הפתרון להתמודדות עם הרשעים היא לא באמצעות הִתחרות בהם ושימוש בדרכים הנלוזות שלהם, אפילו אם דרכים אלו נראות כמובילות אותם להצלחה, אלא "דום לה' והתחולל לו" (ז) - לפנות אל ה' בתפילה, בלימוד תורה, ולקוות ולייחל שה' יפעל לטובתנו.

המשורר פונה לה' בבקשה לישועה אך בזהירות רבה שאינה אופיינית למזמורי בקשת היחיד. הוא מצדיק עליו את הדין אך בו בעת מבקש מה' גם הושעה בדין.

"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ... אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהילים מ"ט, יג-יח)

ספר כד הקמח אבל [א]

"ואדם ביקר" - זה היקר שהוא הממון, לא ילין עמו במותו. וכן הכתוב אומר: "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו".

האם ה' יכול לעזוב את האדם? מה בין התפיסה הבאה לידי ביטוי במזמור והתפיסה האלילית לגבי עזיבת האל?

"מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב" ( תהילים ל"ו, יא)

ילקוט שמעוני סימן תשכ"ז

אמר ר' ינאי: אם מדליק אדם נר לחברו בשעת האורה מה מועיל לו?!

ואימתי מועיל לו? בשעת האפלה.

והחסד שעשו ישראל במדבר היה מתוקן להם מאותה שעה בימי משה

ואימתי נפרע להם? בימי ירמיהו בשעת חשכה, 

דוד חווה בחייו הרבה עיוותים במציאות. למרות זאת הוא מצליח למקד את מבטו ביראת ה' ובהשגחתו, שמנהלת את העולם ומנצחת את העיוותים.

לעומת העץ השתול, הקבוע במקומו שיש לו דרך ועצמיות, פריחה והתקדמות, המוץ עף לכל רוח ואין לו שום יישות עצמית. דוד מתפלל שאותם רשעים הרודפים אותו לא יצליחו להשתרש בעולם ולכבוש חלק במציאות, אלא שיהיו כמוץ, ללא שום קביעות, וזה עצמו יעביר אותם מהעולם.

מתוך מכלול שירי ההודיה שמביא המשורר, בוחר הוא בשיר ההודיה הגבוה והייחודי שהוא מיטב השיר שבפיו. שיר שבו ההוד וההודיה נושקים זה לזה.

האם הוא מְדַדֶה-מְרַקֵד בתוך "המון חוגג" של עולי רגל, או שמא הוא נתון בעומק הצרות, והוא רק חולם על העלייה לרגל בעתיד?

מהו הסיפור העומד מאחרי מזמורים מ"ב-מ"ג? נראה כי מזמורים אלו נאמרו על המצב שבו ארון ה' נמצא בשדה פלשתים ועומד בבית דגון. במזמורים שלפנינו מבטא המשורר את חרפת השכינה.