From Midbar to Mattanah, or: Who can claim credit for the Well?

Then Israel sang this song: Spring up, O well—sing to it—
The well which the chieftains dug, which the nobles of the people started with maces, with their own staffs. And from Midbar to Mattanah,
and from Mattanah to Nahaliel, and from Nahaliel to Bamoth,
and from Bamoth to the valley that is in the country of Moab, at the peak of Pisgah, overlooking the wasteland.

                        Numbers 21:17-20

 

Analyzing poetry is challenging. It requires a slow and careful study. What can be uncovered on the second reading cannot be discerned the first time reading it. Slowly, the layers of interpretation and the multitude of explanations burst forth one from another, from Midbar to Mattanah.

 

The actual background explanation or the appearance of this song in the mouths of the Israelites seems straightforward. The abundance of water cascading from the rock inspired the people, turning their hearts from disappointment and complaints to hope and salvation.

 

Verses in Psalms that serve as a midrash to our song offer further insight into the awesome spectacle of water flowing in the middle of the desert. This observation may stem from the realization that the initiative to sing came spontaneously from the people without any encouragement or direction from their leaders (“Then Israel sang this song…”), indicating that it was motivated by an overwhelming sense of gratitude for a generous gift. Thus we find “He struck the rock and waters flowed, streams gushed forth” (Psalms 78:20) and “He opened a rock so that water gushed forth; it flowed as a stream in the parched land” (Psalms 108: 41).

 

This description of flowing streams and rivers is developed further in the Tosefta:

The well that was with Israel in the wilderness, was like a rock of the size of a basket and was bubbling out and rising as from the mouth of this flask, travelling with them up the mountains and going down with them to the valleys. Wherever Israel encamped it encamped opposite them opposite the door of the Tabernacle. The princes of Israel surrounded it, holding their staffs, and said over it this song, Spring up, O well—sing to it. Then the waters bubbled forth, and rose on high like a pillar; and every one drew out the staff of his tribe and family, as it is said, “The well which the chieftains dug, which the nobles of the people started with maces, with their own staffs. And from Mattanah to Nahaliel, and from Nahaliel to Bamoth, and from Bamoth to the valley, etc.” And it would go around all the camp of the Lord, and water all the wasteland. And it made mighty streams, as it is said, “And streams overflowed.” And they sat in small boats in order to go from place to place, as it is written, “They ran in the dry places like a river.”

                        Tosefta Sukka 3:11-12

 

According to the Tosefta, not only did the rock serve to filter and purify the water, not only did it accompany the Israelites to every place that they journeyed, not only did it bring water around the entire camp, to every tent and living quarters, but it turned the desert into a mini-Venice. People had to take “small boats in order to go from place to place,” as the Midrash Rabbah teaches: “when a woman had to visit her friend from another tribe she would take a boat to get there.”

 

After all the excitement about the powerful response to the river and the song that its waters evoked, turning from its gushing in the book of Psalms and bubbling in the Tosefta, let us examine other questions about this song, namely: Who is singing and to whom is it sung?

 

The Midrash Rabbah offers an explanation for the fact the Israelites break out in song, but that Moses does not participate:

Why is Moses not mentioned? Because he was punished by means of water, and a person does not praise his executioner.

 

The midrash implies that Moses views water as carrying a curse with it. Deep in his memory, from the time of his birth when he was pulled from the waters of the Nile, water has presented a danger. But the midrash continues and asks:

…and why is God’s Name not mentioned? This can be compared to a ruler who prepared a feast to honor the king. The kind asked: Is my friend in attendance? They told him that he was not. The king responded: In that case I will not go there. Similarly, the Holy One Blessed be He said: Since Moses is not mentioned there, I will not be mentioned there, either.

 

Still, the fact that Moses, Aaron and God are both missing from the song itself and are not among the singers demands explanation. Perhaps this is why Rashi suggests that Moses and Aaron are implicitly mentioned in the poem, when it says "The well which the chieftains dug," as the chieftains are Moses and Aaron. Thus, Israel's song refers to Moses and Aaron, who are praised as those who brought this great salvation to Israel by means of the abundance of water.

 

It should be noted, however, that the hints to Moses and Aaron that Rashi hears in the song of the Israelites, go unnoticed by the midrash. What is clear is that it is difficult to ascertain to whom the miracle of the spring can be attributed. The Malbim, for example, states clearly that Moses did not sing because he played no role in bringing the water. So who are the Israelites singing about? The midrash has a suggestion:

The well which the chieftains dug. Was there any digging involved? Rather the well was granted to them because of the merit of their forefathers, who were called chieftains (Midrash Rabbah).

