אל מול אנשי החלקות שנעלמו לא לפני שגרמו נזק עומדים הנביאים שהתייחדו בכך שדברו אמת גם בהתיצבם כנגד כולם, ללא יוהרה, ללא שפת חלקות, ללא "לשון מדברת גדולות". הם אלו שנשארו כמורי דרך לדורות.

בפסוק החותם את הפרק מתאר דוד את דרך הרשעים בלשון חריפה ובוטה: "סביב רשעים יתהלכון כְּרֻם זֻלּוּת לבני אדם" (ט), אך מה פשר הביטוי הסתום: ״כְּרֻם זֻלּוּת לבני אדם״?

אהבתו של דוד את ה' אינה תלויה בדבר וגם לא בכך שה' יעזור לו. אך עצם אהבה עצמה היא זו שנתנה לדוד את היציבות בכל המצבים הקשים עימם נאלץ להתמודד במהלך חייו.

הבקשה של דוד המלך מהקב"ה שישפוט הוא אותו ולא בשר ודם, זאת מתוך ידיעה ברורה שהקב"ה חוזה מישרים ורואה את כל האמת, מלמדת על הביטחון הגמור של דוד המלך בצדקתו, ביושרו, באמת הפנימית שלו ובכך שעשה תשובה שלימה על מעשיו.

כותרת המזמור מעידה על מחברו - דוד המלך. על אילו הושעות דוד מודה לה'? ומה בין 'מגדול' ל'מגדיל' שאנו אומרים בברכת המזון?

במזמור י"ז פונה המשורר בבקשה לה' שיושיע אותו מהרשעים הסובבים אותו. מהו המוטיב הספרותי המעניין החוזר לאורך המזמור? ומה פשר בקשתו של המשורר "ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם" (יד)?

לפעמים יש לאדם רגע שבו הוא חש שהוא כביכול מסתדר בעולם בכוחות עצמו, הדברים מסתדרים מעצמם והוא מרגיש שהתוצאות תלויות בו ובהשתדלות שלו. הרגע הזה, אותו מתאר דוד במזמור, הוא רגע של היסח הדעת שבו האדם חש ש"טובתי בל עליך" (ב).

באותם ימי צער ומכאוב מצאתי בפרק זה הד להמיית לבי, ובשעה שישבתי בבית הכנסת החרב בנוה דקלים לאחר הגירוש וההרס קראתיו במקום היקר והקדוש הזה בפעם האחרונה.

האם לפנינו מזמור בקשה או מזמור שכולו אומר בטחון בה'? עיון מדוקדק במזמור יגלה שבקשתו של המשורר "שמרני א-ל" נשזרת בו מתחילתו ועד סופו.

מזמור ט"ו מתאר את דמותו של הצדיק. האם יש למזמור מבנה ברור? מה פשר השאלה "מי יגור באהלך"? וכיצד ניתן להסביר את מעשיו של הצדיק שחרפה לא נשא על קרובו, ונשבע להרע ולא ימיר?