אדם המתערב במריבות שאינן נוגעות לו, או מעורר מחדש מריבות ישנות שכבר נרגעו - גורם נזק מיותר לעצמו.

מתי צריך לענות לכסיל ומתי לשתוק? הפסוקים במשלי מכריחים אותנו לחשוב ולדייק את תגובותינו. 

בפרק כ"ו בספר משלי מופיעים כמה פתגמים וביטויים ידועים:

"אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים" (משלי כ"ג, ג)

... בין מצד המטעמים בעצמם "אל תתאו למטעמותיו", ומבאר הטעם כי הוא לחם כזבים, כי המושל אינו נותן לך בעבורך, לא להנאתך ולכלכלך ולא לכבדך, רק להנאתו, ואינו לחם אמתי, רק היא הכנה אל מה שיגולל עליך ויבקש ממך.

וכל זה הוא משל, אל המושל אשר באדם, שהוא יצרו המתאוה וכח המתעורר המושל בגויה, שכינה אותו בקהלת בשם "מלך זקן וכסיל" (קהלת ד', יג), והוא המזמין את האדם האמתי שהם כחות שכלו, לאכול בלחמו.

בפרק כ"ה בספר משלי מופיעים כמה פתגמים ידועים:

"רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא" (ו) - "איש אמונים" הוא אדם שאפשר לסמוך עליו. בירושלמי פסוק זה מובא כדי ללמד שיש חשיבות ללימוד מהרב 'פנים אל פנים' ולא רק לומר דברים מתוך שמועה. בעידן האינטרנט, עלינו לזכור את חשיבות השיח הישיר בין מורה לתלמיד.

האם יש הגיון בחלוקה לפרקים בתנך בכלל ובספר משלי בפרט, וגם - 5 אזהרות מוסר.

עבודת הקרבנות והטהרה או הצדק והמוסר - מה הוא מרכז עולמה של התורה? ומה חושב על כך ספר משלי?