 

The midrash suggests that the well was dug in the merit of the diggings carried out by the Patriarchs. A similar argument appears in the Tosefta which says that the water appeared in Abraham’s merit for having said “Let a little water be brought” (Genesis 18:4). Similarly, God prepared a well for his children in the desert that brought water to the entire Israelite camp (see Tosefta Sota Chapter 4). Thus, the song connects the wanderings of Abraham and his descendants from Elonei Mamrei through the Sinai desert. 

 

The midrash, however, continues. It appears that the chieftains played a role in this new creation, as well:

“…which the nobles of the people started with maces, with their own staffs,” meaning that the heads of the tribes stood at the side of the well and each one drew from it with his staff on behalf of his tribe and his family so that the spaces between the tribes became filled with water (Bamidbar Rabbah).

 

In Midrash Tanhum we find reference to a deeper problem:

Why was it given to them in the desert?

Had it been given to them in the Land of Israel, the tribe in whose territory it was found would argue “I deserve to get it first.”

Therefore it was given in the desert so that all would be equal in it.

     (Midrash Tanhum, Hukkat 49)

 

The discovery of significant natural resources that are needed by all is a matter that must be discussed. Today in Israel, the Sheshinski Committee was established to clarify who has rights to the oil and gas discoveries in the Mediterranean and economic committees in the Knesset must grapple with these questions. The discovery of a great source of water will likely have many claiming credit and demanding rights to it. According to the Midrash, such a resource will be shared by all only if it is found in the desert where no one can claim ownership. With no small irony, the midrash describes the controversy that could be anticipated when such discoveries are made within precincts that can be claimed by one person or another. It is clear to the midrash that natural resources belong to all. Someone can lay claim to a piece of land or to an inheritance, but natural resources are different. They must be shared by all.

 

The various commentators expressed this approach when presenting the water as a metaphor used to signify the Torah. The Torah was also given in the desert. The Torah was also transported from Mattanah to Nahaliel, and from Nahaliel to Bamoth.

 

There is no resource more abundant than the words of Torah and none is more fruitful. To whom do the words of the Torah belong in each generation? Who owns the 'rising spring' and 'this endless river'?

 

The desert is a wilderness. It does not require the issuance of permits, and we find there neither orderly government nor a complex bureaucratic system. It is accessible and it belongs to anyone willing to settle there. There are no taxes and no tariffs. This is why the Torah, too, was given in the desert.

 

There is, however, an alternative approach, as is suggested by Rabbi Nahman of Breslov.

This is the meaning of “The well which the chieftains dug, which the nobles of the people started with maces, with their own staffs. And from Midbar to Mattanah…” The well refers to explanations of the Torah, that the Jewish leaders merit by delving into its study, leading each of them to reach the level of greatness as is appropriate for him – the revelations of the Torah. And by means of the explanations of the Torah, they also merit repentance and abashment, which is the meaning of “which the chieftains dug.” Digging refers to abashment, as we find in Isaiah (24:23) “Then the moon shall be ashamed, And the sun shall be abashed.” For the explanations of the Torah that are represented by the well lead to abashment.

Likutei Moharan Tinyana 72

 

If I understand Rav Nahman correctly, he argues that the explanations of the Torah realized by each one of us, and each novel idea that a person thinks of, are inspired by the chieftains and the noble people of old. The source of these ideas is that same well-spring of the desert that brought water up for the people – that is, the same Torah taught by Moses in the desert. The connection to this vast abundance contains an aspect of great enlightenment, while, at the same time, it also serves as clear testimony to the fact that we are merely vessels of the Torah. The very power and illumination of these novel thoughts serve to attest that they cannot possibly be owned or controlled by anyone – they belong to all.

Volver al capítulo

הסבר תיאולוגי לעליית סנחריב

"אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר..." (דברי הימים ב ל"ב, א)


בל נאמר שבא סנחריב עליו על ידי איזה חטא שרצה ה' להענישו, כי בהפך, שבא "אחרי הדברים והאמת האלה" (דברי הימים ב ל"ב, א), שהיה כל עבודתו באמת ובלב שלם בלא זיוף, ולא נטה מדרכו הטוב...

רק זה היה בהשגחה, שיעשה נס על ידו ושיפול סנחריב על הרי ציון, כמו שנאמר בישעיה סימן ט' ובכמה מקומות.

וחז"ל אמרו שבקש לעשות לחזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג (סנהדרין צ"ד ע"א)

לפי זה, ביאת סנחריב היה להגדיל שם ישראל ושם מלכם,

והיה מסובב מן הדברים והאמת האלה.

 

 

 

מלבי"ם ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

משרד המשפטים של יהושפט

 

שרשרת ההתבססות של ממלכת יהודה ממשיכה להתקדם. לאחר שאסא אביו סיים את מצב המלחמה בין יהודה לישראל על ידי כניסה למעגל הבריתות הבינלאומיות מחד, ועל ידי ביצור וסימון קו הגבול בין שתי הממלכות, נפנה בנו לסדרת שינויים ארגוניים בתוך הממלכה.

בפרק י"ז דיווח המקרא על שלושה שינויי ארגון: האחד, חלוקת הממלכה לנציבויות. לחלוקה הזו חשיבות יוצאת דופן; עד עתה הייתה ממלכת יהודה בעצם נחלת שני שבטים מתוך ברית שנים עשר השבטים. למרות התפרקותה של הברית בימי הפילוג, לא נערכה רויזיה במערכת הזו, וכאן לראשונה למעשה מכיר יהושפט רשמית בפילוג. הממלכה הזו היא דבר נפרד, איננה תלויה יותר באחותה הצפונית, וצרכיה הארגוניים עצמאיים מעתה והלאה.

לא נמסר מספר הנציבים, אולם בשאר הרפורמות באותו הפרק חוזר המספר חמש: "וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו לְבֶן חַיִל וּלְעֹבַדְיָה וְלִזְכַרְיָה וְלִנְתַנְאֵל וּלְמִיכָיָהוּ לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה" (י"ז, ז) – חמישה שרים מנויים כאן, וזהו משרד החינוך הראשון בהיסטוריה של עם ישראל. לימים יעשה יהוידע שימוש בשרים הסובבים האלה שמלמדים בכל רחבי יהודה, ושם יתברר לנו שדרגתם היא שרי מאות. בהמשך הפרק נמנים שרי האלף של הממלכה, וגם הם חמישה.

בפרשתנו מסופר על הרפורמה השלישית שלו, והיא פתיחת משרד משפטים, או יותר נכון הקמת מערכת משפט. אין ספק שגם לפניו היה משפט בישראל, והיו שופטים בירושלים; אולם יהושפט הוא הראשון שמסופר עליו כי הוא מכפיף את המערכת אליו, ממנה את שופטיה ומתדרך אותם, תוך מינוי שני בתי דין עליונים בירושלים עצמה; בראשם הוא מעמיד את הכוהן הגדול, המכונה בדברי הימים "כהן הראש" (יא), ואת נגיד שבט יהודה.

בניגוד לשתי המערכות הקודמות, המערכת הזו מונצחת במקרא, בעיקר בדברים ט"ז: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" (דברים ט"ז, יט) ויותר ממנה בפרק י"ז: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (שם י"ז, ח-ט).

דברי יהושפט מהדהדים את הפסוקים האלה: "וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם" (י). הקשר בין שני הטקסטים ניכר, וגם ההבדלים ביניהם. ספר דברים פונה אל מי שממנה את השופטים, ואילו כאן פונה המלך אל השופטים עצמם.

הארגון מחדש של הממלכה עולה שלב. עתה יש בה מערכת חינוך ממלכתית, היא מחולקת למחוזות מחדש, ואחרי החלוקה הזו מציב יהושפט מעל המערכת שופטים, ככל הנראה על פי החלוקה המחודשת של הממלכה.

הציווי בספר דברים אינו אומר אל מי הוא פונה. "שופטים ושוטרים תתן לך" (דברים ט"ז, יח) – מי? על מי מוטלת החובה? אכן, עד עתה הובן הציווי בצורה מסורתית: המערכת היא שבטית, בכל שער, על פי החלוקה השבטית, ישבו זקני העיר שהם זקני השבט. אולם עם התפוגגות המערכת השבטית, מבין לפתע יהושפט אל מי בעצם מדבר הציווי המקראי: אליו. הוא, המלך, הוא נושא הציווי.

וכך, אחרי ארבע קדנציות של מלכים, בשלה ההכרה: לא יהיה עוד איחוד. מוטב להכיר במציאות מלשגות בחלומות באספמיה, ולהיערך בהתאם.

