מלכות יותם והרביעיה השלישית של בית דוד

 

מלך יחיד בכל מלכי יהודה וישראל, ובכל בית דוד, שלא נזכר לו חטא ולא כישלון, ממש כשמו[1] - המלך התם, תמים בשם ה'.

יותם משל בתוך ימי אביו, מעת שנצטרע עוזיהו, וחלק ניכר מן ההישגים של ימי עוזיהו, הם באמת הישגי יותם; בראש ובראשונה, ובדומה לאביו עוזיהו, ייצב יותם את הממלכה כאשר הרחיקה הצרעת את עוזיהו גם מבית ה', וגם מבית המלך, אל "בית החפשית" (כו, כא) - "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה עזיהו אביו, רק לא בא אל היכל ה' [להקטיר כמו אביו], ועוד העם משחיתים"![2] (כז, ב);

יותם המשיך את מפעלי הבנייה הגדולים, שהחלו בימי עוזיהו, וכנראה, היה צורך בשיקום נוסף של בית ה', ושל חומת העיר, אולי בעקבות הרעש - "הוא בנה את שער בית ה' העליון, ובחומת העֹפֶל בנה לָרֹב (=חיזוק גדול), וערים בנה בהר יהודה..." (כז, ג-ד);

יותם גם המשיך ושמר על עוצמת הממלכה מימי עוזיהו וירבעם בן יואש מלך ישראל, וכאשר נרצח בנו של ירבעם, ופרצה מלחמת אחים בישראל בין הגלעד לבין השומרון, ונחלשה מאד השליטה הישראלית בעבר הירדן מזרחה - מלך בני עמון הרים ראש, אך יותם תפס את מקומם של מלכי בית יֵהוּא, "והוא נלחם עם מלך בני עמון, וַיֶחֱזַק עליהם", וקיבל מהם מס כניעה "מאה כִּכַּר כסף, ועשרת אלפים כֹּרים חִטים, ושעורים עשרת אלפים", וכך גם "בשנה השנית והשלִשית" (כז, ה).

לכן, אין לשלול את הסברה של חוקרים חשובים,[3] שיותם גם הוביל בשם אביו את הקואליציה האנטי אשורית (אחרי מות ירבעם בן יואש) עד חמת ושַׂמַאל (בצפון סוריה), כדי לעצור את ההתעצמות האשורית בהנהגת תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר, ולכן נזכר 'עַזְרִיָאֻ מלך יַאוּדַי' בכתובות הכובש האשורי כתופס שלטון (בלתי חוקי) בארץ שַׂמַאל, שמצפון לחמת, שהודח על ידו. אם סברה זו נכונה, זו הייתה תחילת הנפילה הגדולה גם של צבא עוזיהו בהנהגת יותם, כי תִגְלַת פִּלְאֶסֶר השתלט באותן שנים[4] (743 עד 733 לפנה"ס) על כל מרחבי סוריה, ובהמשך גם ישראל, מצפון.

זו כנראה הסיבה למהפך מקצה לקצה - מיותם אשר "הכין דרכיו לפני ה' א-להיו" (כז, ו), אל אחז בנו, שקיצץ את שם ה' משמו - באחת מכתובות תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר הוא נקרא 'יַאוּחַזי מלך יַאוּדַי',[5] ואילו במקרא, בחותם 'עבד אחז',[6] וגם בחותם 'לחזקיהו [בן] אחז', שנמצא בחפירה בירושלים,[7] הוא נקרא תמיד 'אָחָז'!       

ההתרסקות של צבא עוזיהו-יותם מול הכובש האשורי, יכולה להסביר את התרסקות האמונה בה', בבית דוד, מיותם - לאָחָז!

*

את 'הרביעיה' הראשונה של מלכי בית דוד הובילו בשם ה', דוד ושלמה
את 'הרביעיה' השנייה הובילו בשם ה', אסא ויהושפט
את 'הרביעיה' השלישית חתמו בשם ה', עוזיהו ויותם
ואז תמה תקופה של עצמאות, והחל 'הסתר הפנים' של ההשתלטות האשורית.

אך למרות הנפילות הקשות, בית דוד יקום מחדש, שוב ושוב -
אבל 'ברביעיה' הרביעית יתבלט בדרך ה', רק חזקיהו
ו'ברביעיה' החמישית, רק יאשיהו
בראשית הבית השני, בפעם השישית, זרובבל
להופעה השביעית בשם ה', עם ישראל מייחל ומתפלל אלפי שנים.
---------------------------------------

[1] ראו בפירוש (המיוחס ל)רש"י בפרק זה (כז, ב); וראו סוכה מה ע"ב, וברש"י שם.
[2] זהו ביטוי חריג ביחס לניסוח הרגיל, "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", ואולי יש כאן רמז לנבואות הקשות של ישעיהו (ב' עד ה') נגד ההשחתה המוסרית בימי עוזיהו.
[3] ראו מאמרו של ח' תדמור, 'עזריהו מלך יהודה בכתובות אשור', בימי בית ראשון - מלכויות ישראל ויהודה, ירושלים תשכ"ב, עמ' 163-158; למרות הצעות קריאה אחרות לתעודות האשוריות, עדיין יש מקום לסברה.
[4] קרב ההכרעה על צפון סוריה (738 לפנה"ס), הסתיים בניצחון אשורי מוחלט.
[5] ראו א' דמסקי, מדריך במקורות חיצוניים לתולדות ישראל בימי המקרא, רחובות תשמ"ב, עמ' 46.
[6] אנציקלופדיה מקראית, כרך א' עמ' 207.
[7] החותם נמצא בחפירות העופל, מדרום להר הבית (אילת מזר), ונוקה במפעל הסינון בעמק צורים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

גדולת עוזיהו

 

אחד מגדולי המלכים בכל ההיסטוריה היהודית היה "עזריהו / עזיהו" (מלכים ב טו, א-ג; כו, א-ג). האם בגלל זה הוא מתואר בקיצור 'מגמד' בספר מלכים?

על יהושפט מסופר במלכים [כמעט] רק כאשר יצא עם אחאב, או עם יהורם בן אחאב, למערכה צבאית; על עוזיהו, שלא כרת ברית צבאית, כמעט אין כלום, רק שעשה "הישר בעיני ה' ככל אשר עשה אמציהו אביו". אולי ספר מלכים שבידינו רק בא להסביר לנו את חורבן שתי הממלכות בימי בית ראשון, ולכן עוזיהו פחות רלוונטי?

גדולתו של עוזיהו התחילה בחיי אביו, כאשר ייצב את הממלכה אחרי שרשרת הרציחות (מאחזיהו ועתליה, עד יואש ואמציהו), שמר על השליטה באדום, והרגיע את היחסים עם ירבעם בן יואש מלך ישראל, שמלך במקביל אליו. מותו של יואש מלך ישראל זמן קצר אחרי שפרץ בחומת ירושלִַם ושלח ידו באוצרות בית ה', סייע בלי ספק לעוזיהו ולירבעם להפיג את המתח.

עוזיהו נלחם בפלשתים, פרץ חומות בעריהם, השתלט על חבל 'מָעוֹן' (='עוטף עזה'), "ויתנו העַמוֹנים (=המָעוּנים) מנחה לעֻזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים" (כו, ח);  

עוזיהו חצב "בֹּרות רבים", וטיפח את המקנה בספר המדבר "ובשפלה ובמישור", ואת החקלאות היהודית "בהרים ובכרמל, כי אֹהֵב אדמה היה" (כו, י);

עוזיהו בנה מחדש "את אילות, וַיְשיבֶהָ ליהודה" (כו, ב), אבל לא נזכר, אם התחדשו הפלגות בים סוף, מהנמל בעציון גבר;

יש המייחסים את המגדלים שנמצאו במדבר לבנייה המסיבית של המלך עוזיהו - עוזיהו בנה "מגדלים בירושלִַם... מגדלים במדבר" (כו, ט-י) – המצודות עם החומות המלאות שנמצאו בחפירות מתל ערד עד קדש ברנע הם ה"מגדלים" של עוזיהו; השחזור המודרני (למשל, בערד)ואם נכון הייחוס של המגדלים לעוזיהו, אזי ניתנת לנו הצצה הממחישה את העוז והעוצמה במפעל הביצורים של עוזיהו.

עוזיהו בנה צבא 'מודרני', שיוכל להתמודד בשדה המערכה עם חילות ארם, ואולי גם מול אשור המתעצמת, ולכן הוא הכין "לכל הצבא מָגִנים וּרְמָחים, וכובעים ושִריֹנות וקשתות ולאבני קלעים; ויעש בירושלִַם חִשְבֹנוֹת מחשבת חושב, להיות על המגדלים ועל הפִּנוֹת, לירוֹא בַּחִצים ובאבנים גדֹלות..." (כו, יד-טו).

את כל אלה אפשר לראות בתמונה מדהימה של הקרב על לכיש כפי שתיאר צייר אשורי ממחנה סנחריב. לכיש זו, שנכבשה על ידי סנחריב בימי חזקיהו, נבנתה בימי עוזיהו, ומה שאי אפשר למצוא בחפירות - ראשי המגדלים ועמדות הירי עם השבכות המחושבות במדויק, שנמתחו סביב עמדות המגינים, והשריון, הכובעים, הקשתות והחיצים ואבני הקלע, את כולם אפשר לראות בציור האשורי! כך אנו יכולים לדעת בוודאות שכותב 'דברי-הימים' העתיק מספרים קדומים, כי אי אפשר להמציא תיאורים כאלה התואמים לתמונה של צייר אשורי מימי חזקיהו, בלי תיעוד מדויק בן התקופה.

והנה, בשיא גדולתו שגה עוזיהו, ניסה להשתלט גם על המקדש ולהקטיר ככוהן גדול – ונצטרע! (כו, טז-כ; הסיפור המלא מופיע רק ב'דברי-הימים'); כשם שעוזיהו מלך (בפועל) בחיי אמציהו אביו, והציל את הממלכה מהתרסקות, כך יותם מלך (בפועל) בחיי עוזיהו אביו, והציל את הממלכה מהתרסקות; אבל, האם גאוותו של עוזיהו, ועונש הצרעת, היו רק שגיאה נקודתית בודדת?

