תקציר בראשית פרק ט"ו
פרק ט"ו מספר שני סיפורים שהקשר ביניהם שנוי במחלוקת פרשנים. בחלק הראשון מסופר על ההבטחה של ה' לאברם לגבי המשכיות הזרע ובחלק השני מסופר על ההבטחה של ה' לאברם לגבי ירושת הארץ, וברית בין הבתרים
מה תתן לי – דו השיח של ה' ואברם (א-ו)
הפרק נפתח ב"אחר הדברים האלה" והפרשנים התעסקו בשאלה מה היחס בין סיפור המלחמה שבפרק הקודם לאמירת ה' לאברם "אַל תִּירָא" (א). ה' מרגיע את אברם ואומר לו "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד"(א). אברם מנסה להבין על איזה שכר ה' מדבר שהרי "וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (ב)! ה' אומר לאברם שיוולד לו בן: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ"(ד). ה' מוציא את אברם החוצה ואומר לו להסתכל בכוכבים, וכך להבין את כמות הזרע שיהיה לו. הקטע מסתיים באמירה "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (ו) ונחלקו הפרשנים מי החשיב למי צדקה.
ברית בין הבתרים (ז-כא)
החלק השני של הפרק נפתח בהצהרה: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (ז). גם כאן אברהם תוהה לגבי ההבטחה של ה', וגם כאן יש מעשה סמלי: ה' כורת ברית עם אברם בצורה מלאה: ה' מצווה על אברהם לבתר חיות, "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה". כחלק מהברית ה' אומר לאברם שזרעו יהיה במצרים כעבדים ולאחר מכן הוא יוציא אותם ויחזרו אל הארץ.
תקציר בראשית פרק י"ד
המלחמה (א-י)
פרקנו פותח בתיאור מלחמה גדולה שנערכה בימי "אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר" ועוד שלושה מלכים שנלחמו נגד חמישה מלכים. ארבעת המלכים הם מלכים של ארצות גדולות, והחמישה הם מלכים של ערים קטנות, סביב סדום. לאחר פירוט ארוך ודי חריג לספר בראשית בפרט ולתנ"ך בכלל, הכתוב מדווח על הפסד של ממלכות סדום.
לקיחת לוט בשבי (יא-יב)
כחלק מההפסד הצורב של מלך סדום, ארבעת המלכים לוקחים את הרכוש של סדום ועמורה וביניהם גם את לוט. כאן סוף סוף אנחנו מבינים את המשמעות של הסיפור בתוך מחזור סיפורי אברהם.
הצלת לוט (יג-טז)
כמובן שעכשיו אברם נכנס לתמונה. "הפליט" מגיע לאברם ומספר לו שלוט נשבה. אברם מחליט לקום ולהציל את לוט, ורץ עד דן. באמצעות לחימה די מרשימה, אברם מצליח להכות באויבים ולהציל את לוט ואת רכוש סדום.
בין מלך סדום למלכיצדק מלך שלם (יז-כד)
אברם מאוד מוערך על ידי מלכי האזור. בתחילה מלך סדום מגיע לאברם. הכתוב קוטע את דברי מלך סדום ומתאר את בואו של מלכיצדק מלך שלם, שמברך את אברם. לאחר דבריו של מלכיצדק מובאים דבריו של מלך סדום שמציע לאברם עסקה שלא יוכל לסרב לה, אך מסתבר שאברם, בניגוד למה שחשב מלך סדום, מסרב לה: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (כג). אך יחד עם זאת אברם דואג לנערים והאנשים שאיתו: "בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי... הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (כד).
חוסר אמון
ראש לא מסורק
מִילָּה אַחַת
נִפְּצָה אֶת כָּל הַפָּנָסִים
מִלָּה אַחַת הָפְכָה
רָחָב מוּאָר
לְיַעַר חָשׁוּךְ.
הַמַּלְאָךְ שֶׁנִּגְלָה אֶל הָגָר
בָּא אֶל הַיַּעַר הַנּוֹרָא
בָּא אֶל סוֹף הָעוֹלָם
לָגַעַת בְּיָדָהּ.
אַךְ הִיא נִמְלְטָה מִן הַמַּלְאָךְ
כְּמוֹ מִמִּקְסַם שָׁוְא
זוֹעֶקֶת:
אֵינְךָ קַיָּם אֵינְךָ קַיָּם אֵינְךָ קַיָּם
אַל תְּפַתֵּנִי בְּסוֹדוֹת שֶׁל רוּחַ.
