באדיבות קבוצת הלימוד היומי של גרעין מרכז נריה בקרית מלאכי
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ: 055-667-7745
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
צדקותו של יותם
אף שנכתב בפתיחת הפרשה, שעשה יותם הישר בעיני ה' "ככל אשר עשה עוזיהו אביו" (ב), הנמנה עם המלכים הגדולים שקמו ביהודה, גדול היה כוח הבן מכוח האב. ומצאנו שיותם יחידי הוא בכל מלכי בית דוד, שלא מצאו בו הכתובים במפורש דופי כלשהו, ולהיפך הם מדגישים אגב צרופי לשונות יחידאים: "כי הכין [=כיוון] דרכיו לפני ה' א-להיו" (ו). והמיוחס לרש"י כאן כתב בשם ר' אלעזר בר משה: "שבכל המלכים שלפניו ולאחריו מצינו בהם חטא חוץ מיותם... אבל יותם לא נמצא בו שום דופי".
למעשה המשיך יותם את מדיניות הפנים והחוץ של אביו, שמטעמו גם ניהל שנים רבות את ענייני הממלכה בחייו (כ"ו, כא). אף הוא הרחיב את תחומי הממלכה וביססה מבחינה כלכלית (ה). בדומה לאביו שקד על ביצורה של ירושלים הבירה (ג) ועשה ליישובם של חבלים דלי אוכלוסיה (ד).
וכבר העירונו בפירושנו, שעשה מה שעשה בעבר הירדן - במלחמתו בבני עמון - בתיאום עם מלך ישראל. ואפשר שגם בנידון זה הלך בדרך אביו. ואם אין ראייה חותכת לדבר זה, הרי יש לפחות מזכר במפקד המשותף שנערך בין שבטי עבר הירדן: "כולם התייחשו בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם מלך ישראל" (דברי הימים א ה', יז).
ההשוואה עם הפרשה המקבילה בספר מלכים מעלה לפנינו, ששם נזקפה לחובתו גנות אחת והיא אי הסרת הבמות (מלכים ב ט"ו, לה), דבר שחוזר ומדגיש ספר מלכים ברוב מלכי יהודה עד לימי חזקיהו. ספרנו לא מתעלם מגנות זו ורמז לה בלשון "ועוד העם משחיתים" (ב). וחסרים שם רוב מפעלי הבנייה של יותם ומלחמתו בבני עמון וההדגשה שלא מלחמה אחת לחם: "וכל מלחמותיו ודרכיו" (ז). על שתי הפרשיות המקבילות ניתן לומר בלשון חז"ל: "דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח" (תנחומא חוקת כ"ג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תתא-תתג
שב בשקט
הנאום של חנני הרואה לא נמצא בספר מלכים, הביקורת שלו על המהלך המדיני-דיפלומטי של המלך אסא היא תוספת פרשנית של מחברי דברי הימים. פרשנות זו מעלה את התהייה האם שיקול דעת אנושי ופעולות בשדה המדיני עומדים בסתירה לביטחון בה'? האם צריך עם או מלך לוותר לחלוטין על פוליטיקה ודיפלומטיה, ולסמוך בעיניים עצומות על העזרה הא-לוהית?
הגישה הזאת איננה תואמת את רעיון הבחירה החופשית שמאפיין כל כך את המקרא, כיוון שאם כל מה שקורה הוא תוצאה של השגחה א-לוהית ישירה אז לאדם אין כל אחריות בעיצוב מציאות חייו. ואז גם אין כל טעם בשכר על בחירות טובות ובעונש על בחירות פסולות. ועם זאת, יש רמזים מעטים לחשיבה שכזאת כבר בימי הבית הראשון.
בפרק ז' בספר ישעיהו קורא הנביא לאחז מלך יהודה שלא להגיב על התוקפנות של פקח בן רמליהו מלך ישראל ורצין מלך ארם. 'שב בשקט', הוא אומר למלך, 'וסמוך על א-לוהים שילחם את מלחמתך'. אחז לא שומע בקול הנביא אלא כורת ברית עם מלך אשור, מעיין הברית שכרת אסא עם מלך ארם. הנזיפה של ישעיהו לא מאחרת לבוא: "יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ, יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו ז', יז).
המקרה של אחז וישעיהו הוא אולי הבסיס לפרשנות של מחברי דברי הימים לפרשת אסא וחנני. ועם זאת חשוב להדגיש שסוג הפרשנות הזה לא היה נפוץ בהמשך. עקרון הבחירה החופשית ולגיטימציה ליוזמה אנושית, מאפיינים את הזרם המרכזי של היהדות גם בפרשנות חז"ל וימי הביניים. יוצא דופן המעיד על הכלל הוא פירושו של רמב"ן על הסיפור בבראשית פרק י"ב, הסיפור על ירידת אברהם למצרים והפקרת שרה בידי פרעה:
"...ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון, מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא" (פירוש רמב"ן לבראשית י"ב, י).
פירוש יוצא דופן זה זכה לביקורת נוקבת מפרשנים אחרים, כגון דון יצחק אברבנאל, אשר סברו שזכותו של אברהם, ככל אדם אחר, לעשות ככל יכולתו למען שמירת חייהם ורווחתם של בני ביתו.
לקריאת פוסט נוסף בנושא זה
באדיבות אתר 929