מזמורנו הוא פלא. עוד לפני שאנו מבינים את כל מילות המזמור ואת פשרו המדויק, מנגינת המילים מדברת אל שומעיה. תיאור התינוק המתרפק בשלווה על אמו מביא אותנו לגעגוע גדול לא-לוהים.

מזמור זה יסודו במזמור חוכמה. המזמור נפתח בכותרת: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (א). 

הברכה הפרטית (א-ג)

הפסקה הראשונה נפתחת בנמען הברכות: "אַשְׁרֵי כׇּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו" (א) ומפורטות הברכות הנוגעות לביתו ולפרנסתו: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (ב-ג).

הברכה הלאומית (ד-ו)

מזמור זה יסודו במזמור חוכמה. המזמור נפתח בכותרת: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה" (א). 

מעשי ה' ומעשי האדם (א-ב)

הפסקה הראשונה של המזמור עוסקת בכך שפעולות האדם יצליחו רק אם ה' ירצה בהן. כך למשל אם אדם יבנה בית וה' לא ירצה בו, הבנאים עובדים לשוא: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (א), וכך גם לגבי שמירת עיר: "אִם ה' לֹא יִשְׁמׇר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (א). 

הברכה בפריון (ג-ה)

מזמור זה יסודו במזמור בקשה לאומי. המזמור נפתח בכותרת: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (א). 

החלום (א-ג)

הדוברים מתארים את 'שיבת ציון' כחלום: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (א), שבעקבותיו פיותיהם יתמלאו בשחוק ושמחה: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (ב), וכן הגויים יכירו בכך שה' היטיב עם עמו: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (ב-ג).

הבקשה (ד-ו)

מזמור זה יסודו במזמור בקשה לאומי. המזמור נפתח בכותרת :"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (א). 

ה' יגן על הבוטחים בו ועל ירושלים (א-ב)

המזמור נפתח בהצהרה: "הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (א) - מי שבוטח בה' לא יפול, כפי שירושלים עצמה תשב לעולם "יְרוּשָׁלַ‍ִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ב).

הצלת הצדיקים (ג)

מזמור זה יסודו במזמור הודיה לאומי. המזמור נפתח בכותרת: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד" (א). 

הסכנה (א-ה)

המזמור נפתח באמירה שלולא הסיוע של ה', המצב של ישראל היה רע. המשורר מדמה את הסכנה ככזאת המאיימת לבלוע את העם וכמים שיציפו אותם: "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל… אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ" (א-ד).

ברכה על הישועה (ו-ח)

מזמור קכ"ט מתאר את הקיום הטראגי של עם ישראל שלאורך כל הדורות נרדף וחווה צרות מצרות שונות. אם בעבר הייתה השנאה בדמות אנטישמיות היום היא מופיעה בדמות שנאת הציונות. לשנאה זו לא יהיה קיום.

"וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'" (תהילים קכ"ט, ח)

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת גיטין פרק ה הלכה י 

דלמא [=מעשה ב] רבי חיננא בר פפא ור' שמואל בר נחמן עברין [=שעברו] על חד [=אחד] מחורשי שביעית.

אמר ליה [=לו] רבי שמואל בר נחמן: אישר [= חזק].

הפסוק שחותם את מזמורנו "ולא אמרו העברים ברכת ה' אליכם" (ח) עומד במוקד הוויכוח בין שני חכמים, כאשר הם פוגשים עובד אדמה שחורש את אדמתו בשמיטה. רבי חיננא דורש את הפסוק כפשוטו שלא מברכים את עוברי העבירה, ואילו רבי שמואל שולל את דבריו ואומר כי כוונת הפסוק לאומות העולם שאינן מברכות את ישראל. בדרשתו הפשוטה הופך רבי שמואל לסנגורם של ישראל.

על הפסוק במזמורנו: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (ב) נקשרו שני מדרשים – הראשון: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים" (ברכות ח, ע"א) והשני: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). ננסה להבין מדוע הנהנה מיגיע כפיו גדול יותר מירא שמים, ונציע קריאה חדשה למדרש השני שתאיר אותו באור חדש.