מַעְיָן רָץ לִקְרָאתָהּ
בְּנִצְנוּצֵי מַיִם
עִם עֲנָפִים וְעָלִים,
אַךְ הִיא
רְטֻבָּה כֻּלָּהּ
בָּכְתָה:
אֲבוֹי לְנַפְשִׁי
שׁוּב תַּעְתּוּעִים.
אָחוֹת קְטַנָּה
רֹאשׁ לֹא מְסֹרָק
אַךְ תִּבְרְחִי מִצְּלִיל הַמַּלְאָכִים,
חַיַּיִךְ מְצִיאוֹת הוֹמָה
בְּשָׂרֵךְ אֵינֶנּוֹ מָשָׁל,
וְהָאִישׁ הָאַדְמוֹנִי
יָדִיד הַשֶּׁמֶשׁ
יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ קַיִץ
יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ עֵץ פְּרִי.
פרא אדם
"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית ט"ז, יב)
לשון רש"י: פרא אדם - אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב (להלן כ"א, כ): "וישב במדבר ויהי רובה קשת".
ידו בכל - ליסטים.
ויד כל בו - הכל שונאין אותו ומתגרין בו:
והנכון (= דעת רמב"ן), כי "פרא אדם" סמוך, שיהיה איש פרא למוד מדבר, יצא בפעלו משחר לטרף, ויטרוף הכל, והכל יטרפוהו. והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים.
ורבי אברהם אמר: ידו בכל, שינצח מתחלה כל הגויים, ואחר כן יד כל בו, שינוצח בסוף
רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.
גבולות הארץ המובטחת
גבולות ההבטחה, כשמם כן הם, הובטחו לאברהם בברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". (יח)
תיאור זה כולל את הקטע הדרום מערבי ואת הקטע הצפון מזרחי של הארץ המובטחת. כיוון ש"דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר", התורה מונה במקומות אחרים קטעי גבול נוספים של הארץ המובטחת:
"ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר" (שמות כ"ג, לא).
תיאור זה מוסיף עוד שני קטעי גבול בצד המערבי: ים סוף וים פלשתים, הוא הים התיכון. וקטע גבול בצד המזרחי, הוא המדבר. הכוונה למדבר ערב המשתרע מהרי עבר הירדן מזרחה. (תיאור דומה מובא גם בדברים י"א, כד, וביהושע א', ד).
גבולות ההבטחה הם גבולות טבעיים, הנשענים על ימים, נהרות ומדבר. לפי תיאורי התורה יש קווי גבול שלמים במערב, במזרח ובצפון מזרח. הגבול הצפון מערבי איננו מוגדר, ואפשר להשלימו לפי המשנה:
"שלש ארצות לשביעית... וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה... מן הנהר ומאמנה ולפנים..." . (שביעית ו', א)
מבלי להיכנס לפרטי המשנה, נציין ש"אמנה" הנזכר הם טורי אמנון, הרי טורוס אמנוס, שהם הגבול הצפון המערבי של ארץ ישראל. וכן נאמר:
"תני איזו היא ארץ ואיזה הוא חוץ לארץ: כל ששופע מטורי אמנה לפנים - ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ - חוץ לארץ".(ירושלמי שביעית ו', א)
לפי האמור, גבולות הארץ שהובטחה בברית בין הבתרים, משתרעת בין ים סוף, הנילוס והים התיכון במערב, לבין מדבר ערב במזרח. בצפון מגיע קו הגבול עד הרי טורוס אמנוס, בקצה החוף הלבנוני בגבול עם טורקיה - במקצוע הצפון מערבי, ועד נהר פרת במקצוע הצפון מזרחי. גבולות אלו כוללים את חצי האי סיני, את ארץ ישראל, עבר הירדן המזרחי, הלבנון וכל סוריה. ארץ רחבה כזו לא הייתה בידי עם ישראל מעולם. אולי יש מקום לציין שהכתוב מטעים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", היינו הקב"ה יתן ביום מן הימים, ואין עם ישראל מצווה לכבוש בעצמו ארץ רחבה כזו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת
ברית בין הבתרים
עיקרה של ברית בין הבתרים הוא בפסוקים יז-יח:
"ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".
אין זו ברית בין הבתרים היחידה במקרא. גם בירמיהו ל"ד (יח-יט) נזכרת ברית כזו, בה עוברים בין בתרי העגל, וברית כזו מתוארת גם בתעודה אשורית בכתב היתדות מן המאה השמינית לפנה"ס.
