השורה הראשונה של הפיוט "אם חכם לבך" לקוחה (בשינוים קלים מאד) מן הפסוק "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (טו). הרעיון המרכזי של הפיוט מתאים לרוחו של ספר משלי: הפיוט מברך את החתן בחכמה, וקורא לו ללכת בדרכי אבותיו, בדרך ה'.

עבודת המידות צריכה להיעשות בהדרגה. מידת הענווה היא אחת המידות הנדרשות לעבודת ה', והיא המידה המביאה ליראת ה'.  

כדי לחנך ילדים בצורה המיטבית לא צריך "לעטוף" אותם, אלא דווקא ללמד אותם להתמודד עם אתגרי החיים. כך במישור הבריאות והפרנסה, וכך גם במישור הרוחני.

        Chazal in several places tell that the book of Kohelet was initially deemed unworthy of being canonized as part of the Tanakh.  Interestingly enough, Chazal in different contexts give different reasons for the ambivalence surrounding Kohelet.  In Masekhet Shabbat (30b), the Gemara attributes the early Sages’ uneasiness about the book to the fact that “devarav soterin zeh et zeh” – it contains contradictory statements.  Rather than presenting a clear, straightforward philo

על מלכי ארץ, על מלך השמיים ועל כבוד.

הוויכוח הנוקב בין חכמת משלי, אליפז, בלדד וצופר, לבין איוב, ובתוך מזמורי תהילים, הוא כנראה ויכוח נצחי, שאפילו מענה ה' לאיוב "מן הסערה" לא שם לו קץ.

חנה היא דמות שמזוהה ישירות עם התפילה. מתוך צרתה וקשייה, היא מחדשת את מושג התפילה האישית של האדם אל מול יוצרו.

דבורה הנביאה היתה אחת מן השופטים של ישראל בתקופה שלאחר ההתנחלות, והאשה היחידה ביניהם. בתקופתה עומדים ישראל אל מול איום כוחני גדול של צבא סיסרא הכנעני, עם תשע מאות מרכבותיו. בדבר ה', קוראת דבורה לברק בן אבינעם ושולחת אותו להוביל את העם לנצחון: הֲלֹא צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ... (שופטים ד', ו).

למרות הדגש הרב שנותנים התורה והמסורת לסיפורה של רחל, בסופו של דבר לאה היא האם העיקרית של עם ישראל. היא ילדה חצי מילדי יעקב, ויהודה - שקיבל את ההנהגה ורוב ישראל היום צאצאיו - גם הוא היה בנה.

בפרק כ"ב בספר משלי מופיעים שני פתגמים ידועים: