"וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" (איוב ל"ח, י-יא) 

"ואומר" - מפרש מה היה הבריח, שזה היה דבר ה' ופקודתו מה שצויתי עליו לאמר "עד פה תבוא ולא תוסיף", כמו שנאמר: "אשר שמתי חול גבול לים (סביב) [חק עולם] ולא יעברנהו" (ירמיהו ה', כב). 

בפרק ל"ז מסיים אליהוא את המענה לאיוב. נעיין בשני הפסוקים האחרונים ונעמוד על עניינם.

"אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ" (איוב ל"ז, א) 

"אף לזאת" -

אף לפלאי המקום אשר יפעל בעת ירידת המטר

עם כי היא הקטנה שבפעולותיו

מכל מקום אף עליה יחרד לבי ויקפוץ ממקומו לגודל התמהון.

פרשנים רבים נבוכו בשאלה מה בא להוסיף אליהוא בדבריו האחרונים. נראה שיש כאן נקודה אחת מרכזית שאותה מחדש אליהוא – את אלוקים אפשר לפגוש בטוב וגם ברע, בתוך הצרות. יש ייסורים בעולם ולאדם יש בחירה מה לעשות איתם – האם לפגוש דרכם את אלוקים או לא. וזה, מגלה אליהוא לאיוב, המבחן האישי שלו.

"הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה" (איוב ל"ו, כב) 

שמות רבה (וילנא) פרשת וארא פרשה ט סימן ט 

אליהוא בדבריו נותן הסבר חדש לצרותיו של האדם. הצרות הן לא הבעיה של האדם אלא הסימפטום. הן האמצעי להוציא אותו מבעייתו האמיתית, שהיא, כנראה, החטא.

מה עושה האל בזמן שבני האדם ישנים על מיטותיהם? מדרש על פסוק בפרקנו עונה על שאלה זו.

בדבריו לרעיו התלונן איוב על כך שהאדם אינו מקבל גמול הוגן על מעשיו. אליהוא בפרקנו מפנה את מבטו של איוב לשמים ומלמד אותו כי אלוקים גדול ממנו וכי אין הוא עושה עליו רושם במעשיו. מעשיו של האדם משפיעים רק למטה בעולם ולכן ה' אינו חייב לו לאדם גמול. נעיין בפיוט 'בזוכרי על משכבי' שמתכתב עם הפרק שלנו וכן בתפיסת המקובלים.

"אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ" (איוב ל"ה, ו) 

"אם חטאת מה תפעל בו" - לא תוכל לפעול בו שום שינוי על ידי חטאיך. ואף לא שנאמר שיכעס ויחרה אפו או יתעצב על ידי מעשיך שזה הפעולות ולא יצדק בחק ה' יתברך.

וכל מה שנאמר שה' כועס או מתעצב על ידי מעשי בני אדם, כל זה נאמר לפי ערך המקבלים לא שיהיה חס ושלום שום הפעלות ושינוי למעלה כנודע.

בנאומו אומר אליהוא "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" (י) איך מבין זאת המדרש?