אכן, הארגון הזה יאריך ימים, ובעוד שנים מעטות יעמוד במבחנו הראשון, עם מהפכת יהוידע, שתסתמך על הארגון הזה במהפיכת הנגד שלה נגד השליטה מבית עמרי הצפוני, עתליה. הארגון היהודאי יעמוד שם מול הארגון שתביא עתליה מהצפון, ויגבר עליו, מכיון שהוא צמח מכאן, מהשטח.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

יהושפט וספר דברים

 

מהפכת המשפט של יהושפט התבססה במיוחד על הוראות ספר דברים, בפרשת "כי יִפָּלֵא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין, ובין נגע לנגע, דברי ריבֹת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו..." (יז, ח-יב). וכך בדברי יהושפט:

"וכל ריב אשר יבוא עליכם מֵאַחֵיכֶם היֹשבים בעריהם,
בין דם לדם – בין תורה למצוה, לחֻקים ולמשפטים,
והזהרתם אֹתָם ולא יֶאשְמוּ לה', והיה קצף עליכם ועל אַחֵיכֶם
כֹּה תַעשׂוּן ולא תֶאשָמו"! (יט, י);

אחד המחזות המעציבים בדורות האחרונים הוא המפגש של אנשים תמימים, לרוב צעירים וצעירות, עם השקפות העולם של 'ביקורת המקרא'. אצל חוקרי המקרא פשוט וידוע, שיהושפט לא יכול היה לדעת דבר על ספר דברים, ש'עוד לא נכתב' לפי השקפתם; ברור להם שרק כותב 'דברי-הימים' (המאוחר) ייחס זאת ליהושפט, כשם ש'האסכולה הדויטרונומיסטית'[1] מימי יאשיהו, שנלחמה נגד "הבמות" אפילו עבדו בהם לה', ייחסה את ספר דברים למשה.

כאשר חשף הארכיאולוג פרופ' אדם זֵרטל בהר עיבל,[2] אתר פולחני גדול, ובמרכזו מזבח מתקופת ההתנחלות, שאל אותו פרופ' להיסטוריה מקראית – איך אתה יכול להסביר אתר מהמאה ה-13 לפנה"ס, לפי ספר שנכתב 600 שנה יותר מאוחר?
לא התאפקנו, וצחקנו.

כאשר הראה מחנך בן תורה וסטודנט למקרא לפרופ' שלו, שפרקי ישעיהו הראשונים הם מעין 'מדרש נבואי' על פרשיות בספר דברים, כמו 'פרשת המלך',[3] ולפניה, "לכו ונַעֲלֶה אל הר ה'" לתורה ולמשפט אל "המקום אשר יבחר ה'" במובן חדש – "בין דם לדם" = בין מלחמה ושלום, עד ש"לא ישא גוי אל גוי חרב".
אמר הפרופ': אבל ספר דברים עוד לא נכתב בימי ישעיהו?
הסטודנט החריף ענה לו בהומור: אבל ישעיהו היה נביא..., ושניהם צחקו.

הגיעה השעה, שחקר המקרא יתעורר, ויתחיל מחדש. ספר דברים, שבמרכזו עומד מזבח בהר עיבל, וירושלִַם לא נזכרת בו בשמה כלל, לא נכתב בירושלִַם![4] אחרי שנחשף האתר בעיבל, כבר לא יכול איש מדע להתעלם מעובדות – התיאוריה 'הדויטרונומיסטית' כבר הופרכה!

גם יהושפט וגם ישעיהו ידעו והכירו פרשיות מרכזיות מדברים. תיאור מערכת המשפט של יהושפט הועתק מספר קדום, כדרכו של כותב 'דברי-הימים', שרק הוסיף פירושים וניסוחים קצרים משלו. כמו בפרק הקודם (מלכים-א כב, לב-לג; יח, לא-לב): "...וַיִזְעַק יהושפט – וה' עזרו, וַיְסיתֵם א-להים ממנו [למטרות אחרות] – ויהי כראות שרי הרכב כי לא היה מלך ישראל, וישובו מֵאחריו".  

בנוסף לתורה ולמשפט, ולקשרים עם פרשיות דברים, מרתק ביותר הוא הקשר הברור בין נבואת מיכָיהו בן יִמְלָא, שראה "את ה' יושב על כסאו [לגזור את דינו של אחאב], וכל צבא השמים עֹמדים על ימינו ושמאלו", לבין גזר דינו של עוזיהו ושל יהודה בנבואת ישעיהו (ו): "בשנת מות המלך עֻזִיָהוּ, וָאֶראֶה את א-ד-נ-י יֹשֵב על כסא רם ונִשָׂא...".

