תקציר בראשית פרק כ'

פרקנו עוסק בסיפור אברהם ושרה בגרר וביחסים עם אבימלך מלך גרר. לסיפור יש קווים דומים לסיפור של אברהם ושרה במצרים, אך הוא שונה לחלוטין מבחינת המתרחש בו.

פתיחה (א-ב)

אברהם נוסע לארץ הנגב "וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (א). בניגוד לסיפור הקודם לא מדובר כאן על ירידה מהארץ בגלל רעב, אלא על הגעה לגרר כחלק מהמסעות של אברהם בארץ. גם כאן, כפי שעשה גם כשירדו למצרים, אברהם אומר ששרה היא אחותו ולא אשתו. הכתוב מקצר בדברים ומתאר כי אבימלך לוקח את שרה.

התגלות ה' לאבימלך (ג-ז)

בסיפור הקודם פרעה "זכה" לנגעים מאת ה', אך הפעם ה' נגלה לאבימלך בחלום הלילה ואומר לו "הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ" (ג). אבימלך אומר לה' שהוא לא התכוון לקחת אשת איש וה' מודיע לו: "ּגַם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת" (ו) ודורש מאבימלך להחזיר את שרה לאברהם.

דו שיח בין אברהם לאבימלך (ח-יג)

אבימלך משכים בבוקר, מספר לעבדיו את אשר ארע, מזמן את אברהם ושואל אותו: "מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי" (ט). אברהם מנסה לענות בכמה תשובות, אך נראה שבסופו של דבר אברהם מבקש להודות בטעותו – בניגוד למה שחשב, בגרר יש יראת א-להים.

שכר אברהם (יד-טז)

אבימלך נותן לאברהם "צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת" (יד) ומשיב לו את אשתו, שרה. ולא רק זה, אלא שאבימלך מזמין את אברהם להמשיך ולשבת בגרר.

שכר אבימלך (יז-יח)

בסוף הסיפור מתברר שבעקבות לקיחת שרה לבית אבימלך, ה' "עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ" (יח). לכן אברהם מתפלל לה' ומבקש רפואה עבור אנשי גרר. ה' שומע לתפילתו והכול בא על מקומו בשלום.

Volver al capítulo

יצחק ורבקה


עמד העבד בתפילה 
כיוון ליבו כלפי מעלה, 
וכך ביקש בבכי עשה נא חסד עימדי 
ואמצא אישה לבן אדונִי (יב-יד)

פזמון: 
טרם כילה לדבר 
והנה רבקה 
כשעל שכמה כדה 
יוצאת אל הבאר (טו)
וירוץ לקראתה אליעזר (יז)
לפי שראה שהמים 
עלו לה לעזר. (רש"י לפס' יז)
טרם כילה להרהר 
והנה רבקה 
מורידה כדה 
אותו משקה ותמהר 
ותער כדה אל השוקת (יח-כ)
על כן ראה משמיים 
את אשת החסד 

עמד העבד משתומם 
וישתחווה לה' 
אשר צלח דרכו 
ולא עזב חסדו 
ואמִתו מעם בית אדונו (כו-כז)

ומאז ועד היום 
ארבעים יום 
טרם יצירת הוולד 
״יוצאת בת קול ללא קול במחול״ 
ומכריזה על זיווגם 
של כל אדם ואדם (סוטה ב', ע"א)

כעין אברהם ושרה 
כעין יצחק ורבקה...

Volver al capítulo

משא ומתן מתוך כבוד

 

אין ספק שהנכס החשוב ביותר בו החזיק אדם בתקופת המקרא, הוא האדמה, או בלשון התנ"ך: הנחלה. החשיבות הזו עומדת בתשתית לא מעט מפסוקי התורה דוגמת אלה העוסקים בהקמת שם המת על נחלתו או בחלוקת הנחלות הדקדקנית בעת הכניסה לארץ, חלוקה המבקשת להבטיח כי לכל משפחה תהיה פיסת אדמה משלה שתעניק לה פרנסה אך לא פחות מכך – תייצר עבורה עוגן המאפשר זהות.

כיצד אם כן מעלה אברהם בדעתו לבקש מבני חת למכור לו את אדמתם?

את התשובה לכך מותירים הפסוקים בערפל, אולם המשא ומתן נפרש בפנינו במלואו ומעניק קריאת כיוון לאופן בו יש לגשת ולדון בנושאים נפיצים.

הנדבך החשוב ביותר, העובר כחוט השני לאורך כל המשא ומתן בין אברהם ואנשי חת הוא הכבוד הגדול שרוחש אברהם כלפי אלה, מהם הוא מבקש את הבלתי ניתן לבקשה:

אברהם מכנה את עצמו 'גר ותושב' למרות שיושבי הארץ רואים בו נשיא א-לוהים, ואברהם קד בפני עם הארץ (בעלי הקרקעות) כמו גם בפני עפרון החיתי, אליו הוא גם פונה במילים מהוססות:

"אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי" (יג).

האם זהו אכן כבוד או גינוני מסחר אותם מכיר כל מי שנשא ונתן ושאף לצאת וידו על העליונה?

על פי פירוש הרמב"ן אברהם מבין היטב כי בקשתו עשויה לפגוע בטאבו הקדום החל על הקשר בין אדם לנחלתו וניגש בתבונה רבה לשאת ולתת אודות טאבו זה:

"וטעם ופגעו לי – כי היה עפרון עשיר ונכבד, כאשר אמר ביני וביניך מה היא  – ולא יהיה לו לכבוד למכור נחלת אבותיו, כענין נבות היזרעאלי (מלכים א', כ"א),  על כן לא הלך אברהם אליו להרבות לו מחיר השדה, ובקש מאנשי העיר שיפגעו בעבורו דרך כבוד. וטעם ויתן לי, ויתננה לי – שאחשוב אותה כמתנה, אם בכסף מלא אקחנה ממנו. ועל כן לא הזכיר לשון מכירה". (רמב"ן בראשית כ"ג, ח).

המפתח במפגש בין אחרים הוא כנראה מידת הכבוד כלפי האחר כנקודת מוצא בוודאי במשא ומתן בנושאים טעונים, נפיצים ורגישים.


באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק י"ט

המלאכים בביתו של לוט (א-ג)

שני המלאכים שעזבו את אברהם, הגיעו אל לוט שמתגורר בסדום. לוט כמו אברהם, מארח את המלאכים בצורה חמה ולבבית. כמובן שהאירוח של אברהם ולוט מעורר השוואה מעניינת לגבי אופי האירוח של שניהם. תוכלו לקרוא על כך במאמרו של הרב סמט.

חטאי סדום (ד-יא)

"טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ" ואנשי העיר ניצבים סביב הבית של לוט "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (ד-ה). לוט יוצא אליהם ומבקש מהם לא לפגוע באורחיו ומציע כתחלופה את שתי בנותיו. אנשי העיר לא מקבלים את הצעתו של לוט ומזלזלים בו "וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?!" (ט). אנשי סדום קמים לפגוע בלוט, וברגע הזה המלאכים מתערבים ומצילים את לוט.

הבשורה על חורבן סדום והצלת לוט (יב-כג)

המלאכים פונים אל לוט ומספרים לו על גורל העיר "כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה" (יג). לוט שומע אל המלאכים ופונה לחתניו, אך הם לועגים לו. לפנות בוקר המלאכים מאיצים בלוט לצאת מן העיר. "וַיִּתְמַהְמָהּ" (טז) ועל כן המלאכים מוציאים את לוט, אשתו ובנותיו מן העיר. לאחר שלוט הוצא מן העיר הוא מבקש לא לברוח להר, כי אם לעיר הקרובה, צוער. המלאכים מסכימים, ולוט נשאר שם.

חורבן סדום (כד-כט)

כעת הכתוב עובר לתאר את חורבן סדום ואת תוצאות החורבן. "וַה' הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן-הַשָּׁמָיִם" (כד). בנוסף לעיר החרבה, גם אשת לוט נספת בחורבן, מכיוון שהסתובבה לאחור בניגוד לציווי המלאכים. כעת מתברר שלוט ניצל גם בזכות אברהם: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (כט).

לוט ובנותיו במערה (ל-לח)

העולם של לוט חרב. לוט עובר מצוער אל מערה שבהר, הוא ושתי בנותיו. שתי בנותיו מניחות שהעולם כולו חרב, ומעוניינות להקים זרע בעולם. הבכורה מציעה: "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (לב). ואכן כך עושות שתי הבנות, לילה אחר לילה ולוט "וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ" (לה). שתי הבנות יולדות שני עמים גדולים ומרכזיים: מואב ועמון. על ההבדל שבין שתי הבנות ועל מעשה הבנות שמעו בשיעורו של פרופ' יונתן גרוסמן.

