עברו של ירמיהו מצלצל באזניו ובאזני שומעיו, כאשר הוא משווה בנבואה את חורבן ירושלים הקרב לחורבן שהתרחש בשילה, עיר כהונת אבותיו.

ישראל, דהיינו הממלכה הצפונית, שמזה מאה שנה כבר איננה קיימת, חוזרת לקדמת הבמה בנבואה של ירמיהו המנבא עליה נבואות נחמה, תולה בה תקוות ואף פועל בנסיון להגשמתן.

בשונה מגישות בנות ימינו, המאדירות את החידוש תוך מחיקת העבר והתנערות ממנו, בעולמה של מורשת ישראל כל עיר וכל בניין, אפילו חדשים הם, הם חוליה נוספת בשלשלת, ונושאים על גבם את מורשת העבר.

תשובת ה' (א-ט)

בסוף הפרק הקודם, העם ביקש שה' ירחם עליהם ויפסיק את הבצורת. ה' עונה לעם ואומר שגם "אִם־יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל־הָעָם הַזֶּה" (א). הפורענות כבר נחתמה ואין דרך לתקן את המצב "וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן־יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר־עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם" (ד). בהמשך שוב מובאים תיאורי פורענות קשים "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת־עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא־שָׁבוּ" (ז).

הבצורת בירושלים, תחינת העם ותשובת ה' (א-י)

מעשה האזור (א-יא)