ישעיהו הנביא הכיר גם את פרשיות דברים, וגם את נבואות מיכָיהו בן יִמְלָא, ובנה על גביהן את "חזון ישעיהו בן אמוץ".
______________________

[1] ההשערה הביקורתית באה להסביר את "ספר התורה", שנחשף בבית ה' בימי יאשיהו (לד, יד-כו), ולזהות אותו עם ספר דברים – אבל זה הסבר לא נכון! שום אדם שישמע את ספר דברים החוגג את הניצחון על סיחון ועוג, לא יקרע את בגדיו כפי שעשה יאשיהו! מה באמת היה כתוב ב"ספר התורה"? – חכו לפרק לד.
[2] ראו ספרו עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל.
[3] ראו ספרי (עם הרב ב' לאו), ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 52-50; ועמ' 92-88 על מראה הכסא (פרק ו').
[4] "המקום אשר יבחר ה' לשַכֵּן שמו /לָשׂוּם את שמו" מופיע בדברים י"ב (ראו שם בטור שלי), ב-4 פסקאות שונות, והן מתאימות לשילה, לבית-אל, לנוב ולגבעון, ולהר הכרמל, כפי שהבינו חז"ל.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חישוב שבעים שנות גלות בבל

"וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב ל"ו, כ-כא)

 

שהיה א' "למלאת דבר ה' בפי ירמיה" (דברי הימים ב ל"ו, כא), שלחשבון זה כלה השבעים שנה בימי כורש, שאז שלמו שבעים שנה מגלות הראשון,

וכן היו צריכים להיות עוד בגלות "עד רצתה הארץ את שבתותיה" (שם), וזה לא נשלם עד ימי דריוש האחרון, שנשלמו שבעים שנה מן חורבן הבית.

לכן היתה פקידה בשנה אחת לכורש ובזה נתמלאו דברי ירמיה,

ואחר זה בטל הבנין עד שתים לדריוש, ובזה נתקיים "עד רצתה הארץ את שבתותיה" (שם),

וכבר כתבתי בריש ספר עזרא שספר עזרא נמשך לספר דברי הימים, וסוף דברי הימים הוא תחלת עזרא ושם השלים הענין איך נתקיימו שני חשבונות אלו, עיין שם.

 

לקריאה נוספת על הנושא 'שבעים שנות גלות בבל'

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

סופו של יהויקים

"בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ... עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה: וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נְבוּכַדְנֶאצַּר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה..." (דברי הימים ב ל"ו, ה-ח)

 

להוליכו בבלה - ולא הוליכו, כי בדרך מת.

ועליו נאמר "קבורת חמור יקבר סחוב והשלך..." (ירמיהו כ"ב, יט).

והנה כתוב בדניאל: "ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלקים ויביאם ארץ שנער" (דניאל א', ב),

אם כן, הוליכו לבבל עם הכלים, ואחר כך הושיבו לירושלים, כאחד עשר שנה מלך, ואחר כן חזר ומרד בסוף ימיו, ותפשוהו הגדודים ומת בדרך בידם, כמו שאמר "סחוב והשלך" (ירמיהו כ"ב, יט).

פירש "להוליכו" כמו "להרגו בערמה" (שמות כ"א, יד).

 

על ספר מלכי ישראל ויהודה - זהו ספר ירמיהו, ושם כתובים תועבותיו: "הוי בונה ביתו..." (ירמיהו כ"ב, יג)

כי בספר מלכים אין כתיב מתועבותיו דבר, אלא בסתם "ויעש הרע בעיני ה'" (מלכים ב כ"ג, לז).

 

למידע נוסף על המלך יהויקים

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

קרב מגידו

 

בראשית שנות השלושים של המאה השביעית לפני הספירה, התמוטט השלטון האשורי בארץ ישראל. מצרים ויהודה התחרו ביניהן על השלטון באזורים שהיו עד עכשיו בשליטה אשורית. בתנ"ך מתוארת התפשטות של יאשיהו צפונה (אשר אפשרה לו להסיר את העבודה הזרה גם מאזורים שלא היו שייכים לממלכת יהודה עד אותה עת).

בשנת 609 לפני הספירה, כבש הצבא הבבלי את חרן. לאחר כיבוש חרן הועברה הבירה לכרכמיש ואשור-אובליט השני, מלך אשור, הזעיק את המצרים לעזרתו. מחשש להתחזקות הבבלים עלה נכו השני עם צבאו צפונה כדי להלחם בהם לצד בעלי בריתו האשורים. הצבא המצרי והאשורי ניסו לכבוש מחדש את חרן, אולם הדבר לא עלה בידם והם נסוגו לכיוון כרכמיש.

קרב כרכמיש, אשר התרחש בשנת 605 לפני הספירה בין הבבלים בפיקודו של נבוכדנצר השני לבין המצרים והאשורים בפיקודו של נכו השני ואשור-אובליט השני, הסתיים בהפסד הברית המצרית-אשורית ובנסיגת הצבא המצרי חזרה למצרים.

בשנת 609 לפני הספירה, בדרכם צפונה כדי לסייע לבעלי בריתם האשורים מול הצבא הבבלי, עבר הצבא המצרי בפיקודו של נכו השני בארץ ישראל לאורך דרך הים. יאשיהו מלך יהודה, חשש ממעשה זה של המצרים, כנראה בגלל תועלת מדינית עתידית שסבר שיוכל להפיק מהבבלים, או בגלל ברית שכבר הספיק לכרות עימם, וסירב לתת למצרים לעבור. כדי לעצור את הצבא המצרי יצא יאשיהו לקרב באזור מגידו. לפי המסופר בדברי הימים, לא התפתחה מלחמה של ממש בין מצרים ליהודה, מחמת פציעתו האנושה של מלך יהודה בתחילת הקרב. וכך כותב יוסף בן מתתיהו:

"נכו מלך מצרים אסף צבא ויצא אל עבר נהר פרת להלחם במדים ובבלים שהחריבו את מלכות האשורים, משום שחשק לבו בשלטון על אסיה. וכשהגיע עד לפני מגידו העיר, שהיתה שייכת למלכות יאשיהו, נעצר על ידי יאשיהו וחילו מלעלות דרך ארצו על המדים. ונכו שלח אליו כרוז ואמר לו שאין הוא יוצא למלחמה עליו, אלא שדרכו היא אל עבר נהר פרת, וגזר עליו שלא יקניטו עד כדי לאלצו לאסור מלחמה עליו בהפריעו לו בדרכו למקום שהחליט ללכת שמה. אולם יאשיהו לא שעה לדברי נכו... כשהיה עורך את חילו... ירה בו אחד המצרים חץ והפסיק את התלהבותו לקרב... והוא ציווה לתקוע ולהחזיר את הצבא וחזר ירושלימה, שם מת מן המכה..." (קדמוניות היהודים, פרק עשירי, א', ה)


להרחבה ראו במאמרו של א' מלמט, "הרקע ההיסטורי להתנגשות בין יאשיהו לפרעה נכו במגידו", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ובעתיקותיה יב (תשל"ה), עמ' 83-90

Volver al capítulo

הטוב, הרע והנביא

 

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ׃ וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרוֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיהוּ כִּי אֵינֶנּוּ מִתְנַבֵּא עָלַי לְטוֹבָה כִּי כָל יָמָיו לְרָעָה הוּא מִיכָיְהוּ בֶן־יִמְלָא... וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא לְמִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה דִּבְרֵי הַנְּבִאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ וִיהִי נָא דְבָרְךָ כְּאַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב׃ וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר אֱלֹהַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (דברי הימים ב י"ח וכן במלכים א כ"ב).

הנביא, שופרו של אלוקים עלי אדמות, מבקש להשמיע את דברו בעולם. לא אל עצים ואבנים עליו להתנבא כי אם אל בני-האדם, אל אלה אשר צריכים לשמוע את דבר האלוקים, ליישם דבריו וליישר אורחותיהם. בשל כך, האתגר והאחריות אשר נושא הנביא בחיקו גדולים מאוד.

היטיב לתאר זאת הרמב"ם בהלכותיו: "נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו - חייב מיתה" (הלכות יסודי התורה ט, ג).

הנביא אינו יכול לעצור בעד נבואתו, אסור לו להימנע מלומר את דבר ה' לבריות. הוא גם אינו יכול לעבור על דברי עצמו שהרי האמת הפנימית שלו מבקשת להתפרץ החוצה בקול רעש גדול. אין לו לנביא אלא דבר ה' אשר התנבא. לו הוא מחוייב, בין אם חפצים הבריות לקבל את הדברים ובין אם לאו.

