שלוש תקופות בחיי יואש

 

שלוש תקופות שונות לחלוטין עברו על יואש בחייו:

א. יואש המוסתר בבית ה' על ידי יהוידע הכהן, ואשתו יהושֶבַע / יהושַבעַת;
ב. יואש המלך ההולך בדרכו של המאמץ והמורה הרוחני יהוידע הכהן, ומתאמץ לדאוג לשיקום בית ה';
ג. יואש בלי מורהו הזקן (130 שנה!), שמת, והנה התברר, שאין לו חוט שדרה משלו;

למה השלב האחרון לא נזכר כלל בספר מלכים?

הנה ב'דברי-הימים' הכתוב ומונח לפנינו, נזכר "ספר המלכים ליהודה וישראל" (ביחס ל"דברי אסא הראשונים והאחרונים"; טז, יא), ונזכר "דברי יֵהוּא בן חנני [הנביא] אשר הֹעֲלָה על ספר מלכי ישראל" (ביחס ל"יתר דברי יהושפט הראשֹנים והאחרונים; כ', לד), וגם נזכר "מדרש ספר המלכים", שעליו "כתובים" סיפורי יואש המפורטים (כד, כז), וכל אלה אינם כתובים בספר מלכים שבידינו, אף שהוא בהחלט כותב גם על מלכי יהודה, וגם על מלכי ישראל;

המסקנה העולה מכל אלה, היא שהיו גרסאות רחבות ומקיפות הרבה יותר של "ספר המלכים ליהודה וישראל", שגם עליו הועלו 'דברי נביאים' (כמו 'פרקי אליהו ואלישע'), וספר מלכים שבידינו הוא קיצור מאותן גרסאות קדומות, ובמיוחד הוא קיצר במלכי יהודה (יהושפט, לדוגמה), מתוך מגמה 'ישראלית' (אחאב, לדוגמה).

ספר מלכים שבידינו לא הביא סיפורים חיוביים על מלכים שעשו "הרע בעיני ה'" (רחבעם, אֲבִיָם, ובהמשך אפילו מנשה), ולא הביא סיפורים שליליים על מלכים שעשו "הישר בעיני ה'" (אסא, יהושפט, יואש, ובהמשך: אמציהו, עֻזִיָהוּ).

רוב ימי יואש עוצבו לפי דרכו של יהוידע הכהן, שהסתיר וגידל אותו (עם אשתו) בבית ה', ומפעלו הגדול של יואש בהתרמה הגדולה לשיפוץ ושיקום בית ה', הכריעו את השיפוט עליו לטובה בספר מלכים (המקוצר) שבידינו, וההידרדרות שלו אחרי מות יהוידע - הושמטה!

מאידך, יש לזקוף לזכותו של יואש את הצלת ירושלִַם מיד חזאל במחיר כבד של "כל הזהב הנמצא באֹצרות בית ה' ובית המלך" (מלכים-ב יב, יח-יט), מתוך הבנה דומה לזו של הנביא שמעיה בימי רחבעם, שברגע היסטורי נתון, חֲזָאֵל (כמו פרעה-שישק לפניו; יב, ה-ט) הוא הכוח החזק במרחב, ואין ליהודה זכות מוסרית מספקת לעמוד מולו ולנצח! אכן, חֲזָאֵל התמקד בגת הפלִשתית, והניח לירושלִַם; סיפור זה, דווקא הושמט ב'דברי-הימים'!

התמונה הכוללת על מלכי יהודה הרבה יותר מורכבת ומאוזנת ב'דברי-הימים' שבידינו (לעומת ספר מלכים שבידינו), ויואש 'יצא' ממנה כמי שנגרר אחרי "שרי יהודה", שרצו 'קצת אלילות' (ולא רק דרך ה' אשר הורה יהוידע הכהן; מלכים-ב י"ב, ג), ואז שלח ה' "נבִאים להשיבם אל ה', ולא האזינו" (כד, יט)

והנורא מכל: "ורוח א-להים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן" בבית ה', ושם נאבק זכריה על מורשת אביו, ואז – לראשונה – נרצח נביא "במִצוַת המלך, בחצר בית ה'; ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו [של הנביא] עִמו, וַיַהֲרֹג את בנו" (כד, כ-כב), בדיוק באותו מקום בו הסתירו אותו 6 שנים מפני המלכה הרוצחת – "וּכְמוֹתוֹ אמר [נביא]: יֵרֶא ה' וְיִדרֹש" [את הדם שנשפך], וכבר אז נכתב גזר דין על בית ראשון שיחרב[1] – "אם יֵהָרֵג במקדש א-ד-נ-י כהן ונביא"! (איכה ב, כ).