נבואות ישעיהו בן אמוץ מימי עוזיהו מוכיחות, שהגאווה, השפע, ההצלחות והמותרות, העבירו את כל החברה הירושלמית הגבוהה על דעתה, וההשחתה המוסרית עברה כל גבול – מעשהו של עוזיהו שיקף את פני הדור כולו, והנביא ישעיהו (ו', ד-יב; כד, יז-כ) ראה ברעש האדמה הקשה, שהתחולל בימי עוזיהו (ולא נזכר, לא במלכים, ולא ב'דברי-הימים', רק בזכריה יד, ה), את התחלת החורבן.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מנשה - בן חזקיהו?

 

מלכות מנשה מתוארת כתקופה קשה ואפלה מבחינה רוחנית. בניגוד לחזקיהו שתיקן את חטאי אחז אביו ועשה הישר בעיני ה', מנשה חטא ועשה "הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב כ"א, ב; דברי הימים ב ל"ג, ב), ואף גרר את ממלכת יהודה לחטאים שהיו חמורים אף יותר מחטאי הגויים שישבו בארץ לפניהם: "וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב כ"א, ט וכן בדברי הימים ב ל"ג, ט).

מה פשר המעבר החד כל כך בין חזקיהו למנשה? איך קורה שבן של מלך צדיק מאד מגיע לשפל דתי חמור שכזה?

כמובן, יש לזכור שלעולם אין ערובה להצלחה בחינוך הילדים. תמיד צריך לעמול ולהתפלל ולהבין שלא תמיד יש להורים יכולת להתמודד עם כל ההשפעות שיש על הילדים.

יחד עם זאת, נראה כי אחת הסיבות האפשריות לשינוי שחל אצל מנשה היא גילו הצעיר של מנשה בעת שהתייתם מחזקיהו אביו. אם נתבונן במלכים נוספים שהיו שונים מאד מאבותיהם, נגלה שהמכנה המשותף להם הוא שמסיבות שונות, לא חונכו על ידי אביהם, ואצל רובם, כמו אצל מנשה, אביהם נפטר כשהיו צעירים ולא הספיק להשפיע כראוי על דרכם. כך ניתן להסביר את הניגוד בין יואש לחזקיהו, בין חזקיהו לאחז, ובין יאשיהו לאמון ולמנשה, וכך גם אצל מנשה וחזקיהו. 

מנשה מולך כשהוא בן שתים עשרה שנים בלבד. אמנם הוא מבוגר יותר ממה שהיו יואש ויאשיהו כשהתייתמו ועלו על כס המלוכה, ובכל זאת, בגיל זה האדם עודנו צעיר, אינו בשל עדיין, וכוחות זרים יכולים להשפיע עליו בקלות. כנראה שחסרונו של חזקיהו אביו בשנים משמעותיות אלה, בהן מתעצב האדם, איפשר לכוחות שליליים להשפיע על מנשה ולגרום להתדרדרותו.

 

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור באדיבות ישיבת ברכת משה מעלה אדומים

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

למך מתפאר ברצח

 

"וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי--נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: 

כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (כג-כד)

חלק מהמפרשים רואים בדברי למך תהליך של חרטה על מעשה שנעשה על ידו ובקשת חנינה על העונש הצפוי לו. אולם פירושים אלה מחריפים את קושי המצאותו של הסיפור בליבן של פרשיות החטא – קין מלפניו, וחטאי בני האלהים ודור המבול מאחוריו. לכן, חלק מהמפרשים מייחסים ללמך חטא של רצח והתפארות על רצח זה (מתוך מחשבה שנקמת א-להים לא תחול עליו). נראה כי פירוש זה מתאים יותר לרצף הסיפורים, המתארים הידרדרות מוסרית מאדם הראשון עד המבול.

ההידרדרות המוסרית של מעשה למך מבוטאת בשני מישורים:

גם בגודל המעשה (הריגת שני אנשים לעומת הריגת איש אחד),

אך בעיקר בהתייחסות אליו: בעוד קין מנסה להסתיר את המעשה, להתחמק מאחריות ולבסוף אפילו להתוודות על חומרתו, למך מתפאר בו בפני נשותיו.

למך הוא כופר מוחלט בא-ל, הסבור כי כוחותיו עולים על כוחות ה'. את עליונותו הוא מוכיח בדיווח על הכאתם למוות של שני אנשים על ידי פצע וחבורה. הכאה זו מלמדת בעיניו על שליטתו בעולם, ועל היותו קובע את גורלם של האנשים על פני האדמה.

למך מנסה להסב את חובת השמיעה וההאזנה לקול ה', לשמיעת קולו ואמרותיו שלו. למך מאיים על נשותיו בתיאור יכולת הנקמה שלו העולה, כביכול, על פני כח הנקמה הא-להי. לפי למך, ה' נפרע מרוצחו של מי ש"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" – "שבעתיים", ואילו מי שלא ישמע לקול למך ינקם "שבעים ושבעה" (כד).

חטאו של למך נמצא בתווך שבין מחשבת קין שיש בכוחו לנטרל את השפעת הקללה על הטבע, לבין החטא שייחסו חז"ל לדור הפלגה -הרצון להלחם בכוחו של הא-ל ''ודברים אחדים –... על יחידו של עולם" (רש"י לבראשית י"א, א).


