הלשנת הזיפים ורדיפת שאול את דוד (א-ד)

כפי שעשו בפרק כ"ד, שוב מלשינים הזיפים לשאול על מקום הימצאו של דוד. שאול סומך עליהם ומיד יוצא לחפש את דוד. דוד בינתיים שומע ששאול אמור להגיע לאזור ומוודא שהוא הגיע על ידי שליחת מרגלים.

דוד חס על חייו של שאול ולוקח ממנו את החנית (ה-יב)

פתיחת הסיפור (ב-ג)

סיפורנו נפתח בהצגת הדמויות ובהכרתן. נבל, גר במעון (בדרום הר חברון ולא בגן ילדים). האיש עשיר ויש לו 3,000 צאן ו-1,000 עזים. נבל הוא איש "קשה ורע מעללים". לעומתו, אביגיל, אשתו, טובת שכל ויפת תואר, אין מילים רעות להגיד עליה, כפי שגם נראה בהמשך.

דברי דוד לנבל ותגובת נבל (ד-יד)

דוד ושאול מגיעים לעין גדי (א-ז)

כחלק מהמרדף, דוד בורח לעין גדי ובעקבותיו שאול המלך. שאול לא מוצא את דוד אך דוד מוצא את שאול. אנשי דוד מנסים לשכנע את דוד לפגוע בשאול והוא קורע את מעילו: "וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט" (ד). דוד מיד מתחרט על כך, אך עבדיו מפצירים בו לפגוע בשאול. דוד מתעקש שאין לפגוע ב"משיח ה'", אדם אשר נמשח להיות מלך.

נאום דוד (ח-טו)

"הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (שמואל ב כ"ד, יב)

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יז ד"ה [ד] [דבר אחר]

קיווינו לסיום אחר לספר שמואל ב, ופרק זה נראה שלא ממש נכתב לכבודו של דוד. מתברר שזה הסיום המתאים ביותר - תקווה לבניין בית המקדש.

"וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כ"ג, א)

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ העצנו הָעֶצְנִי" (שם, ח)

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב

אלה לא בהכרח הדברים האחרונים של דוד, אלא מה שהוא רוצה שיזכרו עליו אחרי מותו.

בית לא חייב להיות בית. הוא יכול להיות מערה במדבר או מרתף משוגעים. מה שיוצר אותו הוא תחושת הביטחון. האם היא קיימת אצל דוד?

ה' הולך עם כל אחד ואחד לפי מה שמגיע לו, כפי שאומר דוד, אך אנחנו, בני האדם, איננו מסוגלים לראות זאת. 

"הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" (שמואל ב כ"ב, לא)

מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן יב