יואש אכן נענש, גם מיד אויבים, ויצא מוּכֶּה וחָבוּל אחרי ש"עשו שְפָטים" בו, ו"עזבו אֹתו במַחֲלֻיִים רבים", וגם מיד נוקמים מעבדיו, שרצחו אותו "על מטתו" (כ"ד, כד-כה); רצח נקם זה נזכר בקיצור בספר מלכים(-ב יב, כא-כב), אך לא הוסבר, כי הסיפור הנורא מכל, הושמט

לו היה ספר מלכים בידי, לא הייתי מסוגל לקבל שיפוט חיובי על מלך חסר חוט שדרה, שבגד במשפחת מיטיביו, ואשם ברצח הראשון של נביא בבית ה', צעד ראשון לקראת חורבנו – כל הכסף שאסף לשיקום לחידוש בית ה', לא יכפר על הנורא מכל.
________________

[1] ראו במדרש איכה רבתי, ב', כח.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ביטול הבמות

Volver al capítulo

מפה דב"ב ל

Volver al capítulo

פסח בטהרה ובאחדות

Volver al capítulo

שיתהפך הכל לטובה

Volver al capítulo

מפה דב"ב כח

Volver al capítulo

אחז מול בני אפרים

Volver al capítulo

האדם כחלק מהטבע וכנבדל מהטבע

 

בפרק הראשון של ספר בראשית מספרת לנו התורה על בריאת הזכר והנקבה. עיקר עניינו של פרק זה, כמובן, איננו האדם אלא היקום, הטבע האורגאני והאי-אורגאני. התורה מזכירה את בריאת האדם כיוון שהוא חלק מן היקום, וסיפור הבריאה היה נמצא חסר לו היתה התורה משמיטה את דבר היותו של האדם גם הוא יציר נברא...

התנך מודע להיות האדם יצור טבעי, שמקומו לצד החיות והצמחים. הרעיון בדבר טבעיותו של האדם שימש ככוח מונע באתיקה ובמטפזיקה היהודית. חוסר היציבות, חוסר הביטחון, החיים והמוות, חוסר הישע ופגיעותו של האדם הם מוטיבים נפוצים בספרות הנבואה...

בפרק ב' של ספר בראשית מתבטא במלואו הניתוק שניתק האדם מן הטבעיות ומחוסר האמצעיות הפונקציונלית הביולוגית. האדם מתואר בו כמהות מיוחדת במינה, שבתוכה מתממש ויוצא מן הכוח אל הפועל יסוד "צלם א-להים", מהות שהמרכיב המיוחד והמציין אותה עומד לקרום עור וגידים. בפרק ב' מוצאים אנו את האדם כסובל מחבלי לידה, עומד כביכול ללדת את עצמו כבן אנוש, כמעין "אני" הפורש מסביבתו, השקוע במחשבות על אודות הדברים שבקרבתו והרואה את סביבתו כמהות שונה וזרה הניצבת לעומתו...

בעוד שפרק א' עניינו באדם-נטורה (חלק מהטבע), פרק ב' מספר את סיפרו של אדם-פרסונה (אישיות יחודית)... אדם-נטורה הוא ריאליסט, אדם-פרסונה הוא חולם, ואולי מוטב לומר חולם נועז, בעל חזון. הריהו הרפתקן נועז ביותר. אדם-פרסונה מבקש להשיג עוד ועוד; אדם-נטורה שמח במנת חלקו המועטה. היהדות רואה בעין יפה את אדם-פרסונה.


נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך ספרו של הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, 'אדם וביתו', עמ' 27-30

Volver al capítulo

חטאי מנשה ואמון

Volver al capítulo

עיבור למפרע

 

בפרק כ"ט נאמר על תחילת מלכותו של חזקיהו: "הוא בשנה הראשונה למלכו, בחודש הראשון, פתח את דלתות בית ה' ויחזקם" (כ"ט, ג). פעולתו במקדש נמשכה עד ששה עשר לחודש הראשון (כ"ט, יז) - יום אחד אחרי המועד בו צריך להקריב את קרבן הפסח.

חזקיהו נועץ עם שריו כיצד לתקן את המעוות. ההצעה הייתה זו: לחוג את הפסח בחודש אייר. את האפשרות הזו אנו מכירים מספר במדבר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה', בחודש השני בארבעה עשר יום..." (במדבר ט', י-יא).

אבל תיאור הפסח בדברי הימים אינו מניח אפשרות לזהותו עם פסח שני. הסיבה לכך פשוטה: פסח שני, נעשה יום אחד בלבד, בארבעה עשר לחודש אייר. ואילו הפסח המתואר כאן, נעשה שבעה ימים.

הפסח שעשה חזקיהו בחודש השני לא היה 'פסח שני'. מה, אם כן, עשה חזקיהו?

חזקיהו הספיק לסיים את טהרת המקדש בששה עשר לחודש ניסן. כאשר היה המקדש טהור, נוכח כי עבר כבר זמן הקרבת הפסח. ההצעה שהועלתה בדיון עם השרים הייתה: להכריז על החודש הנוכחי, ניסן, כעל חודש אדר, ולחוג את הפסח בחודש הבא, שיהיה 'ניסן'.

החלטה זו היא יוצאת דופן: אי אפשר לשנות את שמו של החודש למפרע. ההחלטה על עיבור שנה צריכה ליפול בחודש אדר, ולא בניסן.

ואמנם, בדיון שדנים אמוראים בגמרא במעשהו של חזקיהו, מסביר רבי שמעון כי חזקיהו המלך ביקש רחמים על עצמו מפני שעבר על הדין. וכך מסביר רבי שמעון את הפסוק "כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמור, ה' הטוב יכפר בעד" (יח) - 'רבי שמעון אומר... מפני מה ביקש רחמים על עצמו? שאין מעברין אלא בחודש אדר, והוא עיבר ניסן בניסן' דהיינו: לאחר שהתחיל כבר חודש ניסן, הפך אותו לחודש אדר.

למרות עניין זה, חגגו את חג המצות שבעה ימים בשמחה גדולה, ובסופם נועצו: "כל הקהל לעשות שבעת ימים אחרים, ויעשו שבעת ימים שמחה" (כג).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.