The Chicken or the Egg?
The question: “which came first, the chicken or the egg?” is a question familiar to every child, but few are aware that this question first appears in the writings of the Greek philosopher, Plutarch, and should be considered a serious question. The paradox of the question lies in the recurring loop between chicken and egg as cause and effect. An egg can only be created when laid by a hen, so there is no egg that was not preceded by a chicken. At the same time, every chicken hatched from an egg, so we have no choice but to say that the egg preceded the chicken.
A parallel paradox is found mentioned in passing in Tractate Avot. Together with other things that were created at twilight on the sixth day of creation we find: “And some say the tongs, made with tongs” (Avot 5:6). The argument here is that the high temperatures that are needed to produce tongs would make it impossible to do so unless we already had a set of tongs to hold it (Kehati). The Mishnah solves this problem by suggesting that the first set of tongs had to have been Divinely created and could not have been fashioned by man. This solution is the traditionally accepted religious perspective of Creationism that is applied to the chicken-and-egg question, as well. God created the first hen, which laid the first egg.
But the paradox of the chicken and the egg indirectly touches on another question, the question of what is paramount and what is secondary. What is merely a tool and what is the central component for which the tool is intended? Does the chicken use eggs to produce more chickens or do the eggs use chickens to produce more eggs in the best way possible?
In the background of our parasha we find a similar question. What preceded what – the Jewish nation or the commandments? Some verses in the parasha imply that the commandments came before the Jewish nation, whose existence is dependent on them. For example:
And if you do obey these rules and observe them carefully, the LORD your God will maintain faithfully for you the covenant that He made on oath with your fathers (Devarim 7:12).
If you do forget the LORD your God and follow other gods to serve them or bow down to them, I warn you this day that you shall certainly perish (Devarim 8:19).
But there are other verses that indicate otherwise:
Yet it was to your fathers that the LORD was drawn in His love for them, so that He chose you, their lineal descendants, from among all peoples—as is now the case (Devarim 10:15).
Only then:
Love, therefore, the LORD your God, and always keep His charge, His laws, His rules, and His commandments.
There is double significance to this inquiry.
First, it presents the question of whether there would be value to biblical commandments in a world where there are (Heaven forbid) no Jews. Does the Torah have independent existence, or does its existence depend on those who are obligated to keep it? Or, from the opposite perspective, can we conceive of a Jew who does not keep the commandments of the Torah?
Second, this inquiry raises questions about the very existence of the world. Were the commandments created for the Jewish people, or were the Jewish people created so that there would be someone to fulfill the commandments? Are the Jews a tool for preserving the world of Divine ideas or does the world of the Divine ideas serve as the foundation of the existence of the Jewish nation, as Rav Saadia Gaon writes: "Our nation is not a nation but in its doctrines." What is paramount and what is secondary?
Presenting the question in this manner is liable to shake up any Jewish person. Just as Galileo shook humanity with his revolutionary discovery that the earth is not the center of the galaxy but is simply another planet in the solar system, the thought that a Jew may be only a tool and not the crown of all creation may be difficult to digest.
Just as these questions are left open in our parasha, the rabbinic sages also did not come to any conclusions regarding them. On the one hand, we find a teaching that the Patriarchs intuited and fulfilled the entire Torah on their own (Vayikra Rabbah, Vayikra 10). This implies that the sages believed that the commandments existed before there were Jews, and that the concept of commandments is what brought about the creation of the Jewish nation. This approach, which suggests that the Torah and its commandments predate creation, is found in rabbinic sources that say: “He gazed into the Torah and created the world,” meaning that God used the Torah as a type of blueprint when He created the world (Bereishit Rabbah 1:2). According to this statement, our world is an expression of the moral and ethical values of the Torah, the chicken that hatched from the egg.
On the other hand, we find statements that the commandments will be nullified in the World to Come, and that “the commandments were given solely to improve humankind” (Bereishit Rabbah, Lekh Lekha 42:1). This appears to take the opposite position, that the nation of Israel was created before the commandments, and that the purpose of those commandments was to strengthen their existence.
It appears that the reluctance of the sages to take a definitive stance on this question is not an accident.
At the same time, it may be valuable to return to the idea of “tongs, made with tongs.” The Mishna in Tractate Avot does not state that the first set of tongs was created by God rather than by man. What it actually suggests is that in the course of creation, God created this paradox. He created the question of “tongs, made with tongs,” He created the reality of the chicken and the egg. God has the ability to create paradoxes. The confusion raised in our parasha is intentional. At the same time that the Jew is the center of the world, he is also a platform for a larger idea. The Jew carries the banner, but the banner is ultimately more important than him.
When the Jewish people sin and do not fulfill the commandments, the danger of punishment and exile becomes real, even as they are guaranteed to ultimately be redeemed – “Know therefore this day and keep in mind that the LORD alone is God in heaven above and on earth below” (Devarim 4:39).
מה עניין הניסיון?
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (בראשית כ"ב, א)
"והאלהים נסה את אברהם" -
ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא 'נסיון' מצד המנוסה.
אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד.
ודע כי השם צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו.
והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.
רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.
נכונות להקרבה
מהי מגמת סיפור העקדה?
חציו הראשון של הסיפור מדגיש את הנסיון ובחינת אברהם כעיקר. חלק זה מבקש להביע את הציות הבלתי מתפשר שנדרש מאברהם ושהוא עמד בו. העמדה הנרמזת בסיפור היא שאם הא-ל דורש דבר שכזה, על המאמין לציית. ואילו חציו השני של הסיפור, ובמיוחד סצנת האיל שמסיימת את הסיפור, מדגיש שאין צורך של ממש להקריב את הבן, ניתן להסתפק בתחליף.
סיפור העקדה מהווה מבוא לתפיסת הקרבן בישראל: מהם הלכי הנפש שראוי שילוו את מביא הקרבן? כיצד יש לראות את הקרבת הבהמה על גבי המזבח?
בסיפור זה ה' לא מוצג כמי שמבקש קרבן בהמה. זוהי הכרעה חופשית של אברהם, ובתנועה אנושית הוא הפך את מהות הבהמה המוקרבת לתחליף לבנו. לפיכך, הסיפור איננו מסתיים באי הקרבת יצחק ויש חשיבות לתאר גם את הקרבת האיל, שרק בעקבותיה מקבל המקום את שמו "ה' יראה" (יד). בהר זה ממשיכים בני אברהם להקריב אילים (ומיני בעלי חיים נוספים) לה'. הסיפור מבשר למקריבים אלו שהמזבח הוא בבחינת המזבח שבנה אברהם אביהם, וקרבנם רצוי לפני ה' כאילו הקריבו את בניהם לפניו.
מאוחר יותר ייאמר בתקיפות גדולה עוד יותר שהקרבת בן ממש היא "תועבת ה' אשר שנא" (דברים י"ב, לא).
סיפור מופלא זה מצליח לאחוז את החבל בשני קצותיו: הסיפור מבטא עד הקצה את מסירותו של אברהם, את הויתור על הבן, שלא מתוך אקסטזה דתית המשתקת את הרגש של אב לבנו. מתוך הכרעה מודעת היה מוכן למסור את בנו למען ה' בשל ציוויו.
אך מסתבר, בסופו של דבר, שהאדם נתבע למוכנות של הקרבה אך לא למימושה: בסוף הסיפור מסתבר שאלוקי ישראל כלל אינו מעוניין שהמאמינים בו יקריבו את בניהם, גם אם היו מוכנים לעשות זאת לו היו נדרשים לכך.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'אברהם - סיפורו של מסע', הוצאת ידיעות ספרים
האם סיפור העקדה נעלם מהתנ"ך?
סיפור עקדת יצחק הינו אחד הסיפורים המכוננים בתולדות עם ישראל. אולם, באופן מעורר תמיהה, סיפור העקדה אינו נזכר בספרי המקרא המאוחרים אליו.
מול העדר אזכור מפורש של מעשה העקדה, נמצא במקרא סיפורים רבים בהם שזורים ארמזים (אלוזיות) לסיפור.
מהי הסיבה להתעלמות הכתוב מהאירוע המכונן של עקדת יצחק גם כאשר מסריו עשויים לחזק את מטרות נאום התוכחה הנישא בפי הנביא המוכיח? ומדוע ראו לנכון סיפורי מקרא מאוחרים יותר לשלוח את הקורא להזכר בסיטואציית העקדה ולהקביל בין הארועים, על ידי אסוציאציות מילוליות ומוטיבים ייחודיים שנשזרו אל בין שורותיו?
סיפור עקדת יצחק, כמו סיפורי ראשית אחרים, הינו סיפור של ראשוניות. סיפור, שאלמלא התרחש בזמן המיוחד ובמצב הייחודי של העולם, היה בעל מסרים מסוכנים ביותר הסותרים את הלך המחשבה היהודי וביטוייה של יראת ה' כפי שעוצבה בספרי התורה ובמוסר הנביאים.
סיפור העקדה משמש להנחלה אוניברסלית של רעיון האמונה בא-ל, וההכרה בכפיפותו המוחלטת של האדם לציוויו, גם בשעה שהוא נדרש להקריב לו את היקר מכל.
בסיפור זה הושלם התהליך האוניברסלי של הכרת האדם בעליונותו של הא-ל ובחובת האדם לציית למרותו.
מילותיו של מלאך ה': "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (יב) מתארות את השגת היעד האוניברסלי, שמבטא את הקשר הרצוי שבין האדם לבוראו. משעה שהושג היעד, שוב אין רצון בהישנותו של מעשה זה או חיקויו (כפי שאין צורך במבול נוסף להחדרת ערכי המוסר).
ספר בראשית סובל את המסר המורכב של אהבת ה' והכניעה המוחלטת של האדם לרצונותיו גם במחיר הקרבת ילדיו, לצד שלילת קרבנות נפש כביטוי לאהבה.
כעשרה סיפורים במקרא מקיימים זיקה אלוזית לסיפור העקדה, ונראה כי באמצעות אמצעי מתוחכם זה, הצליח הכתוב להרוויח את מסריו החשובים של הסיפור, מבלי להזדקק לפרדוכס התיאולוגי של הסיפור בשלמותו.
סיפור העקדה בגלגוליו המאוחרים שימש כאב טיפוס של מסירות נפש וקידוש ה'. נכונותו של אברהם להקריב את בנו על מזבח ערכיו, שימש מודל לדורות של הורים שנדרשו להקריב את בניהם על מזבח העם והארץ ונענו בקריאת 'הנני'.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
תקציר בראשית פרק י"ח
אירוח המלאכים אצל אברהם (א-ח)
אברהם יושב בפתח האוהל ורואה שלושה אנשים-מלאכים לפניו. אברהם רץ לקראתם ומארח אותם בביתו. הוא מציע להם מים ומזון. המהירות וההכנות המרובות של אברהם מודגשות בכתוב בצורה יוצאת דופן. מעתה והלאה נשמע על הסיבה לבוא האנשים-מלאכים אל אברהם.
הבשורה על הילד (ט-טו)
האנשים-מלאכים פונים לאברהם ושואלים אותו היכן שרה. שרה אמנם נמצאת באוהל אך היא שומעת את הבשורה: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (י). שרה צוחקת לשמע הבשורה, וה' מבקר את שרה על כך: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (יג).
הבשורה על סדום (טז-כא)
האנשים-מלאכים קמים מהאוהל של אברהם ומשקיפים על סדום. הכתוב עובר לתאר את מחשבתו של ה' "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (יז). ה' מגלה לאברהם על החורבן הגדול שהוא עומד להביא על סדום: "אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה" (כא).
תפילת אברהם על סדום (כב-לג)
האורחים של אברהם הולכים, אך אברהם "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (כב). אברהם מתווכח עם ה' ומנסה לבטל את הגזירה על חורבן סדום. אברהם טוען שלא ייתכן להרוג צדיקים יחד עם כל הרשעים, אך מסתבר שאין כל כך צדיקים שנמצאים בסדום. לאחר דו שיח ארוך בין אברהם לה', ה' אומר לאברהם: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (לב). אם יהיו עשרה צדיקים בסדום, ה' יבטל את החורבן, אך מההמשך מובן כי לא היו אפילו עשרה.
תקציר בראשית פרק י"ז
בפרקנו אנו לומדים על ברית המילה והבטחת ה' על הולדת יצחק. הפרק מסודר בשתי מחציות מקבילות. בחלק השני של הפרק הדברים שנאמרו קודם לכן "עוברים לעשייתן".
שינוי שם אברם וברכת הזרע (א-ה)
כשאברם היה בן תשעים ותשע שנים ה' נראה אליו וכרת עמו ברית (בנוסף לברית בין הבתרים המתוארת בפרק ט"ו). ה' מבטיח לו שהוא יהיה "לאַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (ד), כלומר בעל זרע רב, וכחלק מזה שמו לא יהיה עוד אברם כי אם אברהם.
פירוט ברכת הזרע (ו-ח)
כעת ה' מרחיב לאברהם על הבטחת הזרע. ה' אומר לאברהם שלא רק מדובר בריבוי זרע, אלא "וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (ו) – כלומר מדובר על הנהגה וממשלה. ברכת הזרע משולבת גם עם ברכת הארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (ח).
ציווי על הברית מילה (ט-יד)
כעת ה' מסביר לאברהם את תנאי הברית "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ" (י) – ברית המילה. הכתוב מביא את פרטי הציווי לגבי ברית המילה: יש לבצע זאת בתינוק שמונה ימים לאחר הולדתו ויש למול כל אחד שהוא מזרע אברהם. האחד שלא ימול – דינו כרת.
שינוי שם שרי וברכת הזרע (טו-טז)
כמו אברהם שהשתנה שמו, גם לשרי נוספת ה"א לשם ומעתה נקרא שמה שרה. כמו אברהם שזוכה לברכת זרע, גם שרה זוכה לברכה כזאת: "וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (טז). בברכת הזרע לשרה יש חידוש גדול: "וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ" (טז). מתברר שריבוי הזרע שהובטח קודם לכן לאברהם, הוא מבן נוסף שיוולד לשרה ולא מישמעאל.
פירוט ברכת הזרע (יז-כא)
לאחר שה' הבטיח לאברהם זרע, כעת אברהם מעביר את הדברים למציאות. בשלב הראשון לאברהם הסיטואציה הזו נראית כמעט בלתי אפשרית ולכן הוא צוחק: "וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (יז). מעבר לזה אברהם מנסה להבין מה יהיה המעמד של ישמעאל מעתה. ה' אומר לאברהם שישמעאל גם יגדל וירבה, אך הזרע המדובר יהיה מילד אחר שתלד שרה, יצחק.
ברית המילה (כב-כז)
"וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּו" (כב), ואברהם עובר למעשה. מיד הוא לוקח את ישמעאל "וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל-זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם" (כג) ועורך להם ברית מילה. גם הוא עצמו עושה ברית מילה ומקיים בכך את צו ה'.
תקציר בראשית פרק ט"ז
הבאת הגר לאברהם (א-ג)
כפי שכבר שמענו בפתיחת מחזור הסיפורים (י"א, ל) שרי, אשתו של אברם, עקרה. שרי חושבת שאולי כדאי שאברם יבוא אל שפחתה, הגר, והיא תלד עבורה בן. אברם שומע לקול אשתו והגר הופכת להיות אשה של אברם.
הגר הרה (ד-ו)
הקושי של שרה בעקרותה מהדהד אצלנו כבר כמה פרקים, אך לעומתה הגר מצליחה להרות בקלות. בעקבות ההיריון "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (ד). שרי מענה את הגר ובסופו של דבר, השפחה ההרה בורחת מפני גבירתה אל המדבר.
הגר והמלאך (ז-יד)
מלאך ה' מוצא את הגר "עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר" (ז). המלאך דורש מהגר לשוב אל שרי "וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ" (ט). כנגד עינוי זה הגר תזכה לברכות: זרעה יהיה רב; העובר הוא בן ושמו יהיה ישמעאל, "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ" (יא). לכשיוולד יהיה מבורך כמו פרא – "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (יב). כמו הפרא, החיה הלא מבויתת, גם עליו אף אחד לא ישלוט אלא הוא יהיה עצמאי "וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (יב).
לידת ישמעאל (טו-טז)
הגר חוזרת אל בית אברם ושרי, והיא יולדת את בנו של אברם. בניגוד למחשבה של שרי, ישמעאל לא נחשב לבנה של שרי, אלא לבנו של אברם.
פקידת העקרות בראש השנה
וה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקים: (בראשית כ"א, א-ב)
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן יז
בראש השנה נפקדה שרה ונולד יצחק
לז' חדשים בליל פסח שנא' "שוב אשוב אליך כעת חיה" (בראשית י"ח, י),
וארבעה עקרות נפקדו בראש השנה
ואלו הן שרה ורבקה ורחל ולאה.
מסכת ראש השנה, דף יא עמוד א
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,
מנלן? אמר רבי אלעזר אתיא [נלמד הדבר מגזרה שווה מהמילים] פקידה פקידה אתיא זכירה זכירה:
כתיב ברחל "ויזכר א-לקים את רחל" וכתיב בחנה "ויזכרה ה' "
ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב "שבתון זכרון תרועה"
פקידה פקידה כתיב בחנה "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בשרה "וה' פקד את שרה"."
על הברית ועל הויכוח
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:... וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"א, כב-לג)
ויהי בעת ההיא - בעת שנולד יצחק או שנגמל ועודנו בארץ פלשתים, בגרר,...
וכיון שראו שנולד לו בן לעת זקנותו ואשתו זקנה כמו ששמעו וראו אותה ילדה, תמהו על הדבר, ואחר שארע לו לאבימלך דבר שרה וראוהו כן מצליח בכל מעשיו, רצה שיהיה בעל בריתו....
והוכיח אברהם - וכיון שבאו שניהם בברית ובשבועה טען עליו על מה שעשו לו עבדיו שגזלו ממנו הבאר שחפר בגבול באר שבע,
ובאר שבע סמוך לארץ פלשתים וחפר שם אברהם באר כי הוא מהגבול באר שבע,
ועבדי אבימלך גזלוהו ממנו כי מגבול ארץ פלשתים היא,
ועל הטענה שטען אברהם לאבימלך בזה, הלכו אברהם ואבימלך מגרר לראות שם את הבאר ההיא אם היא מגבול באר שבע או מגבול ארץ פלשתים...
ויטע אשל - נטע שם נטיעה סמוך לבאר שתהיה לו לעדות כי נשארה הבאר לו בלא מחלוקת
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.