לדלים שנותרו בארץ יהודה לאחר הגליית יתר העם לבבל, נותן נבוזראדן רב טבחים כרמים ויוגבים. על שום מה ולמה?

השרים מבקשים להרוג את ירמיהו ויתכן כי הסיבה לכך היא לא תוכן דבריו, שידוע היה להם שהוא מאת ה', אלא הסגנון בו נאמרו הדברים, העובדה שירמיהו פותח ברעה. בעקבות דו שיח המתואר במדרש בין הקב"ה לירמיהו, נרמז ירמיהו לבעיה שבסגנון דבריו. ירמיהו לומד את הלקח, ובהמשך אל מול צדקיהו משנה את סגנון נבואתו.

צדקיהו מבין שהחורבן כבר מעבר לפינה. יש ביכולתו למזער את הנזקים ואף על פי כן בוחר צדקיהו, ברגע הקשה הזה, להתעלם מהמצוקה הצפויה לעיר ולעם ולדאוג עצמו. ירמיהו מנסה להזכיר לו את האחריות שהוא נושא כמלך על שכמו אך צדקיהו מסרב להכיר בה ומתמקד בעניינו הפרטי.

הפרק שלפנינו מלמד אותנו עד כמה חסר חוט שדרה היה צדקיהו המלך ביחסו אל ה' ואל הנביא, ובהמשך, כך נראה, גם ביחסו אל נבוכדנאצר. את העברתו של ירמיהו לחצר המטרה וסיפוק כיכר לחם עבורו דבר יום ביומו יתכן לפרש כאקט של זלזול אך מצד שני יתכן שהיה כאן מעשה שבא להיטיב עם הנביא הרדוף.

הגבלת חופש הביטוי, מעין מה שאנחנו מוצאים גם בפרקנו, חייב שתיעשה, שלא כמו בפרקנו, בשיקול דעת ובמתינות מרובים.

אם הנביא ירמיה מואשם בבגידה ושותפות עם הכובשים, כיצד זה המלך בכבודו ובעצמו ממשיך להיוועץ ולהיעזר בו?

כמה לאוים כלולים בעשרת הדברות? כיצד ניתן לזה ביטוי בכתיבת ספר התורה?

ירמיהו חוזר ומזהיר בנבואותיו את מלכי יהודה שלא למרוד בבבל. המלך ושריו כועסים על נבואות הזעם של ירמיהו, הם עוצרים אותו ומשליכים אותו אל הבור ואף חושבים בהמשך להרגו. בעיר דוד התגלו ממצאים מאותה התקופה, ביניהם נתגלתה בולה הנושאת את השם 'יהוכל בן שלמיהו' אחד משריו של המלך צדקיהו שניסה לפגוע בירמיהו.