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

We Were Blessed, It’s a Fact

From the time the world was created, God’s blessings are manifest. The midrash describes the development of blessings over time. The very first to offer blessings was God, Who blessed Mankind. After the sins of the generation of the flood, that blessing was nullified and it was replaced with a new blessing, bestowed upon Noah by God. With the appearance of Abraham, God added a blessing on him, as well. From that point onwards, those who were blessed passed on God’s blessings to others.

 

In the early generations, blessings were personal, and often led to controversy and strife. Noah blesses Japheth and curses Canaan. Isaac blesses Jacob, leaving Esau feeling cheated. Jacob blesses Reuben while offering rebuke to Simon and Levi, causing a barrier of jealousy among the tribes. Jacob was also the first to perceive the need to bless all of his children together, leading him to add a blessing that includes all the tribes of Israel. Two more such universal blessing would be forthcoming in the future – one bestowed on the Israelites by Balaam and the other by Moses just before he dies.

 

The midrash in Devarim Rabbah (VeZot HaBerakha) includes Balaam’s blessing in the same list together with the blessings given by God over the generations, and with the blessings of Isaac, Jacob and Moses. This is the traditional Jewish perspective: The fact of the matter is that we were blessed by him.

 

In his homilies on the Torah, the Spanish sage, Rabbi Joshua ibn Shuaib offers his view of Balaam by means of a metaphor:

This can be compared to a man who entered a barn with the intention of stealing and slaughtering the owner’s fattened cow. Once he was there, the owner came and discovered him. Realizing his predicament, the thief began to scrub and groom the cow. In the case of Balaam, as well, his intention was curse them, but when he realized that their Protector was there, he decided to bless them.

Homilies of Rabbi Joshua ibn Shuaib, Parashat Balak, 14th Century Spain

 

According to the parable, the surprising encounter with the owner forces the thief to pretend that he had come to work in the cowshed. This leads him to care for the cow and tend to its needs. Balaam is waiting for the moment when God hides His face from the Children of Israel. His reputation is that he knows how to time his pronouncements, and he is planning to seize the moment when the opportunity presents itself. Every time he is ready, however, it becomes apparent to him that God is with His people, and he has no choice but to offer them a blessing instead of a curse.

 

The Gemara in Sanhedrin (105b) clarifies the train of Balaam’s thought. Not only are Balaam’s curses turned into blessings, but the blessings themselves reflect Balaam’s original plans for curses. When we hear Balaam blessing the synagogues and study halls, we understand that he had planned to curse these structures and wish for their destruction, in the hope that a withdrawal of God’s presence from the Israelite people would bring to an end their unique status.

 

The gap between the midrash in Devarim Rabbah and the homilies of ibn Shuaib can be construed as a description of the same matter from two distinct perspectives. On the one hand a historical, results-oriented approach would view what Balaam did as positive, for he blessed the Israelites; on the other hand, a test of the action itself would lead to the conclusion that he had no intent to bless, only to rescue himself by murmuring some words of blessing.

 

We find two ways of reading Balaam's words as they appear in the original. While the midrash offers to read Balaam's words literally, as blessings, ibn Shuaib, based on the Gemara, discerns a different tone in those same words. It is as if Balaam filtered the blessings through his teeth using a melody of irony and sarcasm. Throughout, his only intention is to curse and not to bless.

 

The fact of the matter is that we have is a series of curses that appear before us as blessings. When Balaam says: “How fair are your tents, O Jacob, Your dwellings, O Israel!” he is bemoaning the fact that the children of Jacob are immersed in their tents and dwellings, closed up in their houses of study and engrossed in a theoretical world. Their virtue is nothing more than isolation, and, in any case, their chosenness is only temporary and is dependent on their actions. We find that the teaching of Rabbi Shmuel bar Nahmani quoting Rabbi Yonatan (Sanhedrin 106a) hints to this idea. He suggests that when Balaam compares the Israelites to a cedar tree his intention was to say that they are tough and inflexible. In contrast with a reed, the cedar appears solid and strong, but a southern wind can come and uproot it.

 

A careful reading of Balaam’s “blessings” can uncover the latent criticism upon which each of them is based. His point of view shines a spotlight on an element that we are unable to recognize because we are captives to a concept. Only Balaam, a stranger, can present the perspective of an outsider and offer a full perspective on the Jewish people. Only a person like that has the ability to recognize their superiority together with their shortcomings. He is able to recognize that seclusion may lead to success and spiritual achievement, but it also has the negative outcome of inflexibility, of falling into too rigid patterns.

 

We recognize this as a critique and as a curse, but, at the same time, it also has elements of a blessing. We are well aware of the reality of Israel in the world. On one side stand our opponents, some of whom are willing to murder in cold blood simply because their victim was born a Jew. On the other side stand Jews, who are insistent on offering prayers and thanks for both good and evil. They stand before the Creator with humility and accept His judgment, recognizing that even at a moment when He hides His countenance, there is no doubt that He is with us.

 

This is the picture presented in our parasha, Parashat Balak. Evil mercenaries make use of many different methods, attempting to destroy us. Israel’s enemies actively attack the pseudo-passivity of private tents, of Jewish families, of the routines of life. The Torah places in Balaam’s mouth the silent campaign of the Israelites as the active enterprise of the people of Israel. The Torah needed an outside observer to point out their strengths, even as their voice, which extends across the entire world, is not heard. This strength is the very existence of Jewish life, it is the ability of Jews to gather in synagogues and study halls and to stand and offer a silent cry to God. Please Father, we need Your blessing!