Volver al capítulo

שרה בקרית ארבע

Volver al capítulo

The Chicken or the Egg?

The question: “which came first, the chicken or the egg?” is a question familiar to every child, but few are aware that this question first appears in the writings of the Greek philosopher, Plutarch, and should be considered a serious question. The paradox of the question lies in the recurring loop between chicken and egg as cause and effect. An egg can only be created when laid by a hen, so there is no egg that was not preceded by a chicken. At the same time, every chicken hatched from an egg, so we have no choice but to say that the egg preceded the chicken.

 

A parallel paradox is found mentioned in passing in Tractate Avot. Together with other things that were created at twilight on the sixth day of creation we find: “And some say the tongs, made with tongs” (Avot 5:6). The argument here is that the high temperatures that are needed to produce tongs would make it impossible to do so unless we already had a set of tongs to hold it (Kehati). The Mishnah solves this problem by suggesting that the first set of tongs had to have been Divinely created and could not have been fashioned by man. This solution is the traditionally accepted religious perspective of Creationism that is applied to the chicken-and-egg question, as well. God created the first hen, which laid the first egg.

 

But the paradox of the chicken and the egg indirectly touches on another question, the question of what is paramount and what is secondary. What is merely a tool and what is the central component for which the tool is intended? Does the chicken use eggs to produce more chickens or do the eggs use chickens to produce more eggs in the best way possible?

 

In the background of our parasha we find a similar question. What preceded what – the Jewish nation or the commandments? Some verses in the parasha imply that the commandments came before the Jewish nation, whose existence is dependent on them. For example:

And if you do obey these rules and observe them carefully, the LORD your God will maintain faithfully for you the covenant that He made on oath with your fathers (Devarim 7:12).

If you do forget the LORD your God and follow other gods to serve them or bow down to them, I warn you this day that you shall certainly perish (Devarim 8:19).

 

But there are other verses that indicate otherwise:

Yet it was to your fathers that the LORD was drawn in His love for them, so that He chose you, their lineal descendants, from among all peoples—as is now the case (Devarim 10:15).

Only then:

Love, therefore, the LORD your God, and always keep His charge, His laws, His rules, and His commandments.

 

There is double significance to this inquiry.

 

First, it presents the question of whether there would be value to biblical commandments in a world where there are (Heaven forbid) no Jews. Does the Torah have independent existence, or does its existence depend on those who are obligated to keep it? Or, from the opposite perspective, can we conceive of a Jew who does not keep the commandments of the Torah?

 

Second, this inquiry raises questions about the very existence of the world. Were the commandments created for the Jewish people, or were the Jewish people created so that there would be someone to fulfill the commandments? Are the Jews a tool for preserving the world of Divine ideas or does the world of the Divine ideas serve as the foundation of the existence of the Jewish nation, as Rav Saadia Gaon writes: "Our nation is not a nation but in its doctrines." What is paramount and what is secondary?

 

Presenting the question in this manner is liable to shake up any Jewish person. Just as Galileo shook humanity with his revolutionary discovery that the earth is not the center of the galaxy but is simply another planet in the solar system, the thought that a Jew may be only a tool and not the crown of all creation may be difficult to digest.

 

Just as these questions are left open in our parasha, the rabbinic sages also did not come to any conclusions regarding them. On the one hand, we find a teaching that the Patriarchs intuited and fulfilled the entire Torah on their own (Vayikra Rabbah, Vayikra 10). This implies that the sages believed that the commandments existed before there were Jews, and that the concept of commandments is what brought about the creation of the Jewish nation. This approach, which suggests that the Torah and its commandments predate creation, is found in rabbinic sources that say: “He gazed into the Torah and created the world,” meaning that God used the Torah as a type of blueprint when He created the world (Bereishit Rabbah 1:2). According to this statement, our world is an expression of the moral and ethical values of the Torah, the chicken that hatched from the egg.

 

On the other hand, we find statements that the commandments will be nullified in the World to Come, and that “the commandments were given solely to improve humankind” (Bereishit Rabbah, Lekh Lekha 42:1). This appears to take the opposite position, that the nation of Israel was created before the commandments, and that the purpose of those commandments was to strengthen their existence.

