העם בוגדים לא רק בה', אלא גם באחיהם (א-ח)

בפתח הדברים הנביא מבקש "מִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" ואף מסביר מדוע: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (א). כך הנביא מייעץ לשומעיו להיזהר מפני אחיהם "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ג). גם בעקבות חטאים אלו ה' מצהיר שהגעת הפורענות היא בלתי נמנעת "הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקָד־בָּם נְאֻם־ה'? אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?" (ח).

גם לאחר הפורענות – העם ימשיך לחטוא (א-ג)

בפסקה זו מתואר כיצד גם לאחר הפורענות, שארית העם ימשיכו לחטוא ולעבוד עבודה זרה: "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם־ה' יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה... וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם" (א-ב). כך שארית העם "בוחרים" במות במקום בחיים "וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית" (ג).

העם לא מוכן לשוב לדרך הישר (ד-יב)

הנבואה בחצר בית ה' (א-טו)

ירמיהו מתייצב בשער בית המקדש וקורא לעם לשפר את מעשיהם כדי שה' לא יחריב את המקדש. הנביא מבהיר לעם שאין להתייחס לנביאי השקר שאומרים "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ד), כלומר אלו שבטוחים שבית ה' לא ייחרב. ירמיהו מזכיר לעם את חורבן שילה ומקביל בין חורבן שילה לחורבן ירושלים והמקדש שעתיד להתרחש, אם העם לא ישמעו לדברי ה'.

הנביא לא צריך להתפלל עבור העם (טז-כ)

Parashat Bo describes how one of the preparations for the Exodus from Egypt included having the Israelites “borrow” gold and silver vessels from their Egyptian neighbors. The Torah records that God arranged for the Egyptians to respond positively to those requests to the extent that the people “despoiled the Egyptians” (Shemot 12:36), leaving nothing behind. The midrashim emphasize this, using metaphors that described Egypt as being “like an abyss in the sea without fish” or “like a trap in which there is no grain.”

האופן בו נכתב ספר התורה והמקומות החריגים הם בעלי משמעות רבה, ולכן מקפידים עליהם. מה המשמעות של הפ' המלופפת המופיעה במילה 'פרעה' בפרשת יציאת מצרים?

ירמיהו במסר לאנשי הגולה שבבל מלמד אותם בין שאר העניינים על פישרה של הגלות שאיננה נקמה אלא לטובת העם – תהליך של ניקוי וריפוי לעם ישראל שבמהלכה ייכנע לבבם הערל. עוד הוא מדגיש להם את חשיבות הדרישה בשלומה של מלכות – עניין שנפגוש מאוחר יותר בקורות חייו ובתורתו של התנא ר' חנינא סגן הכהנים.

ירמיהו בפרקנו הוא איש חזון במלוא מובן המילה. הוא מכיר את הפער שבין ההווה לתמונה הגדולה. והוא יודע לומר שאמנם המציאות אומרת דבר אחד, אבל התסריט האמיתי נסתר מהעין.

המדרש אינו מוותר לירמיהו. הוא דורש ממנו לעמוד ברמת מוסר גבוהה מאוד, ואפילו במצב קשה בו הוא נרדף ונכלא, המדרש אינו נותן לו לשקר ולהחניף לנביא השקר.