בפרקנו אנו עדים למציאות בה מלך ישראל מבקש מהנביא מיכיהו לנבא כשאר הנביאים, לומר את אשר הוא מעדיף לשמוע ולא להיפך. אך הנביא מיכיהו לא יכול לעשות שקר בנפשו והוא אומר בדיוק את אשר ציווהו אלוקיו.

במבט ראשון, אם נבקש לבחון את הדברים, נגלה כי פעמים רבות גם אנו מבקשים למצוא את הנביא אשר יאמר את מה שאנו חפצים לשמוע, לא את אשר עלינו באמת לשמוע.

מלך ישראל אומר ליהושפט כי יש נביא אחד שמנבא עליו כל הזמן רעה, גם השליח אשר הולך לקרוא למיכיהו הנביא מבקש ממנו לדבר "טוב" (יב) כשאר הנביאים. ההנגדה כאן בין טוב לרע מודגשת מאוד, ולא בכדי.

בעיני מלך ישראל, טוב ורע אלו מושגים של מה שנכון לי, הדרך בה אני בוחר לראות את המציאות, היא ולא אחרת. אולם מיכיהו כל-העת לא מבקש לבשר לו רעה או טובה, אלא רק את דבר ה' אשר שמע.

כאן אולי טמונה נקודה מהותית יותר אותה מבקש מיכיהו הנביא לומר למלך ישראל:
אלוקים לא פועל להרע לך, זו רק הפרשנות שלך לדברים. בידך לבחור לקיים דברו ולהרבות בעולם טוב ואור, בידך לפעול גם אחרת מכך, שכן - "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג', לח).

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל', טו-יט).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שקר המקהלה

 

במקום נביאי הבעל שנשחטו בקישון (מלכים ב י"ח) כבר היו לאחאב 400 'נביאים' בשם ה', שידעו לרַצות ולעודד את המלך; אבל יהושפט מלך יהודה, בן בריתו של אחאב 'הישראלי', היה ירא ה', והבין שמקהלת 400 איש איננה יכולה להיות נבואת אמת - בלשון חז"ל - "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א).

יהושפט ביקש לדרוש את ה' מנביא נוסף, עצמאי. 
אחאב נאלץ לשמוע שוב את מיכָיהו בן יִמְלָה/יִמְלָא, בחיזיון נבואי נדיר (שישעיהו, בפרק ו, יחזור עליו), על חריצת דינו של אחאב בבית דין של מעלה. נבואות אליהו ומיכָיהו התחברו לגזר דין אחד.
הנביא נכנס לכלא, ואחאב נפל בקרב תוך גילוי גבורה אישית ומסירות נפש (ש"דורשי רשומות", סנהדרין קד ע"ב, ראו בהן צד זכות לאחאב).

היו שם מאות 'נביאים' והמוני חיילים, אבל הכל ממוקד בשני מלכים, ובשני נביאים:

גם ה"סָריס" שנשלח להביא את "מיכָיהו בן יִמְלָא" הבין, ש"דברי הנבִאים פה אחד טוב אל המלך" (יח, יב), אינם דבר אמת, אלא מה שטוב בעיני המלך לשמוע. אבל מיכָיהו דבק בָּאמת, בדבר ה', אף שנזהר מאחאב, ורק תחת הלחץ חשף את האמת במלואה - "הנה נתן ה' רוח שקר בפי נביאיך אלה, וה' דבר עליך רעה... אם שוב תשוב בשלום לא דִבֶּר ה' בי" (יח, כב, כז).

מרגע שיהושפט ביקש נביא נוסף, חוץ מן המקהלה המגויסת, לדרוש ממנו את דבר ה', התייצב "צדקיהו בן כנענה" כנביא יחיד (יח, י, כג), וכך נעלמו המאות, ונותרו רק שניים, פנים אל פנים - נביא אחד לַשקר, ונביא אחד לָאמת; נביא האמת סומן בכלא, בתנאים קשים, כמועמד להוצאה להורג, אם אחאב ישוב.

במקביל, כאילו בתמונת ראי, סימן מלך ארם את אחאב לבדו, כמטרה יחידה - "לא תִלָחֲמוּ את הקטֹן, את הגדול, כי אם את מלך ישראל לבדו" (יח, ל) - המודיעין הישראלי ידע זאת, ולכן החליט אחאב על עצמו: "הִתְחַפֵּשׂ[1] וָבוֹא למלחמה" (יח, כט).