ברית בין הבתרים אינה, אפוא, טקס מיוחד המתואר בבראשית ט"ו, אלא פרוצדורה משפטית שהיתה מקובלת במשך אלפי שנים, ולאו דווקא בישראל.
אברהם בא לארץ כנען והתהלך בה בסימן של "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (י"ב, ז). חלפו עשרות שנים, הוא הזקין, וזרע לא ניתן לו. הוא האמין אמנם בה' תדיר, אך התחיל לפקפק בפירוש שפירש את הבטחת ה'. אז גומל בלבו 'פירוש נכון' - ה' אמת והבטחתו אמת, אך הזרע שהבטיח לי זרע סמלי הוא. ואלה היו דבריו אלי: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (י"ב, ג). שומה עלי אפוא לקרוא בשם ה' ולהודיע שמו וייחודו. כאשר יאמצו להם יושבי הארץ את אמונתי, אזי ייחשבו לזרעי ויתקיים בהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
אז באה התשובה: "לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (ד), כלומר טועה אתה, אני לא נתכוונתי לסמל, כי אם לזרע של ממש.
אברהם נבוך. ושואל "במה אדע" (ח), והתשובה היא, אם נתרגמה ללשון מודרנית, כזאת: כאשר אתה, אברהם, עניין מסובך וכבד משקל לך עם רעך, מהו המעשה אשר הנכם עושים? הולכים אל השופט, נוטלים בהמה, כורתים אותה, ומי שמתחייב עובר בין הבתרים. ובכן, אומר לו ה', "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואייל משולש" (ט) ואחר כך, "ויבתר אותם בתווך... ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (יז), כלומר: אני בכבודי ובעצמי מקבל עלי פרוצדורה משפטית זאת, אני בעצמי עובר בין הגזרים למען תבין כי זה עניין ברור, ממשי, בלי סימבוליקה ובלי אלגוריות.
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת..." (יח)
פירושו של דבר כי את כל אלה נותן אני לזרעך, ולא שהם יהיו כביכול זרעך.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת
אחדות חיובית ואחדות שלילית
סיפור מגדל בבל מתאר שינוי משמעותי שחל באנושות:
בבריאת האדם ה' ברך אותו "פרו ורבו ומילאו את הארץ" (א', כח). ומכך אנו למדים שהמצב הטבעי והרצוי הוא שבני האדם יהיו מפוזרים על פני כל הארץ וימלאו אותה בישוביהם. יחד עם זאת, היתה לכל האנושות "שפה אחת ודברים אחדים" (א). כלומר: לשון אחידה ודרך חיים משותפת. האחדות הזו היתה חיובית ואידיאלית, והיתה אמורה ליצור שיתוף פעולה מפרה בין כל העמים, התרבויות והקבוצות השונות הפזורות וממלאות את כל הארץ. אחדות בני האדם ושיתוף הפעולה ביניהם היה אמור להתמקד במקור האחדות (ה' אחד), ולהביא את כל בני האדם בעולם לעבוד את ה'.
אולם, כמה דורות לאחר המבול, בני האדם הסתנוורו מהכוח הרב הטמון באחדות, וניסו לרתום אותה להתאגדות אנושית, שמטרתה איננה לעבוד את ה' אלא להגדיל את כוחם: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" (ד) – בני האדם מתנגדים לתכנית האלוקית, של התפזרות על פני כל הארץ, ומטרתם היא "לעשות שם" לעצמם (במקום לה'). בכך דימו למרוד בה' ולהמליך את עצמם כאלוהות אנושית.
את המצב הזה ה' מעוניין למנוע, מפני שאין קיום לעולם כאשר הוא מורד בה'.
ה' 'נאלץ' לוותר על התקשורת החיובית שבין העמים כדי להפר את האחדות השלילית שנוצרה בין בני האדם. הפרת האחדות תמנע את המרידה המשותפת של כל בני האדם בה', ובכך תאפשר המשך קיום למין האנושי ולעולם כולו.
נמצא אם כן, שהפיזור אינו עונש, אלא הוא המצב הטבעי והבריא.
ובלבול השפות הוא שינוי מהותי שה' עשה בעולם, מתוך הבנה שהאנושות עדיין לא הגיעה לשלב הרצוי בו היא משתמשת באחדות למטרות חיוביות, כרצון ה'.
לעתיד לבא, תחזור האחדות בין העמים כולם, והאחדות הזו תנוצל באופן חיובי, לעבודת ה', כפי שמנבא צפניה (צפניה ג', ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון