אחדות חיובית ואחדות שלילית
סיפור מגדל בבל מתאר שינוי משמעותי שחל באנושות:
בבריאת האדם ה' ברך אותו "פרו ורבו ומילאו את הארץ" (א', כח). ומכך אנו למדים שהמצב הטבעי והרצוי הוא שבני האדם יהיו מפוזרים על פני כל הארץ וימלאו אותה בישוביהם. יחד עם זאת, היתה לכל האנושות "שפה אחת ודברים אחדים" (א). כלומר: לשון אחידה ודרך חיים משותפת. האחדות הזו היתה חיובית ואידיאלית, והיתה אמורה ליצור שיתוף פעולה מפרה בין כל העמים, התרבויות והקבוצות השונות הפזורות וממלאות את כל הארץ. אחדות בני האדם ושיתוף הפעולה ביניהם היה אמור להתמקד במקור האחדות (ה' אחד), ולהביא את כל בני האדם בעולם לעבוד את ה'.
אולם, כמה דורות לאחר המבול, בני האדם הסתנוורו מהכוח הרב הטמון באחדות, וניסו לרתום אותה להתאגדות אנושית, שמטרתה איננה לעבוד את ה' אלא להגדיל את כוחם: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" (ד) – בני האדם מתנגדים לתכנית האלוקית, של התפזרות על פני כל הארץ, ומטרתם היא "לעשות שם" לעצמם (במקום לה'). בכך דימו למרוד בה' ולהמליך את עצמם כאלוהות אנושית.
את המצב הזה ה' מעוניין למנוע, מפני שאין קיום לעולם כאשר הוא מורד בה'.
ה' 'נאלץ' לוותר על התקשורת החיובית שבין העמים כדי להפר את האחדות השלילית שנוצרה בין בני האדם. הפרת האחדות תמנע את המרידה המשותפת של כל בני האדם בה', ובכך תאפשר המשך קיום למין האנושי ולעולם כולו.
נמצא אם כן, שהפיזור אינו עונש, אלא הוא המצב הטבעי והבריא.
ובלבול השפות הוא שינוי מהותי שה' עשה בעולם, מתוך הבנה שהאנושות עדיין לא הגיעה לשלב הרצוי בו היא משתמשת באחדות למטרות חיוביות, כרצון ה'.
לעתיד לבא, תחזור האחדות בין העמים כולם, והאחדות הזו תנוצל באופן חיובי, לעבודת ה', כפי שמנבא צפניה (צפניה ג', ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
ימין ושמאל
"אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (ט)
כך ביקש אברם מלוט בן אחיו.
בלשוננו, הכיוונים 'ימין ושמאל' הם יחסיים, ומשתנים לפי הכיוון שבו עומד האדם.
בלשון המקרא, הכיוונים נקבעים לפי אדם שעומד ופניו אל המזרח. הדרום מימינו, והצפון משמאלו.
את דברי אברהם ללוט תרגם אונקלוס כך: 'אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא, וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא אֲנָא לְצִפּוּנָא'.
המזרח נקרא 'קֶדֶם'. 'אֶרֶץ קֶדֶם' זהו כינוי לכל הארצות ממזרח לארץ ישראל. הנביא יחזקאל מזכיר את 'הַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי' (יחזקאל י"א, א), וכוונתו היא לשער המזרחי של בית המקדש. 'רוּחַ קָדִים' (שמות י', יג) זוהי רוח מזרחית יבשה. כאשר חלקו הקדמי של האדם פונה קדמה, גופו מכוון היטב על פי רוחות השמים.
ימין, כאמור, זהו הדרום. על שם הימין, נקרא הדרום בשם תימן. שמו של בנימין, בן הזקונים של יעקב, מורכב מהמילים 'בן-ימין', רש"י טוען שפירוש השם הוא: 'בן הדרום'. יעקב קרא לו ככה מפני שהוא היה הבן היחיד שנולד בדרום, לאחר החזרה ארצה.
אברם ולוט עמדו שניהם ופניהם מזרחה, ואברם הציע ללוט את ימינו או את שמאלו. לוט בחר להישיר מבטו אל המזרח אשר מולו: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" (בראשית י"ג, י), ובעקבות זאת "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (יא). אין הכוונה שנסע ממזרח אל המערב, שהרי לוט ואברם היו ממערב לירדן, בין בית אל ובין העי. על כרחנו נסביר ש"וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" פירושו: נסע מקדם לאברם, והתיישב במזרח, סמוך לים המלח.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך בלוג התנך
טענת הרועים
"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (בראשית י"ג, ז)
לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים,
ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל,
והם [=רועי לוט] אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל,
והכתוב אומר "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ" ולא זכה בה אברם עדיין.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
בין היונה ליונה
גם בפרשת נח וגם בספר יונה מתוארת גזירת השמדה כוללת. בפרשת נח על העולם כולו, ובספר יונה על תושבי העיר נינוה.
על פי המתואר בפסוקים, גזירת ההשמדה נבעה מהשפל המוסרי שאליו הגיעו בני האדם. "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו', יא) נאמר על דור המבול, "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (יונה ג', ח) נאמר על יושבי נינוה.
יונה הנביא כבש את נבואתו וניסה להימנע מלהחזיר את יושבי נינוה למוטב. גם נח נמנע מלהוכיח את בני דורו, וחכמינו ביקרו אותו על כך.
במרכזם של שני הסיפורים נמצאת אונייה המיטרפת לבדה בתוך ים סוער.
המבול ירד על הארץ "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ח', יב), וגזירת ההשמדה של נינוה נקבעה גם היא לארבעים יום: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג', ד).
אולם, ספר יונה חותם בחמלת ה' על נינוה, בעוד בסיפור נח הושמדו מהעולם כמעט כל בני האדם ובעלי החיים.
הדמיון הבולט ביותר הוא בין שמו של גיבור ספר יונה, יונה הנביא, לבין 'מבשרת השלום', היונה של נח עם עלה הזית בפיה.
גם היונה של נח וגם יונה הנביא נשלחו מהתיבה אל הים הגדול. חכמים תיארו את השלכת יונה הנביא למים בצורה הדרגתית (פרקי דרבי אליעזר י'). גם היונה של נח שולחה מהתיבה בהדרגה (בראשית ח', ח-יב).
ההבדל העצום בין היונה של נח לְיונה הנביא הוא שנח שלח את היונה לאחר חורבן העולם. היונה חוזרת אליו עם עלה של זית ומבשרת לו שאין עוד זכר לכל מה שהיה בעבר. כל העולם הושמד. זוהי 'יונת השלום', אך אוי לנו משלום שכזה. ואילו יונה הנביא הושלך מהאנייה עוד לפני החורבן, כאשר עוד היה אפשר לתקן. יונה הנביא ניסה לברוח, הוא העדיף להיות כמו היונה של נח ולצאת מהתיבה לאחר חורבן נינוה, אבל ה' לא הניח לו והכריח אותו ללכת אל נינוה ולהחזירה למוטב.
המסר העולה מההשוואה בין הסיפורים הוא שאסור לנו לאפשר לעולם להתמלא ברשע ולהיחרב. אל לנו להיות כמו היונה שמבשרת על חורבן העולם, אלא כמו יונה הנביא שבסופו של דבר הביא לתיקון העולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך בלוג התנ"ך
תקציר בראשית פרק י"ג
עלייה לארץ (א-ב)
פרקנו פותח בסיום הסצנה מהפרק הקודם. פרעה כזכור גרש את אברם ופמלייתו ממצרים, ופרקנו נפתח (שוב) בעלייה לארץ: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם" (א). מסתבר שברכתו של ה' כבר באה לידי ביטוי: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (ב)
מסעות בארץ (ג-ד)
כמו בפרק הקודם, לאחר העלייה לארץ, אברהם מסתובב בארץ וקורא בשם ה', שוב באותו מקום שעשה זאת בפרק הקודם: "אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" (ד)
"ירידת" לוט מהארץ (ה-יג)
בתחילת הפרק מופיע שלוט עלה יחד עם אברם ושרי ממצרים, וכעת מסתבר שגם לו היה מקנה רב. מסתבר ש"וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (ו). לאחר שאברם מונע מריבה בין רועי אברם לרועי לוט, אברם מציע ללוט להיפרד. לוט בוחר ללכת לסדום, למרות שהתורה מדגישה ש"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (יג). כך יוצא שאברם נשאר בארץ ואילו לוט בוחר בארץ אחרת, ויורד מהארץ הברוכה.
ברכה לאברהם (יד-יז)
לאחר ההפרדות של לוט מאברם, ה' שב ומברך את אברם. ה' מברך את אברם בברכת הארץ ואומר לו שהוא יירש אותה. החידוש של הברכה הוא שילוב ברכת הזרע והארץ: "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם" (טו).
תקציר בראשית פרק י"ב
העלייה לארץ כנען (א-ה)
בפרק הקודם נתקלנו לראשונה באברהם אבינו, וכעת לפתע ה' נגלה אל אברם, כפי שנקרא בראשונה, ואומר לו: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (א). כחלק מהציווי של ה', אברם מקבל ברכה מאת ה', עד כדי כך שהוא הופך להיות מקור ברכה בעצמו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (ג). אברם שומע לצו ה' ויוצא מחרן בדרך לכנען (כזכור בפרק הקודם הוא נסע מאור כשדים לחרן).
המסעות בארץ כנען (ו-ט)
אברם מגיע עם שרה ולוט לכנען ושוב מקבל ברכה מאת ה': "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (ז). הפסקה מסתיימת בתיאור המסע הבלתי פוסק של אברם בארץ: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (ט).
הירידה מארץ כנען (י-כ)
למרות ההבטחה של ה' לברכת הארץ, רעב פוקד את ארץ כנען, ואברם צריך לרדת מצרימה כדי להתקיים. אברם, שרי ולוט (על הפרט הזה אנחנו יודעים רק בפרק הבא) יורדים למצרים. כדי שלא יקרה מאומה לאברם ושרי, אברם אומר לשרי לומר שהיא אחותו (לגבי מטרת בקשתו של אברהם, ראו שתי גישות פרשניות שונות).
עבדי פרעה מובילים את שרי אל פרעה. ה' מעניש את פרעה בנגעים גדולים בעקבות לקיחתה של שרי. פרעה בתגובה כועס על אברם ושואל אותו: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי" (יח). אברם לא מגיב לדבריו של פרעה, והוא יחד עם שרי מגורשים ממצרים.
תקציר בראשית פרק י"א
הפרק נחלק לשני עניינים. בחלק הראשון מופיע סיפור מגדל בבל (א-ט) ובחלק השני מופיעה רשימה ארוכה של תולדות שם, עד להיכרות הראשונה עם משפחת אברהם (י-לב).
סיפור מגדל בבל (א-ט)
בפרק הקודם קראנו על לוח העמים וכיצד מבני נח "נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (י', לב). בפרקנו מופיע הסיפור שעומד מאחורי היפרדות העמים. הסיפור עצמו נפתח בדיוק בגישה ההפוכה: "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (א). אותם אנשים מאוחדים בקשו לבנות "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (ד) כדי 'לעשות להם שם' – להנציח את חיי האדם בעולם ולהביא לידי ביטוי זיכרון ממשי של האנושות (לחילוף שם-זֵכֶר ראו למשל: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" - שמות ג', טו ועוד רבים).
ה' 'יורד' ורואה את העיר והמגדל שבני האדם בנו ומחליט להפריד אותם, "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (ח) והעיר נקראת בבל על שם בליל השפות שנוצר בעקבות בניית העיר והמגדל.
תולדות שם (י-לב)
שוב אנחנו נתקלים ברשימת תולדות והפעם רשימה מורחבת של תולדות שם, בנו של נח. הרשימה כאן חוזרת במידה מסוימת על הרשימה שבפרק הקודם אך הקצב של הרשימה מלמד אותנו על מטרתה. הדורות מוזכרים בזה אחר זה, עד שמגיעים אל "תולדות תרח" (כז). כעת הרשימה מתרחבת יותר ויש פרטים משפחתיים נקודתיים על משפחתו של אברהם אבינו.
תקציר בראשית פרק י'
הפתיחה של הפרק מעידה על תוכנו - הפרק עומד לעסוק ברשימה של תולדות נח: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל" (א).
הפרק עצמו מחולק לשלושה חלקים, בכל חלק מובאים שמות הצאצאים של בני נח.
החלק הראשון: בני יפת (פסוקים ב-ה),
השני: בני חם (פסוקים ו-כ),
והאחרון: בני שם (פסוקים כא-לב).
נשים לב שחלק מהשמות אינם מופיעים כשמות פרטיים אלא כשמות עמים (למשל: "כתים ודדנים" (ד); "ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי" (טז)) ובנוסף לכך, הפסוקים חוזרים כמה וכמה פעמים על כך ש"מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם איש ללשונו" (ה), ומכאן אנו מבינים שרשימה זו היא רשימת העמים ולא רשימת תולדות רגילה.
סכום מספר העמים שמוזכרים בפרקנו מגיע למספר שבעים, ואין זה מקרי. כידוע למספר שבעים יש משמעויות רבות במקרא וגם ברחבי המזרח הקדום.
נשים לב שהפרק חורג מסגנונו בכמה מקרים, בהם הוא מוסיף פרטי מידע מעבר לשם האיש או העם:
א. הכתוב מספר בהרחבה על נמרוד שהיה גיבור ציד ובנה את ממלכתו באיזור בבל ואכד (ח-י)
ב. מסופר על אשור ועל בניית העיר נינווה (יא)
ג. מתוארים גבולות ארץ כנען באופן כללי, ומוזכרות הערים סדום ועמורה (יט)
ד. נזכר סיפור הפלגה דרך הסבר שמו של פלג (כה)
ה. מוזכר מקום מושבם של בני שם (ל)
כל הסיפורים המורחבים מרמזים על סיפורים חשובים שיופיעו בהמשך התנך. בנוסף לכך, נשים לב שרשימת בני חם כוללת בתוכה את העמים שעמדו בעימות עם ישראל: מצרים שעבדו את ישראל שנים רבות; עמי כנען הם העמים שישראל התעמתו עימם בתהליך הכניסה לארץ; פלשתים הציקו לישראל ואף משלו בהם שנים רבות, עד סוף ימי דוד; אשור הגלתה את עשרת השבטים; בבל החריבה את בית המקדש הראשון והגלתה את יהודה.