_________________
[1] כותב 'דברי-הימים' העתיק בפסוק א משני פסוקים שונים, ולכן נשמט שם 'הר שעיר', שעל זה נאמר במקור "ועמהם מֵהעמונים".
[2] ראו מאמרם של יואל אליצור ועמוס פרומקין, 'מפלס ים המלח והתנ"ך', על אתר יב, עמ' 98-83.
[3] ראו מאמרו של י' ליוור, 'מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל', בתוך: היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, עמ' 226; וראו בספרו של ש' אחיטוב, הכתב והמכתב, בפרק על כתובת מישע.
[4] בנימין מזר (אנציקלופדיה מקראית ד', עמ' 922) דחה סברה זו בלי שום נימוק.
[5] אי אפשר לעלות במצוק ההעתקים משני צידי ים המלח אלא במעלות הצָרים העולים אל רמת המדבר, ושם קל היה לטעות בזיהוי הכוח, שעלה במעלה אחר.
[6] בנבואת עמוס (ב', א), שמישע הקריב את "בנו הבכור" (מלכים-ב ג', כז) של מלך אדום, שנפל לידיו, ובזה שבר את רוח האדומים.
[7] מאמרו על 'משא מואב וכתובת מישע', מופיע באתר 'דעת'.
באדיבות אתר 929
מלחמת ישראל וארם ביהודה
מלחמתם המשותפת של פקח בן רמליהו מלך ישראל ורצין מלך ארם בממלכת יהודה מתוארת בספר מלכים באופן ענייני ללא הסבר בצידה (מלכים ב ט"ז, ה), ואילו בעל ספר דברי הימים מבאר אותה בהתאם להשקפתו ההיסטורית-תיאולוגית המיוחדת שלפיה כל המאורעות מסתברים לפי עקרון של שכר ועונש. התבוסה שנחל צבא יהודה מידי בעלי הברית מוסברת כעונש על עבודת האלילים שהיתה נקוטה בידי אחז ועל עזיבת ה'.
מתבאר מהרצאת הדברים בספר מלכים, כי בעלי הברית הצליחו להמריד גם את אדום נגד יהודה כנאמר: "... וינשל [רצין] את היהודים מאילות, ואדומים באו אילת..." (מלכים ב ט"ז, ו). מפרקנו יוצא שבא על יהודה גם אויב רביעי, הם הפלישתים אשר כבשו את ערי השפלה (יח). נמצאנו למדים כי יהודה הותקפה בבת אחת משלושה כיוונים: מצפון ומצפון-מזרח בידי ישראל וארם, מהדרום בידי אדום וממערב בידי הפלשתים, כאשר נראה שהכוונה למלכויות אשקלון ועזה.
מה גרם למלחמה הזאת? התשובה ניתנת בעקיפין בספר מלכים ובספר דברי הימים. ונראה שגרמה לכך עמידתו מנגד של אחז מלך יהודה בשעה שהתארגנו עמי האזור בברית צבאית כדי לקדם את פני הסכנה האשורית. בעלי הברית עלו על יהודה כדי לצרף אותם בכוח לקואליציה הזאת.
על ממשות הסכנה האשורית יעידו שני עדים, הראשון הוא ספר מלכים בו מסופר על הצעד שעשה אחז בשעה שהתייאש ממלחמתו נגד ארם ואפרים והשתעבד מרצון לתגלת פלאסר. וזו לשון אגרת הכניעה שהוא שיגר אל מלך אשור: "עבדך ובנך אני, עלה והושיעני..." (מלכים ב ט"ז, ז). והכתוב ממשיך ומתאר את השוחד שהוא צירף לאגרת.
העד השני הוא שבר כתובת שנתגלתה בחפירות תל-נמרוד. שם מתוארים מאורעות שנת 734, הרשומה בכרוניקה האנונימית כשנת מסע נגד פלשת.
כפי שאפשר להכיר מקטעי הכתובת, ערך תגלת פלאסר בשנה ההיא מסע צבאי לאורך חוף הים. מסע נצחון זה החל בצפון סוריה, הוא שטף ועבר את כל ערי החוף הפיניקיות הישראליות והפלשתיות. אמנם מיד לאחר מכן נאלץ תגלת פלאסר להעתיק את כוחותיו צפונה כדי לצאת למלחמה נגד שבטי הערבים במדבר הסורי. עמי האיזור שנפגעו מנחת זרועו, השתמשו בשעת הכושר והתאגדו בברית. היה זה כשנה לאחר מכן. וכך מלך יהודה עמד מנגד והרס בזה את התקוה המתעוררת. בפעם הראשונה מופיעה במקרא בעיית האוריניטציה הפוליטית של הממלכה הקטנה לאור התגבשות ממלכה עולמית כבירה הפורשת צלה על כל עמי האזור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת
מעשי אחז
מעשי אחז ערוכים על דרך הניגוד למעשי אביו ולמעשי בנו כאחד. ובלשונם הציורית של חז"ל: 'שמוטל בין שני צדיקים, בין יותם לחזקיהו' (סנהדרין קד ע"א).
העולה מן הכתובים כאן הוא שאחז הרשיע יותר מכל מלכי בית דוד. ולכאורה אף יותר ממנשה. במנשה נאמר: "וכהצר לו חלה את פני ה'..." (ל"ג, יב) ואילו באחז נאמר: "ובעת הצר לו ויוסף למעול בה'" (כב). ולא זו בלבד שהוא עצמו עבד עבודה זרה (ב-ד) אלא גם טרח להפיצה "ובכל עיר ועיר ליהודה" (כה), ומתוך 'טירוף דעת', כלשונו של יוסף בן מתתיהו, השבית את עבודת התמיד בבית המקדש ונעל את שעריו (כד), וכפה, כנראה, על הכוהנים הנאמנים לה' לעבוד בבמות.
העולה מן הכתובים כאן, וכן ממקבילותיהם בספרי ישעיהו ומלכים, שתפס אחז במדיניות מעשית וסבר, שאין טעם להילחם באשור, שהשעה משחקת לה. ומכיוון שסבר כך, סרב להצטרף לברית, שחברו בה ארם ואפרים כדי להילחם באשור. ואילו אלה החליטו לצרף את יהודה לבריתם בכוח, ועלו למלחמה עליה להמליך בה - במקום אחז - את בן טבאל (ישעיהו ז', ו).
ישעיהו עודד את אחז בסרובו וביקש לחזקו מפני "שני זנבות האודים העשנים האלה" (שם, ד) וניבא לו שתוכניתם "לא תקום ולא תהיה" (שם, ז). אבל אחז פקפק בנבואה, וכמעמיד פנים של יראת שמיים מופלגת, אף לא נענה להצעת ישעיהו ולא ביקש אות מה'. במקום לבקש את ישועת ה' העדיף לפנות אל מלך אשור ולבקשו שיושיעו הוא מכף אויביו העולים עליו. פירושה המעשי של בקשתו זו היה, שיעלה אשור ויילחם בארם ובאפרים, ומלך אשור 'נעתר' לבקשתו, לאחר ששיחדו אחז בממון רב. ועל כך הוכיחו הנביא קשות.
ואמנם היכה תגלת פלאסר את מלך ארם דמשק וסיפח את ארצו אל ממלכת אשור וכן היכה את מלך ישראל וקרע חבלים נרחבים מארצו וסיפחם אל ממלכתו והגלה את תושביהם לארצות רחוקות. אבל מעשים אלה "לא חזקו" את אחז "ולא לעזרה לו" (כ-כא) ובימיו הגיעה ממלכת יהודה לשפל, שלא היה לה כמותו שנים רבות ויהודה הותקפה מכל עבריה: ארם ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב וישראל מצפון. ועוד: האדומים, בסיוע הארמים, קרעו מממלכת יהודה את חבל אילת, והפלשתים קרעו ממנה אחדים מחבלי השפלה החשובים (יח-יט). יהודה הייתה לממלכה כנועה לאשור ונתחייבה לתת לה מס כבד שדלדל את אוצרותיה ועשה אותם "חלק" (כא), כלומר הוצגו ככלי ריק.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תתיח-תתיט