Volver al capítulo

נקבת השילוח

 

בתקופת הברונזה התיכונה ב' (סביב שנת 1800 לפנה"ס) כללה מערכת הספקת המים של ירושלים את מעיין הגיחון, את החלק הצפוני של תעלת השילוח ובריכה חצובה ומוגנת שממנה יכלו לשאוב את מי הגיחון. כאלף שנים מאוחר יותר (במאה ה8 לפנה"ס), נחפרה מנהרה המחברת את מעיין הגיחון עם תחתית פיר וורן. מי הגיחון זרמו אל תחתית הפיר במקביל לזרימתם בתעלת השילוח. 

חזקיהו מרד באשור בשנת 705 לפנה"ס ובשנת 701 לפנה"ס ערך סנחריב מסע מלחמה לארץ ישראל וצר על ערי יהודה. מקור המים של ירושלים – מעיין הגיחון – יכול היה לספק מים לעיר בעת מצור באמצעות פיר וורן אך במקביל זרמו מי הגיחון באמצעות תעלת השילוח אל מחוץ לעיר ויכלו לספק מים לאויבים. חזקיהו חשש ממצב זה, כפי שמעיד המקרא בספר דברי הימים ב (ל"ב, ד): "למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים". ועל כן הוחלט בהתייעצות שערך חזקיהו עם "שריו וגיבוריו" לסתום את "הנחל השוטף בתוך הארץ" (שם, ג-ד). לפי מסורת הקריאה של פסוק זה על ידי חכמי המסורה בטבריה במאה ה-10, שבאה לידי ביטוי בטעמי המקרא, יש לקרוא: "הנחל – השוטף בתוך הארץ". כלומר, הנחל הזורם מתחת לפני הקרקע. נחל זה הוא לדעתנו החלק הצפוני של תעלת השילוח, שנראה כתעלה תת-קרקעית, שממנו זרמו מי הגיחון לנחל קדרון. חסימת הזרמת המים לנחל קדרון נעשתה על ידי חציבת מנהרה שהמשיכה את תעלת השילוח אל הבריכה שבקצה הדרומי של העיר. בכך הושגה המטרה של מניעת מים מהאויב האשורי אך גם שופרה הספקת המים אל העיר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר ישעיהו (כ"ב, ט) באמירה: "וַתְּקַבְּצוּ את מי הבֵרכה התחתונה". את הבריכה התחתונה יש על כן לזהות במקומה של הבריכה שבקצה העמק המרכזי של העיר, שבו נבנתה בריכת השילוח של ימי הבית השני, היא ברכת אל חמרא של היום. 

איננו יודעים האם וכיצד נערך חזקיהו לאפשרות של מסע עונשין מצד אשור לאחר שמרד בה, אך מסתבר שחזקיהו החל בחציבת נקבת השילוח עוד קודם למסע סנחריב, אולי כהכנה למצור אפשרי ואולי מסיבות אחרות לגמרי. מלאכת החציבה לא הסתיימה קודם למסע סנחריב ועל כן נאלץ חזקיהו למצוא פיתרון אחר לבעיית הספקת המים בעת המצור (=החלק הדרומי של תעלת השילוח). לאחר נסיגת צבא סנחריב החליט חזקיהו לסיים את חציבת הנקבה, אולי מכיוון שהיא הייתה בשלבי עבודה מתקדמים. אף במקרא, היא נזכרת ללא קשר עם מצור סנחריב אלא בסיכום שנות מלכותו של חזקיהו וכמפעל בפני עצמו שראוי לציון מיוחד.

נקבת השילוח מתחילה במעיין הגיחון ונמשכת לאורך 533 מ' עד פתחה הדרומי. הניקבה מורכבת משתי מנהרות, שנחצבו בנפרד ובשתי תקופות שונות. המנהרה הראשונה, מנהרה  VI, נחצבה במהלך המאה ה-8 לפנה"ס וחיברה את מעיין הגיחון עם תחתית פיר וורן. לאחר 6.20 מ' מתחילתה, מסתעפת ממנה מנהרה VIII שנמשכת עד פתחה הדרומי של נקבת השילוח. מנהרה זאת היא שנחצבה על ידי חזקיהו. משהסתיימה חציבת מנהרה VIII על ידי שתי קבוצות העובדים פרצו את הפתח של מנהרה VI במערת הנביעה של הגיחון והמים זרמו "למטה מערבה לעיר דויד" (ל) – במפלס שהוא נמוך מזה של תעלת השילוח, אל הקצה הדרומי של עיר דוד, אל הבריכה התחתונה שבקצה העמק המרכזי, ותעלת השילוח, שמפלסה גבוה יותר, יבשה.