 

It appears that the reluctance of the sages to take a definitive stance on this question is not an accident.

 

At the same time, it may be valuable to return to the idea of “tongs, made with tongs.” The Mishna in Tractate Avot does not state that the first set of tongs was created by God rather than by man. What it actually suggests is that in the course of creation, God created this paradox. He created the question of “tongs, made with tongs,” He created the reality of the chicken and the egg. God has the ability to create paradoxes. The confusion raised in our parasha is intentional. At the same time that the Jew is the center of the world, he is also a platform for a larger idea. The Jew carries the banner, but the banner is ultimately more important than him.

 

When the Jewish people sin and do not fulfill the commandments, the danger of punishment and exile becomes real, even as they are guaranteed to ultimately be redeemed – “Know therefore this day and keep in mind that the LORD alone is God in heaven above and on earth below” (Devarim 4:39).

Volver al capítulo

מה עניין הניסיון?

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (בראשית כ"ב, א)


"והאלהים נסה את אברהם" -

ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא 'נסיון' מצד המנוסה.

אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד.

ודע כי השם צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו.

והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

נכונות להקרבה

 

מהי מגמת סיפור העקדה?

חציו הראשון של הסיפור מדגיש את הנסיון ובחינת אברהם כעיקר. חלק זה מבקש להביע את הציות הבלתי מתפשר שנדרש מאברהם ושהוא עמד בו. העמדה הנרמזת בסיפור היא שאם הא-ל דורש דבר שכזה, על המאמין לציית. ואילו חציו השני של הסיפור, ובמיוחד סצנת האיל שמסיימת את הסיפור, מדגיש שאין צורך של ממש להקריב את הבן, ניתן להסתפק בתחליף.

סיפור העקדה מהווה מבוא לתפיסת הקרבן בישראל: מהם הלכי הנפש שראוי שילוו את מביא הקרבן? כיצד יש לראות את הקרבת הבהמה על גבי המזבח?

בסיפור זה ה' לא מוצג כמי שמבקש קרבן בהמה. זוהי הכרעה חופשית של אברהם, ובתנועה אנושית הוא הפך את מהות הבהמה המוקרבת לתחליף לבנו. לפיכך, הסיפור איננו מסתיים באי הקרבת יצחק ויש חשיבות לתאר גם את הקרבת האיל, שרק בעקבותיה מקבל המקום את שמו "ה' יראה" (יד). בהר זה ממשיכים בני אברהם להקריב אילים (ומיני בעלי חיים נוספים) לה'. הסיפור מבשר למקריבים אלו שהמזבח הוא בבחינת המזבח שבנה אברהם אביהם, וקרבנם רצוי לפני ה' כאילו הקריבו את בניהם לפניו.

מאוחר יותר ייאמר בתקיפות גדולה עוד יותר שהקרבת בן ממש היא "תועבת ה' אשר שנא" (דברים י"ב, לא).

סיפור מופלא זה מצליח לאחוז את החבל בשני קצותיו: הסיפור מבטא עד הקצה את מסירותו של אברהם, את הויתור על הבן, שלא מתוך אקסטזה דתית המשתקת את הרגש של אב לבנו. מתוך הכרעה מודעת היה מוכן למסור את בנו למען ה' בשל ציוויו.

אך מסתבר, בסופו של דבר, שהאדם נתבע למוכנות של הקרבה אך לא למימושה: בסוף הסיפור מסתבר שאלוקי ישראל כלל אינו מעוניין שהמאמינים בו יקריבו את בניהם, גם אם היו מוכנים לעשות זאת לו היו נדרשים לכך.


נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'אברהם - סיפורו של מסע', הוצאת ידיעות ספרים

Volver al capítulo

האם סיפור העקדה נעלם מהתנ"ך?

 

סיפור עקדת יצחק הינו אחד הסיפורים המכוננים בתולדות עם ישראל. אולם, באופן מעורר תמיהה, סיפור העקדה אינו נזכר בספרי המקרא המאוחרים אליו.

מול העדר אזכור מפורש של מעשה העקדה, נמצא במקרא סיפורים רבים בהם שזורים ארמזים (אלוזיות) לסיפור.