אחאב המְחוּפָּשׂ לחייל הפך שיקוף לנביא האמת היושב בכלא; יהושפט הלבוש כמלך וזועק בשם ה', מול נביא השקר, שרוח בדבר ה' מפתה אותו להצגת "קרני ברזל" (יח, י).

אבל אחאב שכח שוב את מלכות ה', ששולט על האקראיות, כשם ששולט על החוקיות - "ואיש מָשַך בקֶשֶת לתֻמוֹ, וַיַך את מלך ישראל בין הדְבָקים ובין השִרְיָן... וימת לעֵת בּוֹא השמש" (יח, לג-לד) - לא מלך ארם העניש את אחאב, אלא, המלך ה'!

------------------------------------------

[1] הפעלים בצורת מקור!


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

רצף הטעויות של אחז

 

פרשת מלכותו של אחז מלך יהודה היא סיפור עצוב של מלך שטעה לאורך כל שנות מלכותו, וסיבך את ישראל לעוד שנים ארוכות. 

נתבונן תחילה ביחסי הכוחות הבין לאומיים בימיו של אחז. מוקדי הכוח נמצאים בין שתי מדינות: בצפון מזרח, מולך רצין מלך ארם, ועיר בירתו מוכרת לנו עד היום: דמשק. במזרח, הרחק מאוד, מתעצמת ממלכת אשור, ובראשה תגלת פלאסר (פלנאסר). ובדרום, כמו תמיד, משענת הקנה הרצוץ - מצרים.

מלך ישראל הוא פקח בן רמליהו. מסיבות שאינן ברורות הוא קושר קשר עם רצין מלך ארם, ועולה למלחמה על ממלכת יהודה. בממלכת יהודה התפוררות מכל צד: פלישתים חודרים לשפלת יהודה ממערב, פקח ורצין מלך ארם עולים על ירושלים ממזרח.

אחז מהמר על המעצמה השנייה, על אשור. הוא פונה למלך אשור, ומבקש את עזרתו נגד רצין ופקח. ישעיהו הנביא מזהיר את אחז מברית זאת (ישעיה ז'-ח'), ומודיעו כי מלך אשור ישא את שלל שומרון ואת חיל דמשק, אבל ידביר תחת רגליו גם את ממלכת יהודה. 

אחז אינו שומע בקולו של ישעיהו. הוא פונה לאשור, ומלך אשור בא ופועל לפי התסריט שקבע ישעיהו הנביא. תחילה הוא עולה על דמשק, מגלה את תושביה, ואת רצין מלך ארם ממית. השוחד שקיבל מאחז שכנע את תגלת פלאסר לצאת למלחמה זו.

המלך אחז עולה לדמשק, לקראת תגלת פלאסר מלך אשור, המנצח. הוא מגלה מזבח בעל צורה מיוחדת, והוא שולח את תכניות המזבח לאוריה הכהן, ומצווה עליו כי עד שובו מדמשק צריך המזבח לעמוד על תלו בבית המקדש (מלכים ב ט"ז, י). מהו הנימוק של אחז בהעתיקו עבודת אלילים זו לירושלים? "ויאמר, כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני" (כג) והכתוב מוסיף ואומר: "והם היו לו להכשילו ולכל ישראל" (שם). 

לאחר מותו של פקח בן רמליהו עולה למלוכה על ישראל הושע בן אלה. הושע מנסה להציל את הקרב האבוד אך ללא הועיל - שלמנאסר מלך אשור עולה על ישראל, כובש את ממלכת שומרון, ומגלה את עשרת השבטים לאשור. וכך הקיץ הקץ על מלכות ישראל ואילו אנו, איבדנו את עשרת השבטים שהוגלו.

תגלת פלאסר עולה על ירושלים. השוחד לא הועיל. אשור ממשיך להציק לישראל, ואילו אחז המלך ממשיך לבקש מאלהי הנכר עזרה. רק בימי חזקיהו בן אחז משתחרר ישראל מן הסיוט האשורי: סנחריב מלך אשור עולה על ירושלים ונוחל מפלה.

עם מות אחז מנבא ישעיהו כי הפלישתים שהרימו ראש בימיו, ישובו ויכנעו למלכי יהודה. ואמנם, בתחילת מלכותו הצליח חזקיהו בן אחז להכות את פלישתים, ולהחזיר אותם לעריהם המקוריות.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא  מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.