לצפיה בסרטון מבית מכון מגלי"ם העוסק בחציבתה של נקבת השילוח


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

הטוב, הרע ואמציה

 

"ויעש הישר בעיני ה' – רק לא כדוד אביו... / רק לא בלֵבָב שָלֵם"! (מלכים-ב יד, ג; כה, ב);

השאיפה הגדולה של אמציהו הייתה להחזיר את האומץ והשליטה של יהודה במרחב, כמו שהיה בימי יהושפט, ולנצל את חולשתה של ארם אחרי עידן חֲזָאֵל, כשממלכת ישראל מתחזקת בצפון (כנבואת אלישע בימי יואש מלך ישראל; מלכים-ב יג, יד-יט);

האתגר היה בדרום, מול אדום, כי אדום ליהודה (כמו ארם לישראל) היא מפתח השליטה בדרכים לאילת ולנמל בעציון גבר, ובדרך הבינלאומית של עבר הירדן. אמציהו הכין את צבא יהודה כראוי, אך חשש שזה לא יספיק, וגייס בכסף גדוד ישראלי מהר אפרים (בשעה שמלך ישראל נלחם בצפון מול ארם).

הנביאים ביהודה[1] כבר ראו את המחיר הכבד ששולם על הברית של יהושפט עם אחאב ברצח בני המלך על ידי עתליה, וגם את כישלון המסע המשותף נגד מואב בימי יהושפט (מלכים-ב ג); הם התגייסו נגד כל שותפות עם "צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל, כל בני אפרים... [ואַל][2] יכשילך הא-להים לפני אויב..." (כה, ז-ח); צבא יהודה לבדו יכול לנצח את אדום בתנאי שילך בדרך ה'.

אמציהו ניצח את האדומים "בגיא מלח" (=מדרום לים המלח, בערבה), ואז עלה אל 'סלע אדום', המבצר הטבעי החזק[3] הסמוך לבירת אדום, "ותפש את הסלע במלחמה" (מלכים-ב יד, ז). וכאן התחילה שרשרת ההסתבכויות (שחלקן הגדול הושמט בספר מלכים).

  1. עשרת אלפים שבויים אדומים הושלכו לתהומות "מראש הסלע, וכֻלָם נִבקָעוּ"! (כה, יב);
  2. לכן נוצר לחץ 'דתי' כבד 'לפייס' את "אלהי בני שעיר" (כה, יד), כי לפי האמונות הרווחות, צפויה מהם נקמה נוראה; ההקטרה הזאת הביאה קצף נבואי, וסכסוך בין אמציהו לבין הנביא (כה, טו-טז);
  3. הגדוד הישראלי שהורחק בכעס, פשט "בערי יהודה" (=בנימין, עד "בית חורון"), היכה 3000 איש, ובזז "בִּזה רבה" (כה, י-יג);
  4. ככל הנראה, יואש מלך ישראל העניק גיבוי לגדוד הישראלי הזה, ואף איים להעמיק את המתקפה, כי היו בירושלִַם גם שבויים מישראל, "בני התַעֲרֻבוֹת" (כה, כד); לכן יזם אמציהו קרב הכרעה "בבית שמש אשר ליהודה" (כה, כא);
  5. צבא אמציהו, "החוֹחַ אשר בלבנון" הובס על ידי צבא יואש, "הארז אשר בלבנון", כי הניצחונות של יואש על ארם היו גדולים מניצחונו של אמציהו על אדום, ועבודת אלילים הייתה בשני הצדדים.
  6. זו הייתה הפעם היחידה בה הצליחו מלכי ישראל לפרוץ "בחומת ירושלִַם, משער אפרים עד שער הפִּנָה / הפּוֹנֶה [לצפון], ארבע מאות אמה" (מלכים-ב יד, יג-יד; כה, כג-כד); יואש השתלט על אוצרות בית ה', וחילץ את "בני התַעֲרֻבוֹת";
  7. אמציהו הואשם בכישלון המזעזע מול יואש, "ויקשרו עליו קשר בירושלִַם וינס לכישה"; שם חי עוד 15 שנה סגור בלכיש, עד שהשיגו אותו הקושרים והצליחו להרוג אותו בלכיש (כה, כה-כח).
  8. כך נחתמה שרשרת הרציחות בבית דוד: אחזיהו ואחיו נרצחו ביד יֵהוּא (כב, ח-ט) – הבנים ביד עתליה (כב, י-יא), שחוסלה במרד יהוידע – יואש נרצח ביד "עבדיו" (כד, כה-כו), בעקבות רצח הנביא זכריה בן יהוידע הכהן בבית ה' – אמציה (שהוציא להורג את רוצחי אביו; כה, ג-ד), נרצח בלכיש בגלל הכישלון בבית שמש, והפריצה הישראלית בחומת ירושלִַם!  
  9. עֻזיהו (כו, א-ב) הומלך בירושלִַם בחיי אביו, ורק הוא הצליח להרגיע את השטח גם ביהודה, גם באדום, וגם מול ישראל – לבנות את אילות בדרום, ולהשיג שיתוף פעולה שקט בלי ברית ובלי חתונות, עם ירבעם בן יואש מלך ישראל.

_____________

[1] אזהרה דומה ניתנה עוד בסוף ימי יהושפט (כ', לה-לז), נגד התכנית לבנות אניות בעציון גבר, כמו בימי שלמה, בשיתוף פעולה עם אחזיה בן אחאב.
[2] יש לקרוא את "אַל יבוא עמך צבא ישראל" מהפסוק הקודם, יחד עם "יכשילך...".
[3] 'קַלעַת סָלַע' הסמוכה ל'בּוּסירַה' (=בּוצרה) בירת אדום, היא צוק סלע שהתנתק מהמצוק שסביבו, ובו בטחו בני אדום תמיד; ראו מה שכתבנו על נבואת עובדיה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ו'

הבעיה – בני האלהים ובנות האדם (א-ד)

בני האדם מתחילים להתרבות בארץ. בני האלהים (שזהותם לא ממש ברורה. שתי דעות מרכזיות קיימות בקרב הפרשנים באשר אליה: האחת – שופטים ושרים, כלומר אנשים רמי מעלה; השנייה – מלאכים) לוקחים לעצמם את בנות האדם "כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (ב). ה' רואה זאת ואומר: "לֹא-יָדוֹן (אולי מהשורש דו"נ – משפט וייתכן שמהמילה האכדית dannu=חזק) רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (ג).

המסקנה – "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם... מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה" (ה-ח)

ה' רואה שהאדם עושה רע בארץ "וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (ה) והוא מתנחם (=מצטער, מתחרט) על בריאת האדם "וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ" (ו). ה' מחליט להחריב את מה שברא ולמחות את האדם ואת החיה והבהמה מעל פני האדמה. אך פסקה זו מסתיימת בתקווה אופטימית: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (ח).

התקווה – "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ט-כב)

כפי שהסתיימה הפסקה הקודמת, נח מוצא חן בעיני ה'. בפרק הקודם שמענו שייעודו של נח הוא להציל את האנושות מפני הקללה שה' הטיל על האדמה: "וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ה', כט). כך ה' נגלה לנח ומצווה עליו לבנות תיבה שתציל את האנושות מכליה גמורה. בזמן שה' יביא מבול כבד על הארץ ויחריב את כל מי שחי בעולם, לתיבה ייכנסו משפחתו של נח, חיות ובהמות – וכך יינצלו. נח שומע לה' ועושה "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (כב).

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק ד'

פרק ד' מספר את סיפור שני הילדים הראשונים שבאנושות: קין והבל.

לידה (א-ב)

הפרק נפתח בלידה הראשונה בעולם: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (א) והיא יולדת שני ילדים: קין והבל. אמנם להבל אין מדרש שם, אך לקין יש: "וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'" (שם). הכתוב גם מספר על העיסוק של כל אחד מהילדים: הבל הוא רועה צאן ואילו קין עובד אדמה.

המנחה – לקראת הרצח (ג-ה)

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים" (ג) קין והבל מביאים לה' מנחה. קין מביא מפרי האדמה ואילו הבל מביא מבכורות צאנו ומחלביהן. ה' לא שעה למנחתו של קין, והסיבה לכך לא ממש ברורה. קין מטבע הדברים מרגיש כעס ועצבות: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (ה).

התגלות (ו-ז)

ה' מנסה לעודד את קין ואומר לו: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ" (ז). פסוק זה נחשב לאחד הפסוקים הקשים להבנה בתנ"ך כולו, אך נראה שה' מנסה לומר לקין לעשות טוב ולא רע. איזה טוב ואיזה רע, ומה יהיה הרווח של קין בשני המקרים? לפרשנים הצעות שונות ומגוונות.

הרצח (ח)

קין די מתעלם מההמלצה של ה' והורג את הבל: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (ח). הכתוב גם כאן לא פורש בפנינו מדוע קין הרג את אחיו ומה חשב לעצמו כשעשה זאת, אלא רק שהם היו באותו זמן בשדה. אפילו את הדברים שאמר קין לאחיו לפני כן הכתוב לא מביא אלא רק: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו" (שם), ללא כל המשך.

התגלות (ט-טז)

שוב ה' מתגלה לקין, והפעם הוא מוכיח את קין על חטאו: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (י). עונשו של קין לא מאחר לבוא, והוא דומה מאוד לעונש שקיבל אביו, אדם: "ועַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (יא-יב). לאחר משא ומתן שמנהל קין עם ה' הסיכום הוא כזה: "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (טו). קין יוצא מלפני ה' ומתיישב "בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן" (טז).

תולדות קין – לקראת הרצח (יז-כד)

בתחילת הדרך שמענו על אדם וחווה שהופכים להורים וכעת הם הופכים לסבא וסבתא: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ" (יז). מעתה תבוא רשימה של צאצאי קין שעוסקים במלאכות שונות כמו נגינה, יצירת כלי ברזל ועוד. אחד הצאצאים של קין, למך, מתאר בשיר שנשמע כמו שיר הלל (על עצמו) כיצד רצח את קין: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (כג-כד). כפי שאפשר להבין כאן הרצח מטושטש עוד יותר: במקום תיאור המעשה מובא שיר השבח של למך על הריגת סבי-סבו.

לידה (כה-כו)

כעת לאחר ששני הילדים של אדם וחווה מתו, יש צורך בדור חדש. שוב "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת-אִשְׁתּוֹ" (כה) והפעם נולד שת "כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר" (כה). לשת נולד בן ששמו אנוש, והפרק מסתיים באמירה ש: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (כו).

