בפרק מ"ו יש מבע פיוטי חזק לרעיון אחרית הימים. מציאות חדשה, על-מציאותית, משיחית, קמה לנגד עינינו.

מזמור מ"ד מתאר את החורבן ואת התחושה שה' הפר את ה"חוזה" עִם עַם ישראל באופן חד צדדי. המשורר אינו מסכים עם התפיסה של ספר מלכים, וטוען שעם ישראל נשאר נאמן לה'. ספר תהילים נותן מענה לפרספקטיבה האנושית, בעוד שספר מלכים מתבונן על הפרספקטיבה הנבואית. גם לפרספקטיבה האנושית הזו יש מקום בספר תהילים.

מזמור מ"ד מזכיר שוב ושוב את החרפה של עם ישראל, שנמכרו לעבדים בעקבות חורבן שילה וההפסד במלחמה נגד הפלשתים. 

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד
כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה'. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂון. מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה
לַה' הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה
ה' צְבָאות עִמָּנוּ. מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה
ה' צְבָאות. אַשְׁרֵי אָדָם בּטֵחַ בָּךְ
ה' הושִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְּיום קָרְאֵנוּ
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אורָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂון וִיקָר. כֵּן תִּהְיֶה לָנוּ
כּוס יְשׁוּעות אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

מעמדו המיוחד של המלך בישראל ותיאורי גדולתו וכבודו אינם מביאים אותו לתחושה שהוא אל.

לעומת המקדש שהוא מקום השראת השכינה, המזבח הוא מקום הכפרה, ועניינו השלמת החסרון שבאדם באמצעות הבאת הקורבנות, ולכן אומר המשורר "ואבואה אל מזבח אלוקים" (ד): האדם מגיע אל המזבח מעצמו, מבלי שיביאו אותו, מתוך רצון אישי חזק לכפרה ולהשלמה.

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

האם המשורר נמצא בגלות ומתמודד עם אויבים? על איזו גלות מדובר ומי הם האויבים?

מה היחס בין המחלה והאויבים עליהם מסופר במזמור? ואיך המזמור הזה קשור למה שחווה גם ירמיהו הנביא?

"וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם, כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהילים מ"ה, יג-יד)

"ובת צר במנחה פניך יחלו עשירי עם" (יג) - 

בת צור היא הבת שבפסוק יא, היא המלכה הנישאת למלך ישראל...

"כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (יד) -