סיפור עקדת יצחק הינו אחד הסיפורים המכוננים בתולדות עם ישראל. אולם, באופן מעורר תמיהה, סיפור העקדה אינו נזכר בספרי המקרא המאוחרים אליו.
מול העדר אזכור מפורש של מעשה העקדה, נמצא במקרא סיפורים רבים בהם שזורים ארמזים (אלוזיות) לסיפור.
מהי הסיבה להתעלמות הכתוב מהאירוע המכונן של עקדת יצחק גם כאשר מסריו עשויים לחזק את מטרות נאום התוכחה הנישא בפי הנביא המוכיח? ומדוע ראו לנכון סיפורי מקרא מאוחרים יותר לשלוח את הקורא להזכר בסיטואציית העקדה ולהקביל בין הארועים, על ידי אסוציאציות מילוליות ומוטיבים ייחודיים שנשזרו אל בין שורותיו?
סיפור עקדת יצחק, כמו סיפורי ראשית אחרים, הינו סיפור של ראשוניות. סיפור, שאלמלא התרחש בזמן המיוחד ובמצב הייחודי של העולם, היה בעל מסרים מסוכנים ביותר הסותרים את הלך המחשבה היהודי וביטוייה של יראת ה' כפי שעוצבה בספרי התורה ובמוסר הנביאים.
סיפור העקדה משמש להנחלה אוניברסלית של רעיון האמונה בא-ל, וההכרה בכפיפותו המוחלטת של האדם לציוויו, גם בשעה שהוא נדרש להקריב לו את היקר מכל.
בסיפור זה הושלם התהליך האוניברסלי של הכרת האדם בעליונותו של הא-ל ובחובת האדם לציית למרותו.
מילותיו של מלאך ה': "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (יב) מתארות את השגת היעד האוניברסלי, שמבטא את הקשר הרצוי שבין האדם לבוראו. משעה שהושג היעד, שוב אין רצון בהישנותו של מעשה זה או חיקויו (כפי שאין צורך במבול נוסף להחדרת ערכי המוסר).
ספר בראשית סובל את המסר המורכב של אהבת ה' והכניעה המוחלטת של האדם לרצונותיו גם במחיר הקרבת ילדיו, לצד שלילת קרבנות נפש כביטוי לאהבה.
כעשרה סיפורים במקרא מקיימים זיקה אלוזית לסיפור העקדה, ונראה כי באמצעות אמצעי מתוחכם זה, הצליח הכתוב להרוויח את מסריו החשובים של הסיפור, מבלי להזדקק לפרדוכס התיאולוגי של הסיפור בשלמותו.
סיפור העקדה בגלגוליו המאוחרים שימש כאב טיפוס של מסירות נפש וקידוש ה'. נכונותו של אברהם להקריב את בנו על מזבח ערכיו, שימש מודל לדורות של הורים שנדרשו להקריב את בניהם על מזבח העם והארץ ונענו בקריאת 'הנני'.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