Volver al capítulo

המלכה מושלמת

 

"וישמחו כל עם הארץ והעיר שקטה, ואת עתליהו המיתו בחרב" (כא);

בהיפוך מוחלט למהפכת הדמים של יהוא, אף שגם הוא ניסה להוציא להורג רק אשמים ישירים בתועבות בית אחאב ואיזבל (אבל הרג גם את מלך יהודה ואחיו, שעליהם לא נצטוה!) – ה"קשר" של יהוידע הכהן היה נקי ומדויק!

כמו משפט ה' באחאב לבדו, ברמות גלעד.

רוצחת התינוקות הומתה לבדה "במבוא שער הסוסים" (טו), ומתן כהן הבעל הוצא להורג "לפני המזבחות" ב"בית הבעל" (יז); יואש הילד בן ה-7 ישב על כסא דוד, ויהוידע הכהן עם אנשיו השתלטו על הממלכה בהפתעה, ביום השבת, בלי נפגעים נוספים - יותר מדויק ונקי מאשר בהמלכת שלמה, שהוציא להורג (לבסוף) את אדֹניהו אחיו, את יואב בן צרויה, ואת שִמעי בן גֵרָא (מלכים-א ב).

אבל עיטור הגבורה, העוז והמופת מגיע ל"יהושֶבַע /יהושַבעַת בת המלך יהורם אשת יהוידע הכהן" (מלכים-ב יא, ב-ג; כב, יא-יב), על -

א. חילוץ יואש התינוק "מתוך בני המלך המומתים"!
ב. שמירתו עם מֵינִקתו, וגידולו במחבוא בבית ה' (הסמוך כל כך לבית המלך; כג, יב-טו), בתוך סכנת חיים יומיומית!
ג. גב חזק לאיש שלה, יהוידע הכהן, לאורך שש השנים, עד המלכת יואש!

יהושֶבַע /יהושַבעַת הצילה את בית דוד!

וציון לשבח מגיע בהחלט ליהוידע הכהן על ארגון מושלם של ה'קשר' הזה -

א. הכנת הכהנים והלויים ביהודה, כנאמנים העיקריים לבית דוד (כג, א-ב);
ב. תכנון ה'קשר' לשבת, עם חילוף המשמרות בבית ה', בכוח כפול של "באי השבת עם יוצאי השבת" (כג, ח), כי בשבת היו מתחלפים המשמרות במקדש.[1]
ג. שמירה מלאה סביב יואש, הילד היחיד שנשא על ראשו את כל תקוות בית דוד (כג, ד-ז);
ד. שמירה הדוקה על כל בית ה', "מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית" (כג, י), ועל כל המבואות בין בית ה' ובית המלך.
ה. שמירת ההפתעה המוחלטת עד לרגע הגדול של המלכת יואש (כג, יא-יב).
ו. נוסף למלכה המרשעת ולכהן הבעל, לא היו הרוגים ב"קשר" הזה, בזכות התכנון הקפדני ונאמנות הכהנים והלויים - ממש נדיר!

מה אפשר ללמוד מתיאור ההמלכה?
המלכת מלך חדש בבית דוד הייתה חידוש "הברית בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם לה' - ובין המלך ובין העם" (מלכים-א יא, יז), ובכלל זה -

א. חזרה על היסוד העיקרי לכל מלכות אדם, ולפיו רק ה' הוא המלך באמת! הנביא שמואל (-א יב, ו-טו) הדגיש יסוד זה בהמלכת שאול, מכוח התגלות ה' ביציאת מצרים ובהנהגת העם על ידי משה ואהרן - "וה' א-להיכם מלככם"!
ב. יסוד נבואי זה נשמר בבית דוד, ויחד עם "הנזר" נתנו על המלך גם את "העדות" (כג, יא).
ג. בבית ה' היה "עמוד" מיוחד להמלכה "כַּמשפט" (מלכים-א יא, יד), ו"הכהנים-הלוים" (דברים יז, יח) היו אחראים על המעמד הזה.
ד. המלך מבית דוד התחייב להיות כפוף למלכות ה' ול"העדות"!
ה. המלך התחייב לשמור על העם, כעם ה'!
ו. הברית "בין המלך ובין העם", היא "משפט המלֻכה" (שמואל-א י, כה), שהיא העיקר בכל מונרכיה - כפופה לברית עם ה' כמלך, ולנאמנות העם לבריתו כעם ה'.

על כל זה אנו שומעים דווקא כאן, בזכות ה"קשר" המהפכני, אבל מובן, מתוך התיאור, שכך היה אמור להתנהל מעמד ההמלכה תמיד, אלא אם מלכים שסטו מדרך ה', גם ביטלו או שינו את המעמד, אם יכלו.

התיאור הייחודי הזה הועתק ממקור קדום (כנראה מ"דברי-הימים למלכי יהודה" המקורי), גם לספר מלכים (-ב יא), וגם ל'דברי-הימים' (-ב כג), וקל לראות בהשוואה, שכל אחד מהם הרחיב או קיצר בחלק מן הפרטים, לפי דרכו.

---------------------------------------------
[1] המשמר הנכנס היה בא לפני שבת, והיוצא, יוצא אחרי שבת, ובשבת עצמה היו מתחלפים בעבודה, ומחלקים ביניהם את לחם הפנים היוצא (ויקרא כד, ח).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.