מהי הסיבה להתעלמות הכתוב מהאירוע המכונן של עקדת יצחק גם כאשר מסריו עשויים לחזק את מטרות נאום התוכחה הנישא בפי הנביא המוכיח? ומדוע ראו לנכון סיפורי מקרא מאוחרים יותר לשלוח את הקורא להזכר בסיטואציית העקדה ולהקביל בין הארועים, על ידי אסוציאציות מילוליות ומוטיבים ייחודיים שנשזרו אל בין שורותיו?

סיפור עקדת יצחק, כמו סיפורי ראשית אחרים, הינו סיפור של ראשוניות. סיפור, שאלמלא התרחש בזמן המיוחד ובמצב הייחודי של העולם, היה בעל מסרים מסוכנים ביותר הסותרים את הלך המחשבה היהודי וביטוייה של יראת ה' כפי שעוצבה בספרי התורה ובמוסר הנביאים.

סיפור העקדה משמש להנחלה אוניברסלית של רעיון האמונה בא-ל, וההכרה בכפיפותו המוחלטת של האדם לציוויו, גם בשעה שהוא נדרש להקריב לו את היקר מכל.

בסיפור זה הושלם התהליך האוניברסלי של הכרת האדם בעליונותו של הא-ל ובחובת האדם לציית למרותו. 

מילותיו של מלאך ה': "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (יב) מתארות את השגת היעד האוניברסלי, שמבטא את הקשר הרצוי שבין האדם לבוראו. משעה שהושג היעד, שוב אין רצון בהישנותו של מעשה זה או חיקויו (כפי שאין צורך במבול נוסף להחדרת ערכי המוסר).

ספר בראשית סובל את המסר המורכב של אהבת ה' והכניעה המוחלטת של האדם לרצונותיו גם במחיר הקרבת ילדיו, לצד שלילת קרבנות נפש כביטוי לאהבה.

כעשרה סיפורים במקרא מקיימים זיקה אלוזית לסיפור העקדה, ונראה כי באמצעות אמצעי מתוחכם זה, הצליח הכתוב להרוויח את מסריו החשובים של הסיפור, מבלי להזדקק לפרדוכס התיאולוגי של הסיפור בשלמותו.

סיפור העקדה בגלגוליו המאוחרים שימש כאב טיפוס של מסירות נפש וקידוש ה'. נכונותו של אברהם להקריב את בנו על מזבח ערכיו, שימש מודל לדורות של הורים שנדרשו להקריב את בניהם על מזבח העם והארץ ונענו בקריאת 'הנני'.


נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

תקציר בראשית פרק י"ח

אירוח המלאכים אצל אברהם (א-ח)

אברהם יושב בפתח האוהל ורואה שלושה אנשים-מלאכים לפניו. אברהם רץ לקראתם ומארח אותם בביתו. הוא מציע להם מים ומזון. המהירות וההכנות המרובות של אברהם מודגשות בכתוב בצורה יוצאת דופן. מעתה והלאה נשמע על הסיבה לבוא האנשים-מלאכים אל אברהם.

הבשורה על הילד (ט-טו)

האנשים-מלאכים פונים לאברהם ושואלים אותו היכן שרה. שרה אמנם נמצאת באוהל אך היא שומעת את הבשורה: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (י). שרה צוחקת לשמע הבשורה, וה' מבקר את שרה על כך: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (יג).

הבשורה על סדום (טז-כא)

האנשים-מלאכים קמים מהאוהל של אברהם ומשקיפים על סדום. הכתוב עובר לתאר את מחשבתו של ה' "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (יז). ה' מגלה לאברהם על החורבן הגדול שהוא עומד להביא על סדום: "אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה" (כא).

תפילת אברהם על סדום (כב-לג)

האורחים של אברהם הולכים, אך אברהם "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (כב). אברהם מתווכח עם ה' ומנסה לבטל את הגזירה על חורבן סדום. אברהם טוען שלא ייתכן להרוג צדיקים יחד עם כל הרשעים, אך מסתבר שאין כל כך צדיקים שנמצאים בסדום. לאחר דו שיח ארוך בין אברהם לה', ה' אומר לאברהם: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (לב). אם יהיו עשרה צדיקים בסדום, ה' יבטל את החורבן, אך מההמשך מובן כי לא היו אפילו עשרה.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.