בפרק שלפנינו אנו שומעים מסר ייחודי, מסר שקשור לכך שהנביא יושב בתוך עמו, רואה את הלהבות מרצדות ומאיימות לשרוף את הכל. בתוך הרגעים הקשים הללו צצות ועולות נבואות הנחמה הייחודיות לירמיהו המופיעות בפרקנו – נבואות של רחמים, סליחה, אהבה וחסד.

At first glance, Moshe’s role in the war against Amalek appears to be merely symbolic. The story at the end of Parashat Beshalah relates that it was Yehoshua who was sent to lead the troops in battle, while Moshe retreated to the top of the hill, with God’s staff in his hands. Still, the Torah describes that “whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed” (Shemot 17:11).

גבורתו של האל בעת החורבן אינה כוחו ועוצמת ידו, אלא השתיקה וההכלה של העונש שהביא על עמו. 

הנביא חוזר ומנבא לעם שהכשדים שנלחמים על העיר יצליחו במשימתם ויציתו את העיר באש. אך יחד עם זאת מתבשר הנביא בפרקנו בבשורה משמעותית מאוד, בשורה שיש לה משמעות גם בטווח הקצר – בשנים שמיד לאחר חורבן המקדש, וגם בטווח הארוך – בראשית ימי הבית השני ואולי עד ימינו אנו.

מסתבר, שכל ענין הגאולה אינו פשוט כלל וכלל, ועוד יותר קשה ההבנה של היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל. על כך תמיהתו הגדולה של ירמיהו בפרקנו.

כאן בפרקנו לומד הנביא את השיעור הגדול שלו עצמו. עם כל הכבוד לאדם המביא את דבר האלוקים אל המציאות, המרחק בין ההשגה האנושית לבלתי מושג לא התקצר בכהוא זה. 

גם מנהיג הדור חייב למנוע מן הביורוקרטיה מלהשתלט ולחסום אותו: אוזנו של המנהיג חייבת להיות קשובה, ודלתו פתוחה, כדי לאפשר ליחיד הסובל את הגישה הישירה אליו ואל האלוקים.